היטב אני זוכר אותו נובמבר. החורף נתאחר והגשם בושש לבוא, אך באוויר עמדה כבר צינה מקפיאת איברים. אני זוכר את עצי הטיליה משילים אדרתם, את המדרכות מתכסות גוון זהוב־אדמדם וריח הערמונים הקלויים ממלא את האוויר הקר, הסודק את העור. אני זוכר את מראה המוני האדם נוהרים ברחובות פריז, גודשים את השדרות ואת תחנות המטרו, נשים צעירות רכובות על אופניים, חושפות ירכיים לבנות, עתירות בשר, תחת שמלות מתנופפות ברוח, גברים במקטורנים או בסרבלי עבודה מהוהים ממהרים לעיסוקם, והכול רוחש תכונה ערה של חיי כרך פעלתניים. בתי הקפה לאורך בוּלוואר סן ז'רמן שוקקים היו דרך קבע, מבוקר עד לילה, ערב-רב צפוף ורעשני של אינטלקטואלים פטפטנים, פקידים מצוחצחים ובוהמיינים מפוהקים, המסבים בצפיפות לשולחנות על המדרכה, והשיחות מתלהטות ושוככות לפי מקצב החדשות והאופנות המתחלפות. ברחוב פוֹבּוּר סנט אוֹנוֹרֵה שוב שפעו חלונות הראווה מוצרי יוקרה, וזונות הרחוב של סן דֵני שוב לא היו מחוסרות תעסוקה. פה ושם ניכרו עדיין צלקות המלחמה בדמות מבנים מתפוררים שבזוויותיהם נערמו גלי אבנים, חזיתות מחוטטות ירי שכרזות רחוב צעקניות דבקו בהן כמנסות לכסות על פגעיהן ומכתשי פגזים בקרנות רחוב צדדיות - עדות אילמת לימים שנראו עתה רחוקים מאוד. כל אלה נתמזגו בטבעיות בנוף העירוני המתחדש, יוצרים פסיפס ססגוני, מרהיב ומלנכולי בעת ובעונה אחת, המותיר על העין חותם של תזזית קדחתנית ונוסכת שיכרון. האוויר היה קר אך הימים שטופי אור, ועל גדות הסֵן ניתן היה לפגוש עוד בצעירות חשופות איברים מתענגות על קרניה של שמש סתיו מאוחרת. העיר כולה כמו רחשה עיזוז נעורים מדבק, ולעת ערב נמלאו הרחובות חבורות־חבורות של סן־ז'רמניסטים צעירים, לבושים ברישול במעילי הקַנַדיאֵן שלהם, צובאים על הקלוּבּ סן ז'רמן ועל הלֵה טאבּוּ, מתקוטטים ברחובות או מתגפפים בלהט בקרן זווית ועל ספסלי הגנים.
הייתה זו פריז אחרת, בירת עולם שאיננו עוד, מדאם זקנה המבקשת להסתיר את פגעי הזמן תחת שכבת איפור עבה ולהצניע את החבורות שהותירו בה מאהבים נלהבים מדי. כך נראו בעיניי רחובותיה התוססים: ניסיון נואש, אם כי לא נטול חן, לחדש את זוהר עלומיה ולזכות שוב - ולו בפעם האחרונה - בחסדיו המהירים של מאהב צעיר. אהבתי לשוטט ברחובותיה, להיסחף בנחיל האדם הסואן, משולל הפנים ונטול הצורה, הזורם ומשתנה לבלי הרף, כאותו flâneur שכל מעייניו להתמזג בהמון עד שִכחה, להיעלם ולהופיע מחדש כאדם אחר, בלבוש אחר ובשם אחר, בבקשו להותיר מאחור את הזיכרונות, את היגון, את הצער, את האימה. מדי יום הייתי משרך רגליי בסמטאות הצפופות, בשדרות הרחבות, תחת הפסאז'ים ובשווקים ההומים, ובלילות הייתי פוקד את מרתפי השיכר, את בתי הזונות ואת מועדוני הלילה, תר אחר השכחה בכל מקום שהיא עשויה להימצא בו; מקפיד תמיד להקיף עצמי בחברת בני אדם, אך בה בעת להישמר מפניהם.
