וחוץ מזה, זה תמיד ככה. אדם יכול לעשות הכול כדי לשמור על מרחק, אבל יום יפה אחד, בלי להבין איך, הוא מוצא את עצמו בתוך סיפור שמוביל אותו ישר אל הסוף.
באשר לי, הייתי מסתדר בשמחה בלי להיכנס למרוץ. הכרתי אנשים מכל הסוגים, אנשים שבאו ואנשים שאפילו לא הצליחו לעזוב, אבל לכולם היה במוקדם או במאוחר אותו פרצוף לא מרוצה שהוביל אותי למסקנה שמוטב בחיים להסתפק בהתבוננות, אלא שלא הבאתי בחשבון אפשרות של מחסור מחורבן בכסף ביום גשם אחד בתחילת האביב של השנה שעברה. כל השאר הגיע כפי שמגיעים דברים כאלה, מאליו. שיהיה ברור מייד שאין לי כלום נגד אף אחד, זה הקלפים שקיבלתי ואיתם שיחקתי. זה הכול.
וחוץ מזה, המפרץ הזה מדהים. חולשת עליו מצודה סרצנית בראש צוק סלעי המתנשא לגובה מאה מטרים מעל הים. כשאני מביט לעבר החוף אני יכול לראות רצועת חול מסנוורת בתוך ירקרקות הצמחייה הים תיכונית הנמוכה. מעבר לה כביש מהיר בן שלושה נתיבים, שומם בעונה זו, אשר מנהרותיו מנקבות שרשרת הרים סלעיים המנצנצים בשמש. השמיים תכולים, הים צלול.
בחרתי את הטוב יותר, למען האמת. תמיד אהבתי את הים. מאז ילדותי אהבתי להביט בחופים, כנראה השתמר בי משהו מהדחף שהוביל את סבי לבלות את נעוריו על ספינות סוחר בים התיכון לפני שנתקע במילאנו, אותה עיר עגומה, ולגדוש בית בילדים. הכרתי את הסבא הזה. הוא היה זקן סלאבי אפור עיניים, שמת מוקף בקהל נינים גדול. המשפט האחרון שהצליח לבטא היה בקשה למעט מי ים. אבי, בתפקיד הבן המבוגר ביותר, השאיר את חנות הבולים שלו לטיפולה של אחת מאחיותיי, ונסע במכונית לג'נובה. נסעתי איתו. הייתי בן ארבע-עשרה ואני זוכר שלא החלפנו מילה במשך כל הנסיעה. אבי אף פעם לא הרבה לדבר איתי, ומכיוון שכבר עשיתי לו בעיות בבית הספר, היו לי סיבות טובות לשתוק. זאת הייתה הנסיעה הקצרה ביותר שלי לים, רק הזמן שנדרש למלא בקבוק, וגם המיותרת ביותר, כי כשחזרנו, סבא היה כבר כמעט חסר הכרה. אבי הרטיב את פניו במים מהבקבוק אבל לא נראה שהוא נהנה מכך במיוחד.
כמה שנים מאוחר יותר הייתה הקִרבה לים אחת הסיבות שהובילו אותי לרומא. לאחר השירות הצבאי היה עליי להתמודד עם השאלה מה אעשה בחיי, אבל ככל שהסתכלתי סביבי התקשיתי יותר ויותר להחליט. לחברים שלי היו כוונות מאוד ברורות, להשלים תואר, להתחתן ולהרוויח כסף, אבל העתיד הזה עורר בי דחייה. היו אלו השנים שבהן הכסף נחשב עוד יותר מכרגיל במילאנו, השנים של אותו משחק יוקרה ברמה הלאומית שנודע בכינוי "הנס הכלכלי", ובדרך כלשהי גם אני הרווחתי ממנו. זה קרה כאשר כתב עת רפואי-ספרותי שבו כתבתי מדי פעם בפעם כמה מסות מהורהרות תמורת שכר זעום, מצא דרך לפתוח סניף ברומא ולמנות אותי לכתב.
