וואו, ורד הודחה במקום דנדן. מפתיע! ונחמד, כי בואו, דנדן הרבה יותר מועיל והרבה יותר חמוד, למרות שהוא לא בדיוק בן אדם אלא דמות של דיסני שמפזזת על האי ועושה שמח, והקשר שלה למציאות מקרי בהחלט. מפליא אותי שהוא לא פוצח בשיר עם כוריאוגרפיה, ושציפורים ועכברים לא מלבישים אותו בבוקר. טוב, אולי זה כי הוא אוכל אותם לצהריים.
אבל כנראה שהמהלך שלו שבמסגרתו הציע ליונתן את חלום גמר הגברים שמורכב משניהם, ממייקל ומיובל, עשה את העבודה, ולמרות שכל המועצה כולם נכנסו בלייה ללא רחמים, בסופו של דבר מישהו, אולי יונתן, הבן האובד, הצביע ורד, הטה את כף המאזניים לטובת דנדן המופתע והנרגש, ושלח את בוסקילה לבקתה לבלות קצת עם האיש המתוחכם ביקום כולו, זהר שטראוס - מאפיונר וג'נטלמן.
הייתה מועצה מעניינת, במיוחד כי מומחה לחיות (כשרות) ודיני אישות הבהיר לנו אחת ולתמיד את הסוד להצלחה באהבה. עזבו אתכם מהתפתחות אישית, השתטחות על קברי צדיקים וחדר כושר. כל מה שצריך לעשות זה לשחק עם השיער החפוף שלך, או להרים את היד כמה שיותר גבוה ולתת לו לרחרח. עוד טריק הוא לשים את הבושם של מושא החרמנות וכשאת רואה אותו במסדרון לרוץ בתנופה מלאה כדי לייצר שובל של שמפו, ולא יזיק אם תוך כדי כך תמצמצי כמו פסיכופתית, כי זה יבלבל אותו. הניסיון למלא את הפרק על ידי תשאולים לא הומניים של גדי אמנם היה שקוף, אבל בגלל שהוא כל כך מחויב להתנהגות הדבילית שלו, זה עדיין עבד.
החלק הקליל של האירוע נגמר מאוד מהר ודינמיקת המשפחה הלא מתפקדת הרימה את ראשה המכוער. לייה בתפקיד האמא, הלביאה, המגוננת, זאת שכולם כמהים לאהבתה ותשומת הלב שלה, ודנדן, כאבא המעט פאסיבי, השוטר הטוב, זה שלא מעניש את הילדים (את זה הוא משאיר לאמא לביאה), אלא מבלה איתם זמן איכות, משמש להם כמנטור, מלמד אותם לשרוד ואת זמני השריצה של סרטני החוף לפי לוח השנה הלונארי.
יובל מזכיר קצת את הדוד הערירי, שלמרות שהוא חי בתחושת פספוס, מקפיד לשמור על מורל גבוה, לפעמים בכזאת אינטנסיביות שהמסך שלי מזיע. זה עובד לו - כולם מחבבים אותו, ואולי לא מכבדים אותו במיוחד, אבל תמיד שמחים כשהוא מגיע לארוחת צהריים בשבת. נשארו הילדים, שנעים בין חוסר אונים ופזיזות טפשית (אלה וגדי), לניסיונות בלתי נגמרים להוכיח את עצמם (יונתן וורד) ומתחרים זה בזה על הבכורה. יונתן הוא הבכור שיש עליו הר של ציפיות והוא מבלה את זמנו בלהסתיר שהוא קורס תחתיהן, וורד היא הילדה הבעייתית והמאכזבת מעט, שאוהבים אבל מתייחסים אליה כאל קצת מוגבלת - שילוב של חמלה, וקצת מבוכה.
מועצת השבט משולה לסשן אצל פסיכולוג, רק שבמקרה הזה הפסיכולוג הוא מנחה טלוויזיה שהדבר האחרון שהוא רוצה זה לגשר על הפערים, להפך - הוא מתפקד כחומר הבעירה של הדינמיט - בכל פעם שהוא רואה קצה פתיל, מיד הוא מדליק את הזיפו שלו ורץ להצית אותו בתקווה שראשים יעופו. אבל זה לא משנה כל כך - התוצאה היא אותה תוצאה - שימו כמה אנשים ביחד במסגרת ותנו להם להסתדר לבד, ותראו איך הם תמיד מסתדרים בהיררכיות משפחתיות בוייב של סדר פסח. הרגשות סוערים, החולשות צפות על פני השטח והשלדים משקשקים בוויטרינות, מתחננים שהארוחה תיגמר וכולם ילכו הביתה.