אהבתי את פריז. היא סיפקה את כל מאווייו של אדם צעיר שביקש לעצמו חיים לאחר שהות ממושכת מדי בחברת המוות. מיד עם הגיעי אליה, ועודני חייל לבוש מדים, נשביתי בקסמה כליל. נחשול השמחה שפרץ עם שחרור העיר היה כה משכר, עד כי רישומו של שבוע שלם נמחק מזיכרוני והותיר באפי אד קלוש של אלכוהול ובושם נשים זול. הנשים - יש להודות - היו סיבה טובה דיה להפוך את המקום לביתי. עד מהרה נוכחתי בסוד קסמם של מדי הצבא האמריקאיים והייתי מקפיד לפשוט אותם רק בנוכחות אישה יפה. וכן, לא אכחד, היה גם העניין הפעוט ההוא עם המורפיום, שמחירו בפריז היה כמחיר סוליית נעליים, ואפשר היה להשיגו בקלות יחסית ובלי שרשויות החוק תערמנה קשיים מיוחדים.
לא הייתי עיוור לתמורה שחוללה בי המלחמה; הנער הקתולי המסוגר בעצמו, הנבהל בקלות מגופו שלו, היה לרודף תענוגות הולל, שוכן מאורות פריצים. אני, שחונכתי לבוז לבשר, נכרכתי כעת אחר עינוגי החושים, עֶבֶד לתשוקות שהרחיקוני מכל אשר לימדוני מוריי. עתה מרדתי בכל אשר הורו לי משחר ילדותי, ומרידתי נשאה אופי של הפקרות ופריצת גבולות.
את החודשים שנותרו עד לסיום המלחמה העברתי בחזית הריין, אבל מיד עם שוך הקרבות שבתי אל פריז כמאהב מוכה געגועים. סאם מילר, חברי הטוב מבית, דאג לי למשרה במחלקת הדוברות של השגרירות האמריקאית, וכך העברתי את החודשים הראשונים שלי כאזרח אמריקאי בפריז. סאם היה מטאור פוליטי. תוך שנים ספורות הצליח לפלס לעצמו דרך בסבך הפוליטי של הדיפלומטיה האמריקאית ולבסס את מעמדו בסגל השגרירות הבכיר. בזכות חושיו החדים וקסמו האישי השכיל לנצל את חיבתו היתרה של השגריר קאפֵרי לגברים צעירים ולרתמה למטרותיו. קאפֵרי, מצדו, שהיה אדם כבד לשון ומסוגר מטבעו, הפיק תועלת לא מבוטלת מכישוריו החברתיים של סאם ומגינוניו המושלמים והיה נוהג לקחתו עמו לקבלות פנים ולפתיחות חגיגיות. וכך הפך סאם עד מהרה לאיש סודו וליועצו הקרוב. כאשר התמנה לבסוף דייוויד בְּרוּס לשגריר החדש בפריז כבר החזיק סאם בעמדת מפתח והיה לאחד האנשים החזקים ביותר בשורות הסגל הדיפלומטי בשגרירות האמריקאית.
שליטתי בשפה הצרפתית אִפשרה לי להתאקלם במהירות בתפקידי החדש, אבל עבודת המשרד לא הייתה לרוחי, וככל שנקפו הימים הרביתי להיעדר מהעבודה. הפציעה בירכי - מזכרת מימי המלחמה - שבה לייסרני וביתר שאת. לבסוף הכריעו אותי הכאבים ואנוס הייתי לוותר על המשרה. ימים רבים הייתי מרותק למיטה ונתון למרה שחורה. לבד מסאם, שהיה טורח לבקר אותי מדי פעם בפעם, לא ראיתי איש. לאחר שהתאוששתי ושבתי לכוחותיי הציע סאם שאבחר לעצמי עיסוק חדש - כזה שיהלום את אישיותי ואת כישוריי הטבעיים ויעורר בי תשוקה אמיתית לעשייה. "דומני שתוכל להיות כתב מצוין עבור אחד העיתונים האמריקאיים", אמר לי יום אחד, "הרי לכתוב אתה יודע, אתה בקיא בנבכי הפוליטיקה המקומית, וחשוב מכול", הוסיף בקריצה, "ניחנת בחוש מפותח לדרמה".