אומנם אימי ניסתה כל טיעון כדי לסכל את עזיבתי, אבל אבי לא אמר דבר. הוא התעטף בשתיקה כשראה את ניסיונותיי להשתלב בחברה, והשווה אותם להצלחות של אחיותיי הגדולות, שנישאו בגיל צעיר לשכירים, אנשים מוכשרים פרט לכך, ואני ניצלתי את שתיקתו כמו בעת הנסיעה להביא מים לסבא, ושתקתי גם אני. אף פעם לא דיברנו, הוא ואני. אני לא יודע באשמת מי, אני גם לא יודע אם אפשר לדבר על אשמה, אבל היה לי תמיד רושם שאילו הייתי פונה אליו בשיחה גלויה, הייתי פוגע בו בדרך כלשהי. המלחמה, מלחמת העולם השנייה, שלחה אותו רחוק ולא חסכה ממנו שום דבר מהפרטים הידועים, וכל מי שמתנסה בדבר כזה לא יכול לחזור הביתה כפי שהיה קודם. למרות גאוותו האילמת הייתה לו תמיד הבעה של מי שהיה רוצה לשכוח משהו, אולי את זה שחזר הביתה מרוסק ונתן לנו לחזות בגופו הגדול שמכות החשמל עיוותו. במובן מסוים כך היה, ואני לא סלחתי לו על כך בילדותי, על המקצוע נטול התהילה, על אהבת הסדר שלו, על הכבוד המופרז שלו לחפצים, באיזה חורבן נורא חזה למשל, באותו יום שבו חזר מהמלחמה, כשהתחיל לתקן בסבלנות אינסופית כיסא מטבח ישן. אבל עד היום, לאחר שלושים שנה כמעט, השתמר בו משהו מהחייל, מהסבלנות, מהנטייה לזקוף את הראש, מההרגל שלא לשאול, ועד היום דבר לא יוכל להשכיח ממני את היעדר הפחד שחשתי כשהלכתי לצידו, גם אם לא העניק לי דבר נוסף. מפני שעד היום הילוכו של אבי הוא הדבר שיותר מכל דבר אחר יכול להשיב אותי מייד לילדות. גם היום, אפילו בתוך הירוק השופע שמקיף אותי, אני יכול לחזור כבמטה קסם להיות לצידו כשאני נזכר בהליכתו האיתנה והרכה, שניכרת בה החסינות לעייפות, הליכה של הצעדות הארוכות של העברת הגיָסות, הליכה שבדרך זו או אחרת הצליחה להחזיר אותו הביתה.
עברתי לרומא, והעולם היה נוהג כמנהגו, אילולי רצה אבי, תוך כדי ויתור בלתי צפוי על גאוותו, ללוות אותי לתחנה ונשאר לחכות על המדרכה עד שהרכבת תצא לדרכה. ההמתנה הייתה ארוכה ובלתי נסבלת. פניו הגדולים התלקחו במאמץ לעצור את הדמעות. הבטנו זה בזה בשתיקה, כמו תמיד, אבל הבנתי שאנחנו נפרדים לעד וכל שיכולתי לעשות היה להתפלל שהרכבת תצא לדרכה ותשים קץ למבט המיוסר שמעולם לא ראיתי קודם. הוא ניצב ללא תנועה על המדרכה, בפעם הראשונה נמוך ממני במידה שיכולתי להבחין עד כמה הידלדל שער ראשו, ראשו שהסתובב כל הזמן כדי להציץ בזריזות ברמזור בקצה הרציף. גופו הגדול היה חסר תנועה, נטוע על רגליו המפוסקות כאילו התכונן להדוף התנגשות, ידיו נעוצות כמו משקולות בכיסי מעילו, עיניו בורקות ופניו סמוקים. כשבסופו של דבר הבנתי את המשמעות של היותי בן זכר יחיד, כשעמדתי לפתוח את הפה ולצעוק לו שאני יורד אליו, ושנמצא דרך לתקן את חיינו בלי להחריב אותם, השמיעה הרכבת צפירה קטנה והחלה לנוע. ככה, שוב בשתיקה, נתלשתי ממנו. ראיתי את גופו הגדול מזדעזע כשהחלה הרכבת לנוע. אחר כך ראיתי אותו מצטמק בעת שהתרחקתי. הוא לא זז, לא הניע יד. אחר כך נעלם לגמרי.
