בשיתוף פעולה מקומי די נדיר, העלתה התזמורת הפילהרמונית הישראלית מופע מיוחד יחד עם תאגיד הענק של וולט דיסני. המאורע, כפי שפורסם, זכה לשם: "הסרט פנטזיה בקונצרט חי" ועורר ציפיות רבות, בין השאר אצל הח"מ שחובב מוזיקה קלאסית כמעט כמו שהוא אוהב סרטים מצויירים.
ראשית יצוין כי השיווק לקונצרט מעט שגוי, בלשון המעטה. לא מדובר בהקרנה של הסרט, אלא במספר קטעים נבחרים מהסרט "פנטזיה" המקורי משנת 1940, וההמשך שלו "פנטזיה 2000". אין ספק שדווקא אנשי הפילהרמונית יודעים את ההבדל בין יצירה שלמה לבין "הייליטס" מתוך יצירה. קצת כמו להבטיח ביצוע אופראי של "נישואי פיגרו" ולגלות שמדובר רק בביצועים קונצרטיים של האריות בלבד.
בתוך כך, לא רק קטעי הקישור הנחמדים (שמוסיפים הרבה לצפייה, לא רק לילדים) נעדרו מהערב, אלא גם כמה מהיצירות הכי זכורות מהסרטים, כמו הטוקאטה ופוגה בדו מינור של באך או רפסודיה בכחול של גרשווין.
אלא שאם מתעלמים מהזוטות הקטנוניות הנ"ל, מדובר באחד מהערבים הכי מהנים שחוויתי עם הפילהרמונית בהיכל התרבות מזה שנים. מופע שכולו תום, יופי וחדווה מוזיקלית. הפילהרמונית הייתה בשיאה, בהרכב גדול עם המנהל המוזיקלי להב שני כמנצח שהאהבה שהוא מקבל מהקהל מזכירה את היחסים הארוכים והאוהבים שהיו עם קודמו בתפקיד, מאסטרו זובין מהטה. שלוש פעמים ירד שני מהבמה בסוף הקונצרט וחזר לעוד מחיאות כפיים (כולל ביצוע "הדרן" מתוכנן מראש).
אני משתדל שלא להשתמש במילה "קסום" כדי לתאר אירועים תרבותיים, אבל נראה שהפעם זה בלתי נמנע. השילוב בין כמה מהיצירות הכי יפות בתולדות האנושות - בין השאר הסימפוניות החמישית והשישית של בטהובן, מפצח האגוזים של צ'ייקובסקי והוד והדר של אלגר - לצד האנימציה הנצחית של דיסני יוצרת קסם שמכה את הקהל בהנאה מבטלת ציניות. זה נכון כלפי הקהל המבוגר, כמו גם אל הילדים והנכדים שהתלוו אליו. ביציע נראו גם ילדים בגיל גן שהופנטו מהשילוב המנצח הזה.
השיא מגיע באופן די טבעי בקטע הכי זכור מסרטי "פנטזיה", והיחיד שהופיע גם בסרט המקורי וגם בגרסה החדשה - "שוליית הקוסם" של המלחין היהודי-צרפתי פול דיקא. כנראה שגם פרופסורים למוזיקולוגיה לא יכולים שלא לדמיין את מיקי מאוס כשהם שומעים את הפואמה הסימפונית המפורסמת של דיקא, ובצדק. העיניים לא יודעות אם להביט במסך הגדול שמקרין את הקטע המפורסם, או בתזמורת הגדולה שמבצעת בצורה לא פחות ממושלמת את היצירה הקלאסית. נותר רק לתהות איך זה שעם כל הטכנולוגיה המתקדמת של ימינו, עדיין אף אולפן סרטים מצויירים לא מצליח לשחזר את הקסם הייחודי שהיה לסרטים שצויירו ביד ב-1940.
ארבעת המופעים, אליהם נמכרו כל הכרטיסים מראש, הם אולי הסנונית הראשונה מתוך איזה ניסיון של מנהל התזמורת להב שני להנגיש את המוסד הוותיק אל הקהל הרחב, ואולי אפילו לקהל צעיר יותר. הלוואי. ברמה האישית אני יכול להגיד שצפייה בתזמורת חיה מבצעת את "פנטזיה", אפילו בצורה חלקית, זו לא פחות מהגשמת חלום מבחינתי. את החלום הבא: לשמוע את "טבעת הניבלונג" בישראל, יהיה ללהב שני קצת יותר קשה להגשים, אבל אם מישהו יכול להגשים את החלום הזה, זה כנראה הוא. בינתיים, אסתפק ב"רפסודיה בכחול" שנשכחה אתמול. מאמין שאני לא היחיד מבאי הקונצרט אתמול שישמח לראות את הקטע הזה, אפילו בלי קטע האנימציה הנלווה.