שמים בקשו רחמים

בשולי הדיווחים על המלחמה המתקרבת בעיראק, פורסמה לאחרונה ידיעה אזוטרית-לכאורה: ממשלת ארצות הברית, כך פורסם, תקדיש חלק מתקציב הביטחון שלה בשנה הקרובה לחיפוש אחר חיים תבוניים ביקום. בהתחשב באיש שמאייש כרגע את המשרד הסגלגל, אפשר היה להבין את הדחף של פקידי הממשל לבדוק אולי על כוכבים אחרים יש צורות חיים נבונות יותר. אבל לפי הידיעה, הנשיא בוש עצמו מעודד את פרוייקט החיפושים. מה מסתתר מאחורי הידיעה? האם האמריקאים חוששים שמצבורי הנפט בטקסס ובמדינות המפרץ ייגמרו? האם הם מחפשים שווקים חדשים עבור קוקה קולה? אפשרות אחרת היא – וזאת רק השערה – שבאופן לא מודע הם רוצים למצוא מישהו שיציל אותם מעצמם.

ארצות הברית היא היום המעצמה היחידה בעולם. היא הגיעה למעמד הזה כתוצאה משילוב בין מדיניות מכוונת ונסיבות היסטוריות שלא תלויות בה. עד 1990 היו בעולם שתי מעצמות, ארצות הברית וברית המועצות. עם כל תופעות הלוואי השליליות, למאבק הבין-גושי הייתה גם נקודה חיובית וחשובה: המעצמות איזנו אחת את השנייה. גם אז לא נמנעה ארה"ב מלהתערב באירועי העולם. היא סייעה לגנרל הצ'יליאני פינושה להדיח את סלוודור איינדה, הנשיא הנבחר והשמאלני מדי, היא מימנה את המוג'הידין האפגניים כדי לחסל את הקומוניזם באפגניסטאן, הייתה לה הרפתקה לא קצרה בוייטנאם בנסיבות דומות – וזה לא מדגם ממצה. אבל במשך כל הזמן היא הייתה נתונה במשחק כוחות עם ברה"מ, משחק ששתיהן ידעו את הגבולות שלו. בשנת 1990 התפרקה ברה"מ, והאיזון הזה חלף מן העולם. מאז ניצבת ארה"ב בבדידות מזהרת בראש הטבלה הגלובלית. בלי ברה"מ כמשקל-נגד (אבל גם בלי התירוץ שצריך להציל את העולם מהקומוניזם) הפך משחק האינטרסים האמריקני לחשוף לחלוטין ולכן גם לחסר בושה הרבה יותר. כל מי שמעז להשמיע קול אחר מהמקהלה המתוזמרת שארה”ב מטפחת באו"ם, הופך באופן מיידי לסכנה לשלום העולם.

באופן מסורתי, הרפובליקנים בארה"ב הם הרבה פחות מתוחכמים מהדמוקרטים. אם קלינטון התערב בקוסובו, שבה לא היה לאמריקאים אינטרס ישיר חוץ מהפגנת שרירים (ואולי גם מוניקה לוינסקי), הרי שמשפחת בוש הולכת ישר אל חבית הנפט. מאז אוגוסט 91', עת פלש סדאם חוסיין לכווית ואילי הנפט הרפובליקנים שישבו בבית הלבן זיהו שהוא מהווה סכנה לזרימה החופשית של הדלק מהמפרץ אל מנועי השלושה-ליטר של המכוניות האמריקניות, הם החליטו שלא יישבו בשקט עד שייפטרו ממנו. הפלישה של עיראק לכווית הייתה, יותר מהכל, התרסה נגד המערב: לא ניתן לכם לשאוב כמה שבא לכם ממשאבי הטבע של העולם הערבי בחסותם של אמירים מושחתים. סדאם בנה על רפלקס הנפט של האמריקאים, והם אכן הגיבו כמצופה: יצאו למלחמה, וככה נתנו לו גושפנקא של מנהיג ערבי אמיץ שלא מפחד מאמריקאים עם אקדחים שלופים.