אכן, סאם הכירני טוב מכולם והיטב ידע עד כמה נדרשה לי בעת ההיא תעסוקה שתגאל אותי משיטוטיי העקרים. קשריו המסועפים זיכו אותי בהזדמנות לכתוב עבור השיקגו דיילי ניוז, ולאחר תקופת ניסיון קצרה, שהייתה פורמלית יותר מאשר מעשית, זכיתי במשרה. אם להודות על האמת, להצלחה כזו לא פיללתי. סדרת כתבות התחקיר שפרסמתי, שזכתה מיד לכינוי "פרשת אֵרוֹ", חוללה שערורייה ציבורית בקנה מידה ארצי והביאה לי כמעט מיד הוקרה מקצועית שרק עיתונאים מעטים זוכים לה. אבל גם הפעם מיהרה פוֹרטוּנה להראות לי את עכוזה, והתהילה שקצרתי לא ארכה זמן רב. נראה שבבלי דעת נגעתי בפצעו השותת של הפטריוטיזם הצרפתי ואיימתי לערער את אחד המיתוסים עליו ביקשה הרפובליקה המלקקת את פצעיה לסמוך את גאוותה. כך אירע שמבלי להתכוון, קוממתי עליי כוחות אדירים. והנה, אולי בכל זאת יהיה מן הראוי להקדיש כמה מילים לאותה שרשרת אירועים עגומה.
לאחר שצברתי כמה חודשי ניסיון במשרתי החדשה פנה אליי סאם והציע כי אפגוש מכר שלו המשמש בתפקיד כלשהו בסוכנות הביון המרכזית: "הוא יהיה מוכן למסור לידיך חומר רגיש ומסווג ביותר, ובלבד שתעשה בו שימוש שקול ומושכל ולעולם לא תסגיר את מקורותיך". מובן שלא עלה בדעתי לסרב להצעה, וכבר למחרת היום יזמתי פגישה עם אותו אדם, טיפוס עב בשר ובעל פנים פחוסות וזעופות כשל בולדוג, שקימץ במילים ומסר לידי מעטפה גדושה במסמכים. היו שם דוחות מודיעין של משטרת פריז, יומני פעילות ודוחות של הגסטאפו, מזכרים סודיים של גורמי ביון בריטיים ואמריקאיים, פרוטוקולים חסויים מישיבות חשאיות של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית וכמה גזרי עיתון ישנים. נראָה כאילו מישהו הכין מבעוד מועד את כל חלקי התצרף, וכל שנותר בידי היה לצרפם יחד לכלל סיפור מעשה, לגבש כרוניקה סדורה ועקבית, בתוספת קורטוב של דרמה ונימת אירוניה דקה שבדקות. במוקד הדברים, גיליתי, עמד קצין המשטרה ואיש המפלגה הקומוניסטית ארתור אֵרוֹ, שלאחר שחרורה של פריז התמנה לעמוד בראש הוועדה לטיהור המשטרה. אֵרוֹ היה מאנשיו של שרל טיוֹן, מנהיג הרזיסטנס, שכיהן עתה כשר מטעם המפלגה הקומוניסטית בממשלתו של דה גול. עברתי על המסמכים שוב ושוב, קראתי בקפידה כל סעיף והערה, הצלבתי מידע, תאריכים ושמות ולבסוף הגעתי למסקנה הבלתי־נמנעת: אֵרוֹ היה מודיע בשירות הגרמנים והביא למעצרם ולמותם של עשרות צרפתים, ובכלל זה של רבים מחבריו לנשק, אנשי תנועת הרזיסטנס הקומוניסטית. כתבת התחקיר הראשונה התפרסמה בראשית נובמבר 1947 ומיד זכתה לסיקור נרחב בעיתונות המקומית. הפרסום הִכה בהלם את חוגי השמאל הצרפתי והנחית מכה של ממש על יוקרתה של המפלגה הקומוניסטית, שהתהדרה בתואר "מפלגת המוּצאים להורג" ונהגה להתפאר בשבעים וחמשת אלפי חלליה שנפלו בעת המאבק על שחרור צרפת. הדברים אף הגיעו לידי כך שז'אק דיקלוֹ, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, הצהיר כי במידה וההאשמות תתבררנה כנכונות, יהיה על המפלגה לעשות בדק בית מקיף בשורותיה, ולא מן הנמנע ש"ראשים יעופו". גם בשורות המשטרה הפריזאית ניכרה מתיחות רבה, שכן אֵרוֹ נתפש בתודעה הציבורית כמי שאחראי לשיקומה של המשטרה הפריזאית ולטיהור שורותיה ממשתפי הפעולה בימי הכיבוש. רבים מבין הקצינים הבכירים היו אנשי שלומו, וכעת חששו לשמם הטוב ולעתידם המקצועי.
