"יכול להיות שהמיינסטרים לא רצה להכניס לאתוס הלאומי סיפורים של הגוף המתחרה"

רק בשנים האחרונות גילה עודד טירה את סיפור התלאות שעברה אמו על אוניית המעפילים קאטינה, עליה הייתה במשך שלושה חודשים מבלי להיכנס ארצה. כעת, הוא מוציא רומן המבוסס על המאורעות ההם. ריאיון למגזין "מעריב"

טליה לוין, מעריב
22/11/2021

עד לפני שנתיים לא ידע עודד טירה, לשעבר נשיא התאחדות התעשיינים וקצין תותחנים ראשי, שאמו דינה מסתירה סיפור גבורה בעברה. "אמי ואני התחלנו לשחזר קצת את ההיסטוריה לפני שנתיים, ובאחת השיחות שאלתי אותה על סיפור עלייתה ארצה, סיפור שמעולם לא באמת סיפרה במלואו, ואני מניח שהדחיקה אותו", הוא מספר כעת.

אמו של טירה, דינה טורס, הייתה אחת המעפילות ששרדו את תלאות הספינה קאטינה, אוניית הפחם שהוסבה על ידי תנועת הנוער בית"ר בסוף שנת 1938 לאוניית מעפילים. נוסעיה עלו על סיפונה בנמל קונסטנצה שברומניה, מצוידים במזון ובציוד לעשרה ימים, אך מצאו עצמם מיטלטלים בים בתנאים קשים וכמעט לא אנושיים במשך שלושה חודשים וחצי. במשך החודשים שבהם שטה האונייה בלב ים בלי שתוכל להתקרב לחופי הארץ, התמודדו מפקדיה והמעפילים שעליה עם מקרי מוות ומלחמות פנימיות. כשסוף־סוף הגיעו לארץ המובטחת, הפכו המעפילים לכלי משחק במאבקים הפנימיים שבין ארגון בית"ר להגנה.

לאחר השיחות עם אמו, טירה, המשמש גם כחבר הנהלת מכון ז'בוטינסקי, מצא בארכיון המכון רק כמה עמודים בודדים שגוללו את סיפור ההעפלה. כדי להשלים את התמונה, פנה ליוסי אחימאיר, יו"ר מכון ז'בוטינסקי, שחיבר אותו לבנותיו של מפקד הספינה ד"ר זליק פאול. בעקבות מפגש של הבנות עם אמו, התגלה אט־אט הסיפור הכואב שנדחק לאורך השנים מספרי ההיסטוריה. "גיליתי שהסיפור המצוין בארכיון הוא די יבש, ואילו אחרי השיחות נגלה לעיניי סיפור ענק שלא סופר מעולם", מספר טירה.

עוד בוואלה!

חג בריא כל כך? 8 טיפים שיבטיחו לילדים שלכם חופשת חנוכה מאוזנת יותר

בשיתוף סטארקיסט
"אולי זו תרפיה". עודד טירה(צילום: ברני ארדוב)

את הסיפור הזה החליט טירה להעלות על הדף במה שהפך לספרו החדש והשני, "ספינת התלאות" (הוצאת מטר). זהו רומן דמיוני המבוסס על שלד סיפור קורותיה של אוניית המעפילים קאטינה וכולל בתוכו גם אהבות בלתי אפשריות ופרשת ריגול. על מנת להרחיק מעט את העלילה מהמאורעות ההיסטוריים, שינה טירה את שמה של הספינה בספר ל"קאטיסוס", כמו גם את שמות הדמויות. מי שעודדה אותו לגשת למלאכת הכתיבה היא רעייתו זזה (שלומית), שנפטרה לפני כחמישה חודשים.