מועצת השבט של ליבולן הייתה הראשונה מזה זמן רב - מסתבר שלנצח משימות זה הרבה יותר קשה בלי מייקל לואיס. לייה הייתה על המוקד ומועמדת ראשית להדחה, ולכן עשתה מעשה וצלצלה בפעמון כדי להציל את עצמה, מה שגרם ליובל להתהפך עליה כמו דוקטור הייד - "לא התייעצת איתי, לא הודעת לי, שברת את הברית, נטשת את הספינה, אני נער מקהלה", הם רק חצי מכמות הביטויים שבחר כדי לצבוע את הסיטואציה בצבעים של שחור ולבן, כשלייה בתפקיד הרעה והוא בתפקיד הקורבן, עם אפס הבנה לצד השני, אפס חמלה למישהו מלבד עצמו, מהדוד הנחמד שעושה חיות מבלונים, הוא הפך ליכנע מתחשבנת וקורבנית. יותר מזה - את הקור שלייה מואשמת בו כל כך הרבה, זיהיתי דווקא אצלו, כשהתהפך בצורה כל כך מוחלטת והפך ממכשכש לאויב בשלוש שניות.
מה נשמע עם זה? אם תשאלו אותי יש הרבה יותר חום והגיון רגשי בזה שלייה ממשיכה לאהוב את ליזה למרות שהיא בשבט אחר ונלחמת נגדה במשימות, מאשר הפניית העורף הקיצונית של יובל, ועוד אחרי כל ההצהרות והדיבורים.
בכלל, יש עוד דרכים להביע חום מעבר להחצנה מוגזמת של רגשות וקריאות "כפרה", ו"חיים" לעבר כל מי שמדבר עברית, וחום הגוף שלו 37 מעלות צלזיוס. למדתי על בשרי טוב טוב שאנשים שמצהירים הרבה הצהרות גרנדיוזיות וקוראים לך "אחותי", ו"משפחה שלי", בדרך כלל מסיימים יחסים בהפניית עורף מוחלטת מסיבה טיפשית כלשהי, וחוזר חלילה. אני מאמינה יותר לגברים נרגנים עם בעיות מחויבות מאשר לאלה שמחזרים באופן מוגזם וקוראים לי "נסיכה יפה שלי". לפחות עם הראשונים אני יודעת תמיד איפה אני עומדת, כשבמקרה של האחרונים תמיד מסתבר שהם מגזימים כדי לשכנע את עצמם שהם טובים יותר ממה שהם באמת, וכלום ממה שעשו או אמרו בכלל לא קשור אלייך.
יש משהו מזויף ב"חום" הישראלי כפי שהוא מובע רוב הזמן. חוק האצבע אומר ככה: כמה שהבן אדם מצהיר יותר שהוא פתוח, מלא שמחת חיים וחם - ככה בסופו של דבר יש יותר סיכוי שהוא סגור, ממורמר, וחסר יכולת להתמודד עם קונפליקטים רגשיים. לכן הרבה יותר הגיוני בעיניי לסמוך על לייה, שמואשמת באסטרטגיות יתרה, מניפולטיביות וקור, מאשר על דודו אוואט למשל, שיכול למחוק אותך בשנייה אם לא תעמדי בסטנדרטים המומצאים שלו למה זה אומר להיות אדם ערכי וטוב. קיצוניות מהסוג שיובל הפגין מצביעה על חוסר יכולת להבין מורכבות רגשית בסיטואציות אנושיות - כמו למשל להבין שגם אמא היא בן אדם, ושגם לה יש פחדים, פגמים וחולשות. הגישה הילדותית הזאת גורמת לאפקט מגביר בדידות, ואם כל פעם שאמא מפנה את הגב לשנייה תתייחס לזה כאל נטישה ובגידה שאין עליה סליחה, רק תמצא את עצמך ריק יותר ויתום יותר.