במהלך החודש ההוא הוצאתי תחת ידי שתי כתבות נוספות, שהתפרסמו במקביל גם בלה פיגרו והציגו שורה ארוכה של עדויות מרשיעות ומתועדות היטב. הלחץ הציבורי גבר, והקריאה להעמיד את אֵרוֹ לדין נשמעה מכל עבר. ואכן, בינואר הובא אֵרוֹ בפני שופט ונאלץ להציג את גִרסתו. בבוקרו של יום השימועים הראשון נתמלא הפַאלֵה דֵה ז'וֹסטִיס מקיר אל קיר עיתונאים וצוותי צילום של יומני קולנוע שנתקבצו ובאו לסקר את האירוע. מובן שאֵרוֹ כפר בכל ההאשמות, וסנגורו אף הרחיק לכת וטען כי מדובר בעלילת דם מתוזמרת היטב, שמאחוריה עומדים גורמים אמריקאיים וגוליסטיים המתייראים מפני התקרבותה של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית אל מוסקבה. הימים הבאים זכורים לי כרצף מתמשך של עדויות סותרות, הטחות אשם בלתי פוסקות, איומים וגידופים מעל דפי העיתונים ודוכן העדים. אני מצדי נסוגתי אל הצללים והקפדתי להתרחק ככל הניתן מהדיונים בבית המשפט ומהסיקור התקשורתי, אך שמי הוזכר שוב ושוב והפך מושא לחבטות וגידופים. פעם אחת בלבד נקראתי לתת הצהרה קצרה תחת שבועה, ולאחר שסירבתי לתביעת הסנגור להסגיר את מקורותיי - בגיבוי מלא מצד השופט - הניחו לי לנפשי ולא נקראתי שוב לבית המשפט. אבל בכך לא תמו צרותיי. למעשה, בכך הן רק החלו. העיתונים המרקסיסטיים, ובראשם הל'אוּמַנִיטֵה והאקסיון, פצחו נגדי במתקפה ארסית שביקשה לקעקע את אמינותי המקצועית ולהציגני בתור מריונטה בשירות הביון האמריקאי. הללו טענו כי הכתבות נכתבו בידי סוכני ביון אמריקאים ותיארו אותי כמכור למורפיום וכאלכוהוליסט הלוקה בנפשו. בסגנון בוטה ומתלהם תבעו לגרש אותי מאדמת צרפת - קריאות שלוו דרך קבע בתארי גנאי מפוקפקים והשמצות מתועבות. עד מהרה הוצפה גם תיבת הדואר שלי במכתבי נאצה ובאיומים מפורשים על חיי.