היא לא ארכה זמן רב, התקופה המכובדת שלי. פוטרתי לאחר שנה, תקופה, שאם להודות על האמת, הייתה יכולה להיות קצרה יותר. הסניף הקטן והנרפה של המערכת ברומא היה האחרון שחוסל לפני שכתב העת סגר את דלתותיו ועימו הנס שממנו נבט. העבודה התמצתה בהשגת מעט פרסומות לכתב העת ופה ושם כתיבת מאמרים במטרה להחניף לרגישות הבלתי מוסברת שיש לרופאים כלפיי ספרות יפה, המשרד היה חדר מרוהט ברהיטים מרופדים בבד דמשקאי אדום בתוך וילה מתקופת המלך אוּמבֶּרטוֹ ממש מעבר לחגורת הטיבר.
הבעלים היה הרוזן ג'ובאני רוּבִּינוֹ מסַנְטְ'אֶלִיָה, בן חמישים, מכובד, פשוט הליכות ומעט מעושה. בשם עקרון ההפרדה ביקר אותי כמעט רק כדי לפתוח את דלת הזכוכית שהוליכה לגינה ולאפשר לי להריח את ניחוח הלילך שלו, ובסופו של דבר שהה לעיתים קרובות יותר ויותר בכורסה מול שולחני, והתעכב לשיחות גלויות יותר ויותר ככל שחשף את מצבו הכספי האמיתי. כשאמר לי שהוא הרוס לגמרי, החלטנו לעבור לדיבור ישיר בלי פניות כבוד.
אשתו הייתה בלונדינית שמנה ואבודה. בגלל קמצנותו של בעלה, מאז אותה פעם שהלכה לפתוח את הדלת ומצאה את עצמה מול איזה טיפוס שעיקל את השולחן המוזהב המדהים בסלון, הם חיו באגף האחורי של הבית ופתחו את הדלת רק לשליח המאפייה. לכן נאלצתי למלא עבורם את תפקיד המזכיר המסורבל משהו, אבל עשיתי זאת ברצון. בעיקר בגללו. נהניתי לראות אותו נכנס למשרד שלי, מחליק את צדעיו האפורים בידו ואז, בתנועת מרפק חדה, מקפיץ מחוץ לשרוולי המקטורן את חפתי החולצה הלבנה ללא רבב. "ובכן?" נהג לומר, "מה אתה עושה, עובד?" ואז הייתי מניח את המכסה על מכונת הכתיבה ומוציא את הבקבוק. הוא מעולם לא דיבר, כפי שהיה עושה בן מילאנו, על בעיותיו הכספיות, אלא רק על דברים חביבים של אריסטוקרטים, של אנשים המוּכָּרים בציבור, בעיקר על נשים ועל סוסים, ולפעמים סיפר בדיחות כל כך מגונות שעיניו ברקו.
עם בוא הקיץ אימצנו לנו את ההרגל לעבור לסלון, מכיוון שהשמש לא הגיעה לאגף הזה של הבית, ושם, בין הקירות ששימרו את הצללים הבהירים של הרהיטים שנלקחו, ניגן הרוזן בפסנתר כנף סטֵיינוֵויי, ואני הקשבתי לו, שרוע על הספה האחרונה שנותרה. כל יום אחר הצהריים, ברגע ששמעתי את התווים הראשונים, טלפנתי לבר להזמין בירה קרה והצטרפתי אליו. הוא היה שם, נואש. לבוש בחלוק משי ישן ושקוע ברפרטואר שלו, שירים ישנים ששמעתי מאימי, יצירות של גרשווין ושל קול פּוֹרטר, אבל בעיקר שיר אמריקני ישן בשם "רוֹבּרטָה". לפעמים שרנו יחד.
ביום הראשון של הסתיו באותה שנה הגיע מכתב שסגר את המשרד. מסרתי את ההודעה לרוזן, והוא הניח אותה על הפסנתר וחייך. "ובכן יקירי," אמר, "מה תעשה עכשיו?" הוא אמר זאת כאילו הייתי חייב להבין שמבחינתו מדובר בגזר דין מוות. יומיים אחר כך, בעת שאספתי את הניירות שלי, צלצלו בפעמון הדלת וארבעה פועלים נחושים העמיסו את הפסנתר על כתפיהם ולקחו אותו. הם התקשו להוציא אותו מהשער, וכנראה שהסטיינווי הישן נחבט בכמה פינות, כי קולו עלה מהרחוב בסוג של מזמור לוויה. במשך כל המבצע לא יצא הרוזן מחדרו, אבל כאשר לחצתי את ידה של הרוזנת שההתרגשות ניכרה בה, וגם אני הלכתי משם, ראיתי אותו ליד החלון מנופף לי בידו. היה בתנועתו משהו כל כך מקובע שעניתי עליה בדרך היחידה שנראתה לי ראויה. הנחתי את התיק על המדרכה וקדתי.
