פסיכוזה בטוב טעם

"בינתיים מתקדמת התנועה בזרימה בלתי פוסקת לאורך הגשר העילי. המטוסים מתרוממים ממסלולי ההמראה של נמל התעופה, נושאים את שאריות הזרע של ווהן אל לוחות המחוונים ואל שבכות הרדיאטור של אלף מכוניות מתנגשות, אל תנוחות רגליהם של מיליון נוסעים". סוף.

אני סוגר את הספר. נזכר שאני בעצם רוצה להקליד את הפסקה האחרונה שלו במחשב, ואחר כך סוגר אותו שוב. השעה מאוחרת. אני חייב לישון קצת. לחזור לזה מחר. אולי רק בעוד שבוע, שבועיים. אני סחוט. אני מותש פיזית ומנטלית. אני חסר מילים. אין ביכולתי לומר דבר כעת. נפשי מעורערת.
לפני שאני נרדם אני מזכיר לעצמי לרשום שסוף סוף אני מחזיק בידי את ההוכחה הניצחת לעליונותו הברורה, החד משמעית, של הספר על הסרט, של הוורבלי על הויזואלי. רגע לפני שעפעפי נסגרים אני אומר לעצמי שצריך הייתי כבר מזמן להודות לאמי על שבילדותי עשתה עבורי מינוי לספריה השכונתית ולא לסינמטק.

ג'. ג'. באלארד כתב בשנת 73' את הרומן הפורונוגרפי-טכנולוגי הזה, "קראש" (הוצאת גוונים, סדרת גוונים של שחור), והוא נתפס בזמנו כבעל זיקה תמתית ל"יציאה אחרונה לברוקלין" של הרברט סלבי ו"ארוחת צהריים עירומה" של וויליאם בורוז מסוף שנות החמישים (שגם לאחרון, כמו ל"קראש", ניסה בלא הצלחה יתרה דייוויד קרוננברג למצוא את הנוסחה הסינמסקופית), וכחולייה מקשרת ל"אמריקן פסיכו" של ברט איסטון אליס בשנות השמונים - מיצירות המופת של הקאנון האלטרניטיבי של הספרות האנגלית במאה העשרים.

הוא מעצב את דמויותיהן של ווהן, ג'יימס, קאת'רין, הלן וגבריאל – קבוצת אנשים השואבת סיפוק מיני מהתחקות אחרי תאונות כלי רכב ופציעות גוף – באמינות רבה. בכתיבה בעלת דחיסות אדירה, בלתי מתפשרת ברצון שלה לתאר את הצרכים של גיבוריו, באלארד מרכיב עולם שהקורא הוא הזר בו, החריג, על ידי כך שהוא נמנע מלהסביר את שורש המצוקה של גיבוריו. הוא ממשיך ללא הפסק להזרים את הכימיקלים החופשיים השולטים במוחם דרך פילטרים מילוליים, מנסח עולם שבו יכולה למצוא כל סוג של סטייה - הורמונלית, פסיכוטית, פסיכולוגית - את רעותה.

אבל אני עדיין לא מצליח לישון.

מתי בעצם התחיל כל זה? מתי צורפתי למסע הזה? אתמול? שלשום? איך נתתי שישאבו את כולי לתוכו באופן טוטאלי, ממאן לעסוק בכל פעילות אחרת? יומיים רצופים אכלתי את הבשר סביב האצבעות שלי עד זוב דם, פוחד לפרוק את ההיענות האדירה של הגוף שלי לאירוטיקה המכנית החריגה שבספר בדרך הגברית המקובלת. האם אני סוטה מין לטנטי? האם אני באמת יכול להבין את החריגות הקשה שבהפרשת מיצים ריריים/ואגינליים/רקטאליים למראה אסון אנושי? מה לא בסדר אצלי בראש?

לכיוון הזה נודדות המחשבות האבודות שלי. את ההתעסקות בפרשנות המילניומית של הספר לחברה האנושית השארתי מאחורי כבר בהקדמת המחבר. זה לא מטריד אותי כעת ובכל אופן הוא מסביר את זה טוב ממני.