"אמי, שאיני מסגיר את גילה, ילידת צ'כיה, הייתה מעוניינת להגיע לארץ ישראל יחד עם אבי במהלך שנת 1938. שניהם היו ציונים, ואבי היה רוויזיוניסט", מספר טירה. "באותה התקופה ראה זאב ז'בוטינסקי את פני העתיד, וככל הנראה חזה את רוחות המלחמה הקרבות והחל לעודד יהודים לצאת מאירופה ולעלות ארצה. הוא לא הסתפק בדיבורים, אלא יזם את עליית 'אף על פי' טרום המלחמה. אמי, שהייתה בצעירותה אישה מאוד נעימה ואסתטית, ושיחקה טניס וטיפסה על הרים, מצאה את עצמה על אונייה בלב ים. במהלך שיחותינו מצאתי את עצמי מביט על אמי ומגלה אט־אט את העוצמה שיש בה, מבין את החוויה הבלתי נתפסת שעברה עליה, אובדן טוטאלי של כל צלם אנוש".

האונייה נבנתה להכיל 50 מלחים בלבד, אך בפועל הכילה כ־750 פליטים. "לא היו אוכל, תנאים סניטריים בסיסיים, ולא היה היכן לישון", אומר טירה. "יתרה מכך, כשהאונייה החלה לשוט, הייתה חדירת מים כתוצאה מסופות וסערות. באחד הימים מכל מים גדול התנפץ, והנוסעים נאלצו לערבב מים מתוקים עם מלוחים כדי לבצע פעולות פשוטות כמו צחצוח שיניים. פרצו מגיפות כמו דיזנטריה ודלקת קרום המוח, ואנשים רבים מצאו את מותם על הסיפון".

טירה מספר כי הוריו לא האמינו כי זו האונייה שאמורה לקחת אותם ארצה. "התקשיתי לבטא בספר במילים את הקושי של המסע הבלתי אפשרי הזה", הוא אומר. "היה לי חשוב לא ליפול לתוך קלישאות, אבל זה בפירוש היה מסע בלתי נסבל בתנאים לא אנושיים".

כריכת הספר(צילום: באדיבות המצולמים)

ביד קשה

בספר מתוארים כמה מאורעות מרכזיים שחוו מעפילי האונייה, בהם אחד שאירע בפברואר 1939, כשאוניית מעפילים אחרת, שהייתה בדרך לארץ ישראל, "ג'יפו ב'", הופנתה לעבר קאטינה משום שהייתה מצוידת בתרופות ובמזון. אלא ש"ג'יפו" עלתה על שרטון וטבעה, ומאות המעפילים שהיו עליה הועלו אף הם על קאטינה. "500 איש הצטרפו ל־750 הקיימים", מספר טירה. "500 איש שהגיעו בספינת נוסעים עם קבינות ולא האמינו למראה עיניהם כשהועלו על ספינת מסע של פחם".

בתווך בין המעפילים ובין עצמם עמד ד"ר פאול, כאמור מפקד הספינה שהיה אז רק בן 27. "ד"ר פאול עמל להביא את הספינה ליעדה למרות המכשולים", מספר טירה. "שם התגלתה מנהיגותו האדירה של אדם שיודע לנהוג בדרך קשה, ואולי בדרכים שלעתים נדמו כאכזריות, אבל הדרכים הללו הן מה שבסופו של דבר הציל את חייהם של אנשים רבים".

אחד הסיפורים המרכזיים בספר הוא זה של אישה שנתפסה על ידי בעלה כשהיא בוגדת בו עם אחד המלחים בספינה. בתגובה הבעל הכה אותה קשות, ומפקד הספינה, המכונה בספר ד"ר סול, החליט להוריד אותו בסירה, מהלך שעורר ביקורת נוקבת. "זה מסוג הדברים שד"ר פאול חווה במציאות על הקאטינה כמנהיג במצבי קיצון. לפעמים הוא היה צריך לנהוג ביד קשה במקום להיות פוליטיקלי קורקט", הוא אומר.

נטרו לו טינה על היד הקשה שנקט?

"אני חושב שהמעפילים הבינו את צו השעה והצורך במנהיגות, ובסופו של דבר הודו לו. בספר תיארתי מפגש בין הקפטן למפקד האונייה אחרי שכל המעפילים ירדו. הם יושבים על הסיפון ומדברים, וממתח ושנאה את רואה שנוצרת שם לכידות. בסופו של דבר הם הפכו לחברי נפש".