במשך ימים אחדים לאחר סגירת המשרד נשארתי במלון לחשוב על עתידי. כל הידע שרכשתי בעבודתי בכתב העת יכול היה לפתוח בפניי רק משרה בחברת תרופות מחוץ לעיר, שבה הייתי אמור לכתוב חומרים שיווקיים מתשע בבוקר עד שש בערב. החלטתי לחכות שיקרה משהו. כמו אריסטוקרט במצור.
הלכתי בכל יום לראות את הים. נסעתי בתחתית עם ספר בכיס עד אוֹסטיָיה, ושם ישבתי רוב היום במסעדה קטנה על החוף וקראתי. אחר כך חזרתי העירה ושוטטתי באזור פּיאצָה נַבוֹנָה שבה מצאתי לי חברים, כולם אנשים ששוטטו כמוני, אינטלקטואלים יותר מכל דבר אחר, ובעיניהם ועל פניהם ארשת ציפייה של פליטים. רומא הייתה העיר שלנו, היא הייתה סובלנית אלינו והחניפה לנו, וגם אני גיליתי בסופו של דבר שעל אף העבודות המזדמנות, שבועות הרעב, חדרי המלון הטחובים והאפלוליים עם הרהיטים המצהיבים והחורקים כאילו נרצחו והתייבשו בשל מחלת כבד אפלה, זהו המקום היחיד שבו יכולתי לחיות. ובכל אופן, אם אני חושב על אותן שנים, אני לא מצליח להתמקד באותם פרצופים מועטים, מועטים מאוד למעשה, כי יש ברומא שיכרון מסוים שחורך את הזיכרונות. יותר מעיר, רומא היא כמו החלק הפראי בתוככם, חיית בר נסתרת. אי אפשר להיעצר בה באמצע הדרך, אפשר או לאהוב אותה עד כלות או שתאלצו לעזוב אותה, כי אותה חיית בר מתוקה תתבע מכם את אהבתכם. זה המס היחיד שיוטל עליכם מכל מקום שממנו תגיעו, במעלה כבישי הדרום הירוקים, בדרכים המהירות העולות ויורדות של הצפון, ומתהומות נפשכם. כשהיא אהובה, היא תציע לכם את עצמה כפי שתחשקו בה, ולא תוכלו אלא להתמסר לגלים הזהרוריים של ההווה ולצוף במרחק נגיעה מהאושר הלגיטימי שלכם. ויהיו לכם ערבי קיץ מפולחים באור, בקרים אביביים רוטטים, מפות של בתי קפה שמתנופפות ברוח כמו חצאיות של נערות, חורפים דוקרים וסתווים אינסופיים שבהם היא תיראה לכם חולה וחסרת ישע, תשושה, נפוחה מעלי שלכת שצעדיכם עליהם חרישיים. ויהיו לכם מדרגות מסמאות, מזרקות מחרישות אוזניים, מקדשים הרוסים ודממה לילית של האלים המנושלים עד שהזמן יאבד כל משמעות, וכבר לא יהיה אותו דבר קטנוני שמניע את השעונים. כך גם אתם, יום אחר יום, בציפייה, תהיו לחלק ממנה. כך גם אתם תזינו את העיר. עד שיום שמש אחד תריחו את הרוח המגיעה מהים ותביטו בשמיים, ותגלו שאין יותר לְמה לצפות.
מדי פעם היה מישהו מרים עוגן. כשהגיע תורם של גלָאוּקוֹ וסֶרֶנָה, שניים מהקבוצה בפיאצה נבונה, הלכתי לגור בדירה שלהם במוֹנטֶה מַריוֹ. הגעתי כבר לקצה בעניין חדרי המלון ולא היה נראה לי אמיתי שיהיה לי מקום לעצמי. אז כשבעבור חמשת אלפים לירות קניתי גם את האלפא רומיאו השחוקה שלהם, לא היה לי ספק שחיי הגיעו לנקודת ציון הרת משמעות. מילאתי שתי מזוודות בספרים שלי ועברתי לדירה שלהם עוד באותו יום שבו עזבו. הם עזבו כי סרנה קיבלה חוזה לשנתיים כתפאורנית בתיאטרון עירוני במקסיקו סיטי, אבל בעיקר כי הנישואים שלהם היו במשבר, וגלאוקו כבר לא צייר. רומא מעכה אותם והם עזבו, עם שמות שכבר אבד עליהם הכלח ומספר עצום של מזוודות. "עיר מחורבנת," אמר גלאוקו והשקיף מן המרפסת.
