סטיבן ספילברג הוא אולי הבמאי ההוליוודי הבכיר שפועל היום. אם תצאו לרחוב ותשאלו עוברי אורח מי הקולנוען הראשון שעולה להם לראש למשמע המילה "הוליווד", סביר להניח שהיוצר האמריקאי-יהודי הוותיק יהיה התשובה הנפוצה.
ספילברג הרוויח את המעמד הזה ביושר - כבר שישה עשורים שהוא מצליח לחדש, לרגש וליצור ספקטקלים קולנועיים. רבים מהסרטים שלו זכו להצלחה בזמן אמת ו/או נכנסו לפנתיאון, ולכן הוא גם הרוויח את הזכות לעשות מה שהוא רוצה, אפילו אם הרעיון נשמע מפוקפק על הנייר; למשל, לעשות סרט על הטבח באולימפיאדת מינכן או להבדיל לעבד את הקומיקס "טינטין" ואת הספר "שחקן מספר אחת".
עכשיו, מציג בפנינו ספילברג את הפרויקט החצוף החדש שלו - עיבוד מחודש ל"סיפור הפרברים". כזכור, הסיפור של סיפור הפרברים התחיל על הבמה ב-1957, עם מחזמר בימתי אותו כתבו ליאונרד ברנשטיין, ארתור לורנץ וסטיבן סונדהיים, שהלך לעולמו מוקדם יותר החודש בגיל 91. העלילה התרחשה בניו יורק של אותם ימים, ועסקה בסיפור אהבה בלתי אפשרי על רקע מלחמת כנופיות, האחת לבנה והאחרת פורטו-ריקנית. ארבע שנים לאחר מכן הגיע העיבוד הקולנועי, שזכה בעשרה אוסקרים ובהצלחה קופתית, ונחשב לקלאסיקה ענקית ואף לאחד מן הסרטים המוזיקליים הגדולים בכל הזמנים. אז מה פתאום לגעת בפנינה הזו? זה כאילו שבמאי בן ימינו יציג גרסה חדשה של "קזבלנקה" או "הקוסם מארץ עוץ".
ובכן, כמה תשובות. קודם כל, זה ספילברג - והוא לא חייב דין וחשבון לאף אחד. שנית, יש בפרויקט הזה היגיון: אנחנו חיים במציאות פרדוקסלית, שבה כל ההיסטוריה של הקולנוע נגישה בלחיצת כפתור, אבל היא נתפסת כפחות אטרקטיבית מתמיד. בעידן שבו כולם בעיקר טרודים בשאלה מה חדש בנטפליקס, צעירים וצעירות לא רואים סרטים משנות התשעים, ובטח שלא משנות השישים. יש אם כך היגיון להנגיש את "סיפור הפרברים", שהסיפור שלו דווקא רלוונטי להפליא - קורותיהם של עלם ועלמה שאהבתם מנסה לנצח את הפערים החברתיים והגזעיים באמריקה השסועה.
נוסף לכך, ספילברג הוסיף כמה טוויסטים ברוח הימים: בניגוד למקור, שהיה לבנבן כמו רוב הסרטים ההוליוודיים בשנות השישים, כאן מגלמים את בני הקהילה הפורטו-ריקנית שחקנים ושחקניות שהמוצא שלהם לטיני. חשוב מכך, יש גם הרבה דיאלוגים בספרדית, והם בכוונה לא מלווים בכתוביות לאנגלית, מה שמנרמל אותם ומונע מהסרט להעניק להם תחושה של זרות לאמריקה. בצד זאת, העלילה מציגה גם דמות טרנסג'נדרית, מה שהוביל לגניזתו של "סיפור הפרברים" החדש בכמה מדינות חשוכות.
ואם כל זה לא מספיק, נזכיר כי מלכתחילה, "סיפור הפרברים" הוא גלגול מחודש של "רומיאו ויוליה", כך שגונב מגנב פטור. הרעיון לגלגל אותו פעם נוספת, ועוד בידיו של מאסטר כמו ספילברג, היה אם כך לגיטימי לחלוטין. האם הביצוע מוצלח, זו כבר שאלה אחרת, והתשובה לדעתי שלילית.
חשוב לי להדגיש: הדברים הבאים נכתבים בידי מעריץ כמעט עיוור של ספילברג, כזה שהשתפך גם על סרטים עכשוויים פחות מוערכים שלו, למשל "סוס מלחמה", "גשר המרגלים" ו"העיתון", שלושתם יצירות מופת בעיני; הדברים גם נאמרים בידי חסיד גדול של ז'אנר המיוזיקל, שהמתין ל"סיפור הפרברים" עם ציפיות כה גדולות, עד שדחה את השלמת מצעד סרטי השנה כדי לשמור לו מקום, אבל מתברר שלא היה בכך צורך.