המשפט ארך כשלושה חודשים, במהלכם זימנה הסנגוריה בזה אחר זה עדים שסיפקו אליבי לנאשם והפריכו לכאורה את החשדות שלפיהם נפגש אֵרוֹ עם קציני משטרה גרמנים. במקרה אחד אף הציג הסנגור תצלום מעיתון מקומי, בו נראה אֵרוֹ נואם באספת חברים בתאריך ובשעה שבהם טענתי כי נפגש עם אחד ממפעיליו. אך הדבר שהכריע את הכף - אם ניתן לומר זאת כך - היה זימונם של כמה מומחים בעלי שם, אשר הטילו דופי באמינות החומרים המרשיעים שנמסרו לידי בית המשפט וטענו כי זויפו בחובבנות מבישה. לאחר כל אלה איש לא הופתע כאשר הכריז לבסוף השופט על חפותו המוחלטת של אֵרוֹ והצהיר כי כל ההאשמות נגדו בטלות ומבוטלות. מרגע זה ואילך מצאתי עצמי עומד בלב מתקפה תקשורתית חריפה משמאל ומימין: הל'אומניטה התיר כל רסן, אך גם העיתונות הלאומית והליברלית לא טמנה את ידה בצלחת. "טווה הסיפורים", "רוקח הקנוניות", "האמריקאי שבא לסכסך" - אלה הם רק מקצת הכינויים שהדביקו לי. הימין השמרני הצטרף אף הוא למקהלת המקטרגים והחל קובל בריש גלי על מה שכינה "התערבות אמריקאית בעסקיה הפנימיים של צרפת". בשל התגברות האיומים על חיי נאלצתי להעתיק את מגוריי אל מלון קריסטל ברחוב סַן בֵּנוּאַה, מלון דירות קטן ומוזנח אך מוצנע היטב, אשר רבים מלקוחותיו היו פורעי חוק זעירים או בעלי חוב שמצאו בו מפלט זמני מפני הנושים. בעת ההיא כבר היה תלוי מעל ראשי איום מפורש לתביעת לשון הרע. אבל עליי להודות שבשלב הזה כבר הפסקתי לעקוב אחר המתרחש; הכאב בירכי שב לייסרני, והפעם בעוצמה כה רבה, עד שהתמוטטתי כליל ונאלצתי בעל כורחי להתאשפז בבית מרפא במרכז העיר. כאשר השתחררתי לבסוף, כמה שבועות מאוחר יותר, כבר דעך העניין הציבורי בפרשה. סאם רמז לי בחצי פה כי האיום בתביעה משפטית הוסר עקב התערבות של גורמים בכירים, אך יותר מכך לא היה מוכן להוסיף. לעת עתה שככו הרוחות, אך בלבי הוסיפה לקנן חרדה עמוקה, שכן לא היה בידי כל ספק: החשבון טרם נפרע.
הוספתי לקבל את שכרי במשך כמה שבועות נוספים בטרם נאלצתי להיפרד ממִשְֹרתי סופית. לפי שעה הייתי מובטל ועיתותיי שוב היו בידי. די היה בקצבת השחרור מהצבא כדי להבטיח את צרכיי היומיומיים, וגם כספי עיזבונה הדלים של אמי היטיבו לשרתני לנוכח צלילתו המהירה של הפראנק. לעת עתה יכולתי להמשיך בחיי בנוחות יחסית וללא טרדות כלכליות. כפיתי על גופי מנוחה ולמחשבותיי הנחתי לנדוד בחופשיות, בלא סדר, צורה או תכלית. בעשותי כן קיימתי נאמנה את מצוות הפרופסור בבית המרפא, אשר גזר עליי מנוחה ממושכת והורה לי להימנע מכל פעולה שעשויה להחליש את עצביי. אני זוכר כיצד שאל אותי, בפגישתנו הראשונה, אם ברצוני לדבר. "רק עם אלוהים", השבתי. הוא צחק. דומני שכבר אז עוררתי בו עניין מיוחד. ניחשתי שסאם ודאי סיפר לו על ילדותי, על החינוך הקתולי שקיבלתי ועל הציפייה שאהפוך ביום מן הימים למְשָרֵת בקודש ולתיאולוג ומלומד גדול. מאותו יום ואילך היה פוקד את מיטתי מדי פעם ומתחקר אותי דקות ארוכות. על אף מורת רוחי וסלידתי המופגנת מחטטנותו, אנוס הייתי לשתף פעולה, שאם לא כן היה מונע ממני את מנת המורפיום - הדלה ממילא - שהובטחה לי באותו יום.
ברגעים ברוכים אלה, בעוד הסם מפעפע בדמי, יש והייתי חש שוב בקרבתו של האל: חמקמקה, אפופת סוד, בוטחת. היו אלה רגעי חסד שהותירו אותי תשוש ועצבני, מחפש בקדחתנות את אשר אבד לי. לעיתים הייתי מתעורר במיטתי ספוג זיעה, עיניי קרועות אל הלילה ושפתיי ממלמלות, כבהיסח הדעת, תפילה כבושה. וכך, לזמן מה הייתי מדבר אל האל בריבוא קולות, בלשונות שונות ומשונות, תר אחר דיוקן פניו במילים, מבקש את המילה ההיא, האחת, בטרם הייתה לבשר. ואולם ככל שחלפו הימים, כן התקשיתי לשאת בנטל בדידותי, ולא מצאתי עוד כל סיפוק בשיחותיי העקרות עם האל, שממילא לא טרח להשיבני.