"לי טוב כאן."
"אה, כן? אז למה אתה שתוי תמיד?"
"לא תמיד," אמרתי, "לעיתים קרובות. יש הבדל מהותי." אחר כך הבטתי בעמק שהשתרע מול המרפסת. הוא היה מפולש, חצוי בגשר רב קשתות שלפעמים במשך היום עברה עליו רכבת ארוכה וחרישית כמו זחל. משני צידיו התרוממו חומות חיצוניות של שני מנזרים, מצלצלים בשקיעה, בעת שחזיתות הבתים הקרובים יותר טבעו בירק על רקע האופק. השמיים היו נהדרים והאור היה נהדר. זה היה מקום מופלא.
"כולו שלך," אמר גלאוקו והצביע על החדר שהיינו בו. לא היה צורך לערוך ספירת מלאי, היו שם כורסה ישנה, מדף ספרים ומיטה ששימשה ספה. שני החדרים האחרים לא היו מרוהטים בנדיבות, בעיקר ברהיטים משוק הפשפשים בפּוֹרטָה פּוֹרטֶזֶה, ישנים וחביבים. חדר אחד היה מלא כמעט לגמרי בבדי ציור, פחיות צבע וכל הדברים שציירים משתמשים בהם בדרך כלל. "אם תישאר בלי כסף אל תמכור לי את הציורים," אמר גלאוקו כאילו שמישהו היה רוצה לקנות אותם. הוא אמר שהוא צריך עוד להיפרד ממישהו בעיר והסתלק. הוא לא ביקש ממני להתלוות אליו וניחשתי שהלך להיפרד מהחברה שלו. כולם ידעו שהייתה לו מישהי אחרת. הוא היה גברתן ותוקפני, ואף פעם ובשום מקרה לא יכול היה שלא להתרברב. הוא גם ידע שביני לבין סרנה הייתה חיבה מסוג מסוים מאוד, ובכל זאת השאיר אותנו לבד כי הוא היה טיפוס שלא מפחד מאף אחד.
סרנה הייתה בחדר השינה, בין המזוודות הפתוחות. היא כנראה פחדה שהן יטרפו אותה כי פסעה הלוך ושוב ופכרה את ידיה. "גלאוקו?" אמרה. אמרתי לה שהוא יחזור בקרוב והיא המשיכה להסתובב בחדר בהבעה טרגית. בסופו של דבר, כשעברה לידי בפעם השלישית, מצאתי את עצמי מניח את זרועי על כתפיה, והיא נצמדה לחזי והביטה בי אובדת עצות. לכן הצמדתי אותה אליי חזק יותר, אבל היא התקשחה והבנתי שזה היה לא, שהייתה רוצה שזה יהיה כן, אבל ברגע אחר, ובכל מקרה כעת זה היה לא, כי מאוחר. התחלנו לדבר על מקסיקו עד שגלואוקו חזר.
"טוב," אמר, "שנלך?" פרידה אחרונה אמורה להיות קשה במיוחד, ובכל זאת הפליאה אותי הנימה העצובה בקולו. כשעמד באמצע החדר בגופו השרירי היה לו מראה משטה וילדותי של מתאבק במשקל כבד שאיבד את התואר. לראשונה הבטתי בו בחיבה.
ליוויתי אותם לשדה התעופה. נפרדנו בנשיקות על הלחיים ואז הלכתי בגפי למרפסת כדי לראות אותם עוזבים. כשעלו בכבש המטוס הביטו סביב וחיפשו אותי. נופפנו לשלום עד שהם נכנסו לגוף המטוס. המטוס התעכב, אבל לבסוף נע לעבר מסלול ההמראה, ושם עצר כאילו הוא לוקח אוויר, נסע מהר ואז החל להאיץ עד שהמריא בנימוס והמשיך לעלות, מבריק בשמש עד שנעלם. ואז הלכתי משם.