"סיפור הפרברים", כפי שציינו השבוע בניו יורק טיימס, הפך במשך השנים להפקה החביבה על כל מגמת דרמה של בית ספר אמריקאי. באופן מפתיע יחסית לזהות הבמאי שמאחוריה, גם הגרסה הקולנועית הזו נראית כמו הפקת בית ספר. הביצוע שלה נראה ונשמע כמו לא יותר משיעורי בית של תלמיד שקדן - התוצאה קורקטית, מכנית, נטול השראה ונטולת רגש. את התסריט כתב טוני קושנר, עוד שם מהולל, והוא מתרחש על רקע סוגיות כמו גזענות ואלימות משטרתית, אבל אין בו שום תחושה של דחיפות אמיתית. לעסוק בנושאים האלה בצורה הזו, באמריקה של היום, זה כמעט לעג לרש.
בעיה מרכזית היא הליהוק. את רומיאו הניו יורקי מגלם אנסל אלגורט, שפרץ ב"אשמת הכוכבים" וב"בייבי דרייבר", ומאז התפרסמו נגדו האשמות על התנהגות מינית לא הולמת. הוא משחק כאן תפקיד של מנהיג כנופייה אלים, שבעבר כמעט רצח בן אדם, ולחלוטין לא משכנע כדמות המחוספסת הזו. התסריט מוסיף לו סיפור רקע שלא היה קיים בגרסה הקודמת, בניסיון להוסיף לו מורכבות - אבל זה לא משכנע. מולו, בתפקיד מריה, מככבת רייצ'ל זגלר, שבקרוב גם תופיע בצד גל גדות בעיבוד מחודש אחר, והפעם ל"שלגייה". בין השניים אין שום כימיה, וקשה להיסחף בסיפור האהבה שלהם ולהחזיק לו אצבעות.
כיאה להופעות החיוורות שלהם, אלגורט וזגלר כנראה לא יזכו באוסקר וככל הנראה גם לא יהיו מועמדים לו. מי שמוזכרות בהקשר הזה הן דווקא שחקניות המשנה: ריטה מורנו הוותיקה, שהופיעה גם במקור וחוזרת גם כאן, אבל בצורה שונה לגמרי, ומספיק משמעותית כדי להפוך אותה לפייבוריטית לפסלון; ואריאנה דבוז, שכיכבה בין השאר בגרסה הבימתית של "המילטון" וכאן מגלמת את אניטה, זוגתו של מנהיג הכנופיה הפורטו-ריקנית.
חשוב מכך, גם "סיפור הפרברים" עצמו מוזכר כמועמד חזק בקטגוריה היוקרתית מכולם, הסרט הטוב ביותר. אפשר להבין את השיח הזה סביבו: הוא לא מזיק, התסריט שלו עוסק בסוגיות חברתיות בצורה שטחית שלא מעוררת מחלוקת, ויש בו הרבה אלמנטים שחביבים באופן מסורתי על האקדמיה, למשל אסתטיזציה של מוות ופולחן שלו. נוסף לכך, בתקופה כה מערערת, נחמד להתנחם במה שמוכר, והסרט בנוי מרצף של נאמברים מוזיקליים, שכמעט כל אחד מהם הוא נכס צאן ברזל. "אמריקה", "מריה" ו-"I Feel Pretty" הם רק חלק מהשירים אותם מזמרים ורוקדים כאן ברחבי ניו יורק, אך אף שהמוזיקה עצמה בהחלט נשארה בראשי הרבה אחרי הצפייה, הביצועים שלה לא הותירו חותם.
ספילברג עצמו צפוי לקבל על הסרט את המועמדות השמינית שלו בקטגוריית הבימוי, ויותר מכל, "סיפור הפרברים" מתגלה כמפגן כוח שלו. רגע לפני יום הולדתו ה-75, הבמאי מבקש להוכיח כאן את הרלוונטיות שלו ולהמחיש שבדיוק כפי שהיה לאורך חמישים השנה האחרונות, הוא עדיין מגלה כישרונות, מצפון חברתי ומאסטר קולנועי.
וכך, בין השאר, "סיפור הפרברים" סובל גם משימוש יתר במצלמה. ספילברג ושותפו הקבוע, הצלם הפולני הווירטואוז יאנוש קמינסקי, פותחים ומסיימים את הסרט במשיחות מכחול נדיבות במיוחד, אך אין די בכך להפוך אותו למרגש או מסעיר. בין תנועת מצלמה אחת לאחרת, לאורך 157 דקותיו, הוא נותר תיאטרלי ורוב הזמן גם די משעמם. אולי זה ייגמר בפסלון, אולי בחמישה או שישה, אבל קשה להאמין שעוד שישים שנה מישהו יזכור לטובה את העיבוד הזה.