הנה צבר מילים משונה שלא חשבתי שאקליד: רני רהב צודק. בתחילת השבוע, היחצ"ן המוכר פרסם פוסט ביקורתי ותוקפני שעסק בהיריון השלישי של הדוגמנית אסתי גינזבורג ובעלה איש העסקים עדי קייזמן. מהותו בקצרה: ההיריון החדש של בני הזוג הוא אצבע בעיניהם של לא מעט אנשים שלהם חייבים בני הזוג כסף, לכאורה.
כל הסיפור סביב עסקיו של קייזמן לא לגמרי ברור, אבל מה שכן ידוע הוא שביום בהיר אחד ודי במפתיע נעלמו הוא ואשתו מישראל והעתיקו את חייהם לארה"ב, כשהם משאירים מאחור הרבה סימני שאלה, ואולי גם כמה אנשים שחושבים שמגיע להם לקבל את כספם בחזרה.
יש איזה מנגנון, שאני מודה שהופעל גם אצלי בקריאה הראשונה של הפוסט של רהב, שגורם לאי נוחות לנוכח דברי ביקורת על היריון של מישהו אחר. היריון זה אחד מאירועי החיים המיוחדים, האינטימיים, המרגשים והרגישים ביותר. ומה הקשר בכלל בין היריון ובין חובות ועסקים שלא צלחו?
יש לנו איזו נטייה אוטומטית כמעט להתייחס לסוגיית הולדת הילדים כאל משהו אקס-טריטוריאלי, שמרחף מעל הכול ונהנה גם מאיזה סטטוס של קדושה. במיוחד בישראל שחוגגת כל בטן מתעגלת (בתנאי שזה מהסיבה הנכונה) וכל עולל שבא לעולם, כי ילדים זה שמחה, וילדים זה ברכה ומן הידועות היא ש"כל תינוק מביא את המזל שלו". אפשר לחשוב שעוברים מגיחים מהרחם כשהם לופתים באגרופם תלוש שכר או צ'ק שמנמן.
אז זהו, שזה לא נכון. תאמינו לי, בדקתי. גם אני עד לא מזמן חשבתי שיהיו לי ארבעה ילדים. אבל אז הבנתי שאין לי באמת כסף (או כוח) לילד רביעי. ההחלטה להביא ילד לעולם היא גם החלטה כלכלית, וההחלטה להביא ילד נוסף לעולם (כשיש לכם כבר ילד או ילדים אחרים בבית) אפילו יותר. כל משפחה בישראל כמעט יודעת לעשות את החשבון הזה.
כך קרה למשל שבשנים האחרונות ילד רביעי הפך לסוג של סמל סטטוס במקומותינו. למה? כי שלושה ילדים עוד נכנסים למושב אחורי של רכב משפחתי סטנדרטי, ואפשר לחיות איתם יחסית בנוחות גם בדירת ארבעה חדרים ממוצעת (ועל אחת כמה וכמה בדירת 5 חדרים). אבל כל מי ששקל לעשות ילד רביעי גם ישב לעשות את החשבון: צריך להחליף את המכונית לרכב עם 7 מקומות, דירה גדולה יותר... וזה עוד בלי להתייחס לעלויות השוטפות של אוכל, חינוך, צהרון, חוגים וכו'. אוטו חדש ודירה חדשה, עוד לפני שהילד נולד וביקש משהו לאכול.
הטורטלים, משפחת הנובורישים של ארץ נהדרת, זיהו את זה כבר לפני כמה שנים, כשהמליצו על ילד רביעי ל"מי שיכול להרשות לעצמו". וזה נכון לא רק לעניין ילד רביעי - אלא גם לשני, והשלישי ועל אחת כמה וכמה לשישי ושמיני וכן הלאה. ילדים זה משהו שאנחנו צריכים להרשות לעצמנו, רק אם אנחנו יכולים. הקטע הזה שרווח אצלנו בכל מיני גרסאות וסיסמאות שתמציתן זהה וטוענת שהבאת ילדים לעולם היא מטרה מקודשת, שליחות נאצלת וחשיבותה מתעלה על כל דבר אחר כולל ההיתכנות הכלכלית שלנו לאפשר לילדים האלה (ולעצמנו) תנאי חיים סבירים - היא שגויה.
הדיון הזה, שעד לא מזמן לא היה לגמרי מקובל אפילו לדבר עליו באופן גלוי, מקבל חיזוק לאחרונה גם מכיוון מפתיע - הזווית האקולוגית/אקלימית. משבר האקלים החמור שבו נתונים כולנו, מחדד את ההבנה שהילדים שכבר נולדו לנו בשנים האחרונות אולי לא יוכלו לחיות בכלל על הכדור הבוער והמתכלה שיצרנו עבורם בשנים של הזנחה. ולצד זאת נשמעת גם הטענה שהגדלת אוכלוסיית העולם במצב הנוכחי גם היא לא ממש תורמת לבעיה.
כך או כך, זה עדיין נושא מאוד טעון ורגיש. בטח בישראל שמטפחת ערכי משפחה שמרניים למדי. אבל כשרני רהב כותב: "לא נכנסים לחנות של שאנל, ולא עושים חגיגות, לא גרים בווילה יקרה עם מטפלת ועוזרת, נוסעים בג'יפ ריינג' רובר ופורשה יוקרתית ולא חיים על חשבון אחרים כל עוד חייבים הרבה כספים להמון גורמים" - הלב שלנו מהנהן בהסכמה. זה באמת לא לעניין לקנות בחנויות מעצבים ולהסתובב בחו"ל בג'יפ מפואר ולהדחיק ולהתנהג כאילו המצב הכלכלי שלך סבבה פלוס, בזמן שיש "עשרות אנשים מסתובבים ללא דירה ואיבדו את חסכונותיהם". (הציטוטים מתוך הפוסט של רהב).
ותשמעו, זה אולי לא כל כך נעים להיכנס לפינה הזאת, אבל במחשבה שנייה אני לגמרי יכולה להבין איך ההיריון השלישי הזה של קייזמן-גינזבורג הוא בבחינת אצבע משולשת לאנשים שחושבים שמגיע להם משהו אחר מהזוג הזה, בין אם זה כסף או תשובות. האם זה אומר שכל מי שחייב כסף, או נמצא באיזושהי אי ודאות כלכלית אסור לו לעשות ילדים? לא. אבל האם השיקול הכלכלי צריך להיות חלק מקבלת ההחלטות? כן. לדעתי, תמיד. לא משנה מה המצב הכלכלי שלכם. ויותר מזה, אני טוענת שאצל רוב האנשים הוא גם באמת נכנס לשיקולים. אז אולי אנחנו כבר יכולים להפסיק להעמיד פנים שהערבוב בין כסף ותינוקות הוא מגונה?