חזרתי לעיר וחשבתי על פרידות אחרות. חשבתי על הפרידה שלי מאבי ועל הפרידה שלי מסנט'אליה, וחשבתי כיצד כל הפרידות הללו שינו את חיי. אבל זה תמיד ככה, אנחנו מי שאנחנו לא בגלל האנשים שפגשנו אלא בגלל האנשים שעזבנו. כך חשבתי בשעה שנהגתי בשלווה באלפא רומיאו הישנה. היא הייתה איטית ורועשת כמו לווייתן, והציפורים על העצים השתתקו כאילו עבר ענן שחור בשמיים. היא התפארה באילן יוחסין של בעלים באורך ספר טלפונים של עיירה קרתנית, אבל ריח האפר והעור היה משכר כמעט.
החלטתי לנסות ברצינות להפסיק לשתות. קראתי במרפסת בשמש והתרחקתי מהברים ומהאנשים שפקדו אותם. בזכות החום ומי הקרח שבהם נעזרתי, תערובת היין המתוק נעשתה דוחה פחות, ואט-אט התחלתי אפילו להשמין. הערבים היו החלק הקשה, כשיצאתי ממחלקת התמלול של "קוֹריֶירֶה דֶלוֹ ספורט" ועמדו לפניי השעות המתות של אחרי עשר בלילה. הבחורות עזרו לי. הייתה לי תמיד הצלחה מסוימת איתן, ובאותם חודשים, המאבק שלי באלכוהול עורר בהן את הדחף האימהי. כך קרה שלעיתים קרובות התעוררתי במיטות זרות, לבד, מכיוון שהבחורות שביקרתי היו בעיקר מורות או זבניות, ולכן היו מחויבות ללוח זמנים קשיח. למען האמת היו אלו יקיצות יפהפיות. התעוררתי, הסתובבתי בבית, הפעלתי את הפטיפון, חיפשתי וכמעט תמיד מצאתי קפה מוכן שחיממתי מחדש. נכנסתי לחדרי אמבטיה נקיים, שמפוזרות בהם מגבות, מברשות, סיכות שיער וצנצנות מסתוריות של קרמים בצבעים חיוורים. חיפשתי וכמעט תמיד מצאתי מלחי אמבט, ונשארתי ארוכות באמבטיה. בסוף התנגבתי, התלבשתי ויצאתי, כשאני סוגר מאחורי גבי את הדלת שהדהדה בדירה הריקה.
ברחוב קניתי עיתון, קצת מצרכים, הצצתי בדוכן הספרים המשומשים, ובדרך חזרה הביתה החלטתי אם לבלות את אחר הצהריים בקריאה, בקולנוע או בעיתון. זה קרה בדיוק באחד מאותם בקרים, כשהבחנתי שאין לי פרוטה בכיס. היה זה מקרה רגיל ביותר אבל הוא הסתבך בגלל סדרת תקלות אחרות: הדלת שסגרתי ללא תקנה מאחורי גבי, המכונית שהשארתי ערב קודם בשכונה מרוחקת, והתחושה המעיקה והפועמת ששכחתי משהו ולמרות כל מאמציי לא הצלחתי לזכור. נראה שהיום יהפוך לאחד מאותם הימים שבהם נשארים עם כפתורי החולצה ביד, מאבדים את פנקס הכתובות, לא מגיעים לפגישות, וכל הדלתות הופכות למלכודות נפוצות לאצבעות. אחד מאותם הימים שבהם עדיף להסתגר בבית ולחכות שיעברו. אבל לא יכולתי לעשות זאת, ולכן התחלתי לצעוד, בגשם.
כן, בנוסף לכול ירד גשם. אני זוכר היטב את הגשם באותו יום. גשם אביבי שירד לפרקים על עיר פזורת דעת ומופתעת ומילא אותה בניחוחות שהיו ריחניים יותר ויותר לאחר כל מטח מטר. עד שלא היה יום אחר בחיי שהיה כה רווי בריחות כמו אותו יום שבו התחיל הסיפור הזה.
"הקיץ האחרון בעיר" / ג'אנפרנקו קליגריץ'. מאיטלקית: שירלי פינצי לב, כתר ספרים. 232 עמודים.