התוספת שתופסת

יש להניח שבקרוב יימאס לנו לפרגן לחדשות ערוץ 10. מבקרי טלוויזיה הם עם רע ובוגדני, ומילים טובות עולות לנו בבריאות. בינתיים, על כל פנים, לפחות עד עלייתו של ניקי גולדשטיין לעמדת החזאי הקומיקאי, אנחנו לא יכולים להפסיק. אחת התוספות המרעננות של המהדורה המתחדשת היא פינת הספורט, אותה מגישה מורן ברק. יש יגידו כוכב עולה, יש יגידו מטאור.

עצם הרעיון להחזיר למהדורת החדשות פינת ספורט קצרה הוא רעיון מבורך. יכול להיות שפינות הספורט נזנחו על ידי ערוץ 1, וכלל לא אומצו על ידי ערוץ 2, הרבה בגלל ערוץ 5 וטיפולו הפרטני בתחום. מהדורות החדשות דשו בידיעות ספורטיביות רק לעתים רחוקות, בדרך כלל כשאלו הקפיצו במשהו את המורל הלאומי. ערוץ 1 מקדיש לנושא תוכנית מיוחדת מדי יום, ורצועה נרחבת במוצאי שבת בהגשתו של בוני "מאני טיים" גינזבורג.

העניין עם תוכניות הספורט המיוחדות הוא שהן עמוסות מלל אינסופי, ועיסוק אינטנסיבי בפרטים שעשויים לשעמם את חובב הספורט המדוד. זה כמובן תפקידם וכוחם: לסחוט את המיץ משום דבר. בעיקר רכילויות שחוזרות על עצמן ופרשנויות שלא נגמרות. יש לזה קהל גדול ומסור, וחייבים להודות שלעתים זה סוג של כיף. אבל זה סוג מאוד מסוים של כיף, וביומיום בהחלט אפשר להסתפק באתנחתא ספורטיבית של שלוש דקות. בדרך כלל זהו פרק זמן שמספיק להעביר את המידע הרלוונטי מבלי ללעוס ולמחזר אותו לעייפה. פינת ספורט קצרה יכולה לספק קהל שמתעניין בספורט, אבל מסוגל להעביר ערב שלם, ואולי אפילו שבוע במקרים קיצוניים, מבלי להתעדכן בסכסוכי הגנון שבוקעים מחדרי ההלבשה של בית"ר ירושלים או ממסדרונותיה העבשים של ההתאחדות לכדורגל.

הליהוק של מורן ברק להגיש את פינת הספורט נכון ומדויק. יצא לנו להכיר אותה כששידרה את משחקי ליגת הנשים בערוץ הספורט, כשלצידה ישב אביב לביא. ביחד הם יצרו את אחד מצוותי הספורט היותר אינטליגנטיים שנצפו כאן. באופן אישי, כדורסל בכלל, וכדורסל נשים בפרט, אינם ענפי הספורט המועדפים עלי (אני איש של כדורגל וקפיצות מסוגננות למים), אך רק כדי ליהנות ממורן נהגתי להשתהות מדי פעם על השידורים שהיא העבירה. היא רהוטה, אינטליגנטית, ושומרת על רוח טובה בתחום שהטון השלט בו הוא בדרך כלל חמור סבר מעבר לכל קנה מידה. היא גם אחת הנשים היחידות בעיתונות הספורט הישראלית שבאמת בקיאה בתחום אותו היא מסקרת (אם אינני טועה היא מאמנת כדורסל מוסמכת), ושלא מתפקדת כקישוט אילם לגברים שמנהלים את העסק מעמדת השידור.

צפייה בחלק מאושיות עיתונות הספורט הישראלי, דמויות חצי מיתולוגיות כגון אליעזר לחנה, ז'וז'ו אבוטבול ושלמה שרף, עשויה לאמת כל קלישאה בנוגע לבהמיות הגבר הישראלי. השיח שממנו הם מתפרנסים הוא לרוב עילג, מקושקש, מתלהם ועמוס בשוביניזם (כלפי נשים, זרים ושחקנים ערבים, שכל כמה חודשים נדרשים להסביר, ברצינות, מה יחסם כלפי שירת התקווה. זאת מאחר שכל מראיין או פרשן כדורגל יהודי שר כל ערב את "בילאדי, בילאדי"). זהו שיח נטול כל פרופורציה או הומור עצמי. שיח שהסאב-טקסט שלו כל הזמן זועק "מיידלע", והטקסט הגלוי שלו לא משתרך בהרבה אחרי ביטויים שכאלו. מה שהפך את מודי בר-און ושותפיו בערוץ הספורט לגיבורי תרבות שעושים פרסומות לבנקים זה בדיוק היכולת לחרוג מאותו דיבור, וליצור אווירה עיתונאית רגועה ומבודחת. טרם התוודענו לאיכויות הקומיות של מורן, ויש להניח שלא תבדר אותנו כמו מודי ושות', אבל היא בטוח מעבה את החזית של טלוויזיית ספורט לא מעליבה. כזו שמצליחה להציץ מעבר לגובה הדשא בקרית שלום, מבעד לערצבים המכרסמים במגרש בנתניה, ואפילו לחייך.