בחלוף הזמן לא פחתו כאביי ואף גברו. חשתי מותש, גופי היה מובס והגלד בירכי שב לייסרני באלף מכאוביו. פעם אחת, בגבור עליי ייאושי, כמעט והתפתיתי לסור שוב אל בית המרפא, אל מפלטם של הקירות המסוידים לבן, המסוככים מפני העולם, ואל שכחת המורפיום המתוקה. אך חרף ייסוריי לא יכולתי לראות את עצמי חוזר לבית האסורים הזה, האפוף ריחם של גופים צפופים ושל חומרי חיטוי מהפכי קרביים. די היה לי באותו ביקור מוזר, בלתי מוסבר, שזכיתי בו שם, שלאחריו שוחררתי והורשיתי לחזור אל שגרת חיי.
היה זה לאחר סיבוב בוקר שגרתי של האחות. בהקיצי משינה טרופה מצאתי את עצמי נתון למבטו החוקרני של זר כלשהו, שפלש אל חדרי ורכן מעליי בעודו בוחן בריכוז את הצלקת שעל ירכי. בתוך כך היה סח בינו לבין עצמו, ממלמל קטעי הברות סתומות ומהנהן מדי פעם בפעם לאות הסכמה עם עצמו. זעתי באי־נוחות על משכבי וכפי הנראה פלטתי גם אי־אלו דברי מחאה, שכן הזר הזדקף במהירות ונרתע לאחור. היה זה ישיש צנום וגבה קומה שמרבית פניו כוסו שיער לבן סבוך. לבוש היה חלוק רופאים לבן שכיסה חליפה שצבעה כעין האפר, עם עניבת פרפר ירוקה מנוקדת דבוקה לסנטרו. עיניו הקטנות, העגולות, נצצו מאחורי משקפי מצבט קטנים שהיו תלויים לו על אפו. הוא הציג עצמו כמֵסיה מונדי והגיש ללחיצה יד שציפורניה היו צהובות להחריד ואכולות כתמי טבק.
נעתרתי בחוסר רצון ללחיצתו ובתוך כך הייתי מושך את השמיכה מעל ירכי הפגועה.
"מה נעים לי לפגוש את כבודו", אמר בקול מאנפף במקצת.
"היכן הפרופסור? האם שלח אותך היום במקומו?" הפטרתי לעברו ברוגזה.
"הו לא, לא! אינני נמנה עם הצוות הרפואי. המתודות שלי, אם לומר בפשטות, אינן אהודות כאן..." הוא חייך אליי וחשף אגב כך שיניים שהשחירו.
"אם כך, מה מעשיך כאן?" התעקשתי.
"גוּנבה לאוזני השמועה כי בחדר זה שוכב האדון התיאולוג, מעורר המהומות הנודע, האדם שכמעט הבעיר את מימי הסֵן... נפלא, נפלא! עבודה מרשימה עשה שם אדוני, לא רע בשביל אמריקאי; מעט בוסרי לעיתים, ולא תמיד מושחז דיו, אבל היכולת והכוונה ניכרים, בכך אין לפקפק... עשרות שנות ניסיון בתחום לימדו אותי לזהות כישרון גדול בשעה שהוא נקרה על דרכי... ובכן, בדיוק לאדם כמוהו אנו זקוקים..."
זרקתי מבט בחדר הריק, בקירות הלבנים החשופים, המסוידים עד בוהק, ותהיתי בשם מי דיבר האיש. ברור היה לי מדבריו כי ניזון, כשאר הציבור, מן הרפש שהטילה בי העיתונות המקומית וחשב אותי לשרלטן.
העמדתי אותו על טעותו ורמזתי לו בחצי פה כי אשמח אם יניח לי לנפשי, אלא שבתגובה גרר הזקן כיסא מפינת החדר והתיישב בסמוך למיטתי, נשימתו כבדה מן המאמץ ומדיפה ריח חריף של עץ חרוך. אצבעותיו הגרמיות, הקמוטות, התרוצצו בחמדנות על מסעד הכיסא.
הבזק פתאומי של כאב פילח את ירכי ושילח עווית בפניי.
עיני הזקן כמו אורו והוא כיווץ את גביניו העבותים כמעמיד פני חושב. "ניכר כי אדוני סובל מפגע באזור החלציים, פצע אהבה שהוטל בבשרו לבל ישכח את נטל גשמיותו. יפה, יפה! דומה שאדוני כבר החל במסעו, כבר יצא אל שליחותו הקדושה, ועתה הוא עובר בשער הראשון, מסיר את החותם הראשון, מלאכתו עודה בראשיתה, ועוד צפויה לאדוני מסכת ממושכת של הליכה באפלה, של ירידה אל התהום, בטרם יכבוש את היעד הסופי, שכן אפילו הזהב הטהור ביותר לא ינצנץ אלא אם נוּקה ומוּרק תחילה ונשטפו מעליו העפר והפסולת. אדוני ודאי יודע: כל המבקש לבוא בסוד הבריאה חייב לעבור טקס חניכה, שבמהלכו הוא משיל מעליו את הסגסוגת הבלתי־רצויה של אישיותו המודעת, משלח לעזאזל את רפיון היד, את הספקנות, הלבטים, הענווה, ומנחית מכת מוות על הצנזור הנצחי של המוזות, על הבינוניות המשתקת של התודעה המיושבת, המסתופפת אצל עצמה כברייה בורגנית, עצלה ומפוטמת... הגאולה, אישי הצעיר, היא מתת אל, אך פדיונה נקנה בייסורי שאול; היא זרע האל הניזון ממימי תהום אפלים, הנובעים מעמקי ממלכתו של המקטרג".
קצתי בפטפוטיו וכבר עמדתי לצלצל בפעמון, אלא שידי מיאנה להיענות לצו רצוני.
הזקן, שהבחין בקוצר רוחי, נחפז לפייסני.
"במחילה מאדוני הצעיר, אין צורך להתרגז, הדבר אינו מיטיב עם עצביו הרגישים ממילא. כל מבוקשנו הוא לסמן לו נתיב, להורות לו דרך, כדי שיקטוף את תהילת הנצח המגיעה לו, כדי שבבוא היום נוכל גם אנו, הקטנים, להסתופף בצל הילתו הקדושה ולקוות כי משהו ממנה ידבק גם בנו..." הוא שילב את אצבעותיו על חזהו וגִלגל את עיניו אל התקרה בהבעה מתחסדת.
דברי החנופה עשו את שלהם. משועשע למחצה, שאלתי: "ומה אדוני מציע?"
הוא חיכך את ידיו בסיפוק ואז רכן לעברי כממתיק סוד.
"אדוני יעזור... ישנה תכנית..."
"תכנית?"
"כן, כן... התכנית הגדולה".
"ומהי בדיוק?"
"אה..." אמר הזקן בנימת הערצה, "תאוות הדעת אין לה גבול! כאלה הם הצעירים בימינו, הכול רוצים לדעת ומיד! ובכן, ישנם דברים הדורשים סבלנות והתמדה... עוד מעט, עוד קצת, טרם בשלה העת, ולפני כן מזומנות לך עדיין שפע הזדמנויות למרק את נשמתך ולשלם במכאובים תמורת עולמות הדעת והשגב שאתה מבקש... עדיין לא השתחררת מקללת הזמן, מכזבם המתעתע של רשמי החושים, מהילתו מסמאת העיניים של העולם שממעל... עדיין נכונה לך דרך לעשות במדורים התת־קרקעיים, אפופי הצללים, שם הדברים אינם אלא שלילה והיפוך... שלילה והיפוך, אני אומר... אה! ועוד נכון לך הגילוי המרעיש ביותר, כאשר תיווכח כי הסדר התחתון הוא אספקלריה של הסדר העליון, וצורות השמיים הן השתקפות של צורות האדמה, ולא להפך, כפי שהטעו אותך מוריך לחשוב!"
ובאמרו כדברים הללו קד קידה עמוקה שכמעט ושמטה את המשקפיים מעל חוטמו.
ביקשתי לומר דבר מה, אך באותו הרגע יד נעלמה כמו לפתה את ירכי וסחטה מגופי עוויתות של כאב. התפתלתי ונאנקתי על משכבי.
הזקן קפץ בעליצות כאילו זכה בתשובה לה ייחל. "נהדר! נהדר! אם כך יש בינינו הסכמה!"
"פני יאנוס" / עמית ורשיצקי. הוצאת כרמל, 350 עמודים.