עניין של יחסי ציבור

לפני כשנתיים, לציון 80 שנה להגעת הקאטינה לחופי ישראל, צאצאי המעפילים, ביניהם טירה, בנותיו של מפקד הספינה, וערן סגל, נכדו של משה סגל, אחד המעפילים ששרדו את המסע, החליטו לאתר את המשפחות האבודות ולהפגיש ביניהן.

תהליך הכתיבה היה עבורך תרפויטי?

"אני לא יודע אם זו תרפיה, אבל אולי. הסיבה העיקרית לכתיבה הייתה המחשבה לעשות עם האונייה ומעפיליה צדק היסטורי. אמי האזינה לגרסת האודיו של הספר ומאוד התרגשה, היו קטעים שהיו עבורה קשים מכיוון שהטראומה עוד לא ממש עברה, והיא הדחיקה אותה שנים רבות. הכתיבה נעשתה גם עבורה".

מדוע לדעתך הסיפור הזה לא סופר?

"אני יכול רק להעלות השערות ולא לתת תשובה חד־משמעית. זה לא היה אתוס לאומי, אף שמדובר באחד הסיפורים הקשים שחוו מעפילים בדרכם ארצה. יכול להיות שהמיינסטרים לא רצה להכניס לאתוס הלאומי סיפורים של הגוף המתחרה - שהתחרו בעוצמות וגם בגודל. מבצע 'אף על פי' היה מבצע אדיר בממדי הארגון שלו. אני מניח שיש כמה דברים שגרמו לכך שהוא פחות סופר: צניעות, אולי חוסר רצון של מי ששלט במדינה לתת לאתוס הימני יותר ביטוי בהיסטוריה של עם ישראל. אפילו כשאבי הגיע ארצה הוא הלך ישר להגנה, היה צריך להיות מפא"יניק כדי לקבל עבודה. אני לא אומר את זה כדי לעשות חשבון היסטורי או פוליטי, אבל זה מה שהיה. באונייה היו אגב גם אנשי השומר הצעיר. זה אומר שבחו"ל הלכידות הייתה הרבה יותר חזקה מאשר בארץ. שם לא היססו לקחת באונייה של בית"ר גם את אנשי השומר הצעיר".

סיפורי העפלה רבים סופרו לאורך השנים. אתה חושב שהיה מישהו שרצה להשכיח את הסיפור הזה באופן מכוון?

"שאלתי את עצמי את השאלה הזו כשכתבתי את הסיפור הזה והשוויתי אותו לאקסודוס שזכתה לסרט עם פול ניומן והפכה למשהו לאומי ומיתולוגי. אנשי ההגנה ומה שנקרא השמאל־מרכז של אותם הימים היו יותר מיומנים בלעשות לעצמם יחסי ציבור. הם היו הרוב, היו להם את המקורות".

מאז שיצא הסיפור לאור, התגובות מצאצאים רבים של מעפילי הקאטינה לא מפסיקות להגיע. "לא מזמן, אחרי ראיון בתחנת רדיו, פנתה אליי מישהי שסיפרה לי שהוריה היו על הספינה ולא דיברו על כך מעולם", מספר טירה. "בשנות ה־50 וה־60 הייתה תחושה של גנאי כלפי המעפילים. קראו להם 'פליטים', ואילו אני מסתכל עליהם היום כעל ענקים. אני זוכר את ההתייחסות המזלזלת שהייתה אז".

מי תרצה שיקרא את הספר?

"אנשים שהם צאצאים להעפלה. לכל אונייה יש סיפור מורכב יותר או פחות. אשמח גם שנערים ונערות יקראו את הספר. הרבה לא מודעים לכך בכלל, ולצערי מאורעות היסטוריים רבים נמחקו מהתודעה. היום הנוער רגיל שהכל מוגש לו על כפית של כסף עם דבש, אבל להקים מדינה זה סיפור מורכב, וחשוב שזה יהיה ברור. היום זה דור שרוצה מסרים מהירים, וזו הסיבה שבחרתי לכתוב את הסיפור כרומן ולא כסיפור היסטורי עם עובדות יבשות".

  • עודד טירה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully