שמישהו יקרא לסדרן

רבקה שפר היתה נערה יהודיה טובה מפורטלנד, אורגון, שבגיל 16 החלה לדגמן ובהמשך הפכה לכוכבת טלוויזיה בזכות תפקיד בסיטקום פופולרי מהמחצית השנייה של שנות השמונים בשם “My Sister Sam”. לשפר היה עתיד מזהיר לפניה (כולל אודישן מתוכנן לתפקיד ב"הסדנק 3"), אלא שבאמצע חודש יולי 1989, בהיותה בת 22 בסך הכל, היא נורתה למוות על ידי מעריץ מטורף בשם רוברט בארדו, שכמו הרוצח של ג'ון לנון, גם הוא נשא עליו עותק של "התפסן בשדה השיפון" בעת שנעצר. בראד סילברלינג, שבאותה תקופה היה במאי טלוויזיה מתחיל, יצא עם שפר בתקופה בה נרצחה. השנים עברו וסילברלינג המשיך לביים פרקים בסדרות טלוויזיה ("פרקליטי אל.איי", "בלוז לכחולי המדים", "פליסיטי" ועוד) וגם את הסרט "עיר של מלאכים". אבל זה לא הספיק לו. כמי שהיה החבר של כוכבת הטלוויזיה הנרצחת, יש לו סיפור לספר.

את "מייל לאור הירח" – סרט אותו הוא גם כתב וגם ביים – ביסס סילברלינג על הסיפור האוטוביוגרפי שלו. אנחנו לא יודעים עד כמה הסיפור של "מייל לאור הירח" חופף את סיפורו האמיתי של סילברלינג, והעובדה שהבחורה המתה בסרט לא היתה כוכבת ולא נרצחה על ידי מעריץ מטורף אלא בכלל נורתה בטעות, משחררת אותנו מחיפוש אחר דמיון. עוד הבדל מהותי טמון בעובדה שהסיפור לא מתרחש בסוף שנות השמונים, עת נרצחה רבקה שפר, אלא בתחילת שנות השבעים. הדבר היחיד שבטוח זה שהרגשות שנמצאים בבסיס היחסים המשונים שנרקמים בין ג'ו (ג'ייק ג'ילנהאל) – הארוס של הבחורה שנרצחה – לבין הוריה (דסטין הופמן וסוזן סרנדון) מבוססים על גרעין של אמת.

בשניות הראשונות מריח "מייל לאור הירח" בדיוק כמו "אמריקן ביוטי" – הגיבור הראשי, ג'ו (ג'ילנהאל), עושה מקלחת של בוקר, והמוזיקה מזכירה את זאת מ"אמריקן ביוטי". גם הטון הציני, ההומור השחור והדיאלוגים המוזרים במשפחה (אולי במשפחות אמריקאיות אבא ואמא באמת מדברים ככה, מי יודע) מהדהדים את הסרט ההוא. אבל עד מהרה זה עובר, ולא כי הסרט לוקח כיוון אחר, אלא כי הוא מאבד פוקוס כמעט לחלוטין. בתחילת הסרט כולם, בייחוד ההורים, מגיבים למותה הפתאומי של בתם, באופן מאוד מוזר, במעין ריחוק ואדישות. ההלוויה היהודית נראית תקינה, אבל אף אחד לא טורח לשבת שבעה כמקובל. ההנחה היא כמובן שכולם מדחיקים את הטרגדיה הנוראית ומנסים בכל כוחם להיאחז במשהו כדי לא להתפרק. אני מניחה שזאת היתה כוונת המשורר, אלא שההתפרקות שאמורה להגיע אחרי תקופת ההדחקה לעולם לא מגיעה. גם לאמא וגם לאבא יש כמה רגעי התפרקות קטנים בהמשך, אבל הם כל כך מינוריים ולגמרי לא תואמים את הפרופורציות של מה שקרה. את "מייל לאור הירח" ראיתי עם אמא שלי, ובכל פעם שסרנדון פתחה את הפה, בדרך כלל כדי לומר משהו מתחכם וציני או מקסימום משהו מתחכם ופיוטי, אמא שלי לא הפסיקה למלמל: "ככה מגיבה אמא יהודיה שהבת היחידה שלה מתה??".

אחרי שארוסתו נרצחת נשאר ג'ו – בחור צעיר, חמוד ומבולבל (לפחות אפשר לסמוך על ג'ילנהאל שהוא תמיד יגלם את הבחור הצעיר, החמוד והמבולבל בצורה הכי צעירה, חמודה ומבולבלת) – לגור עם ההורים שלה. לא שלישון בחדר הנעורים של החברה המתה שלו ולהיכנס לעסקי הנדל"ן של אביה הם רעיונות כל כך מפתים, אבל בינתיים ג'ו במילא לא יודע מה הוא רוצה לעשות הלאה והוא מתנחם בעובדה שהנוכחות שלו מנחמת את הוריה של חברתו המנוחה. המהלך הפסיכולוגי שאמור להתרחש עתה הוא ששלושתם – ג'ו וההורים שלה – יעברו איזשהו תהליך של אבל שבסופו הם ישתחררו ויוכלו להמשיך את החיים שלהם. הבעיה היא שהתהליך הזה כביכול קורה, אלא שבפועל, על המסך, הוא לא ממש קורה. או שאולי הוא קורה יותר מדי בקלות.

במקום שג'ו יעבור תהליך נפשי מורכב שיאפשר לו להשתחרר ולהמשיך בחייו (כלומר להתאהב מחדש), מתגלה איזשהו סוד מן העבר, שמשחרר אותו אוטומטית מהצורך להתמודד, ומאפשר לו בקלות די מחרידה לעבור לאהובתו הבאה, בחורה מקומית בשם ברטי (אלן פומפאו שהיא שיבוט של רנה זלווגר), עוד לפני שגופתה של ארוסתו התקררה. באשר להוריה של המנוחה, להם זה פשוט עובר. נכון שהנאום של ג'ו בסצינת השיא בבית המשפט (הכוללת את הולי האנטר בתפקיד עורכת דין קשוחה) עוזר להם להשתחרר, אבל האם זה באמת כל מה שהם היו צריכים? אם בהתחלה הם היו נראים שמחים מדי כי הם בהדחקה, בסוף הם סתם נראים שמחים מדי. ולמה לעזאזל הם מחייכים כל הזמן?

יכול להיות שזה קשור לזה שהסרט לא החליט אם הוא דרמה או קומדיה, יכול להיות שמה שרצו להגיד לנו זה שמותו של אדם אהוב הוא התחלה של חיים חדשים עבור אלה הנשארים בחיים (אמירה שטופלה לאחרונה בצורה הרבה יותר מוצלחת בסרט הבריטי "מורברן קאלר") או שזה קשור לזה שסילברלינג נורא-נורא השתדל ליצור סרט כן ואמיתי שיחרוג מקלישאות האבל ההוליוודיות הרגילות. בסופו של דבר נראה שהסיבה שג'ו היא הדמות היחידה שההתמודדות שלה עם המצב נראית אמינה נעוצה בעובדה שאת נקודת המבט שלה סילברלינג מכיר מנסיונו האישי. דסטין הופמן עושה את המקסימום עם הדמות של האבא שמתנדנדת בין מקומות נכונים ומרגשים (כמו היחס האובססיבי שלו כלפי ג'ו, בו הוא רואה את החוליה המחברת בינו לבין בתו המנוחה) למקומות מקושקשים ומאולצים (הצורך הבלתי נשלט שלו שיתקנו את החלון בדיינר שנשבר כתוצאה מהירייה שהרגה את בתו). הבעיה הכי גדולה היא סוזן סרנדון, שלאורך כל הסרט מסתתרת מאחורי ההדחקה ובשום נקודה לא מצליחה להעביר צער אמיתי של אמא שאיבדה את בתה.