מנהיג ערבי אמיץ הוא לא, סדאם. סביר להניח שלעם העיראקי יהיה טוב יותר בלעדיו מאשר איתו. אבל זה נכון רק אם במקומו הם יזכו להנהגה אמיצה באמת, כזו שלא תפחד לתת להם, למשל, לבחור אותה באופן דמוקרטי. בהסתמך על העבר, סביר שלא זה מה שבוש מתכנן לעיראק שאחרי סדאם. הוא אמנם מבטיח לעם העיראקי שחרור מעול הרודן, אבל חזון היום-שאחרי בהתערבויות אמריקאיות בעולם בדרך כלל לא לוקח בחשבון התחשבות בדעתם של האזרחים. כדי למנוע הפרעות נוספות בשאיבה, האמריקאים יעדיפו בוודאי למנות משהו שדומה יותר למלך סעודיה או לאמיר של כווית: שלטון מושחת אבל ממושמע, כזה שיודע לקבל את האחוזים שלו ולשתוק. חוץ מזה, צריך לזכור שלמרות ההבטחות של בוש, אין בעיראק הרבה אמון בארה”ב; 11 שנים של סנקציות כלכליות בחסות אמריקאית לא סייעו לבנות אותו.

כדי לממש את תוכניותיה, מגייסת עכשיו ארה"ב את כל מה שהיא יכולה: תקשורת, צבא, מדינות אחרות. המופע האורקולי של פאוול באו"ם שימש בעיקר כדי להפחיד את אזרחי העולם ממצבורי הנשק המסוכנים של עיראק. רק ככה, הם יודעים, יש להם סיכוי לשמור את התמיכה הציבורית המתרופפת במלחמת צינור הנפט שלהם. כי יש בעולם לא מעט מדינות עם נשק לא קונוונציונלי, ולא מעט מנהיגים מחופפים לפחות כמו סדאם. אפילו במזרח התיכון יש כאלה, ובלי שמות. אבל המדינות האלה לא יושבות על אוצר טבע שחשוב למשפחת בוש ולאמריקה, והמנהיגים שלהן לא עושים שרירים מול הבוס הגדול של העולם. וחוץ מזה, מה בדיוק גודל הארסנל הלא-קונוונציונלי של ארצות הברית? ואיזה קבלות יש לנו להיותו של ג'ורג' בוש הבן מנהיג עם שיקול דעת? מאות מוצאים-להורג בטקסס, אולי?

וכאן אנחנו מגיעים ללב העניין. אין סיבה להיטפל באופן אישי לבוש. השימוש שארה”ב עושה בנשק שברשותה – קונונציונלי אמנם, אבל למי שמת ממנו זה לא משנה – הוא כבר הרבה שנים אינטרסנטי ולא אחראי. שאיפות ההשתלטות הכלכליות שלה, ביחד עם שכרון הכוח של "המעצמה היחידה בעולם", הפכו את כדור הארץ למקום שמסוכן הרבה יותר לחיות בו. ומאז ה-11 בספטמבר, התווסף למדיניות האמריקאית פן נוסף: הרטוריקה האמריקאית של טוב מול רע, כשהיא בצד הטוב, קיבלה מאז אופי כמעט מיסטי. די להיזכר ב"צדק מוחלט", מבצע ההפצצות באפגניסטאן שהרג אלפי אזרחים, או – מצד שני - ב"ציר הרשע" שבוש שרטט, שמשתרע בין עיראק לצפון קוריאה. הרטוריקה הזאת, במחויבות הטוטלית שלה למיגור הרוע מעולם, היא כמובן מופרכת לגמרי. אם ממשל בוש יישאר נאמן לה, הוא יצטרך - מייד עם כינונו של משטר הבובות העיראקי - לעבור לשכנה ממזרח איראן, ואחר כך לצפון קוריאה, ואי אפשר לדעת מי יהיה הבא בתור. מצד שני, מאז שהיא בשימוש, כבר לא צריך שום תירוץ אחר כדי להפגין כוח. גם בוש האב וגם בוש הבן, כשהפנו את צבאם כלפי עיראק, חשבו בעיקר על נפט. אבל אם האב תירץ את התקיפה ברצון לשחרר את כוויית, הבן שלו עושה זאת בשם המלחמה ברשע.

ארצות הברית לא יכולה לעמוד בהתחייבות המשיחית הזאת, שהיא רציונלית בערך כמו השבועה של בן לאדן לרסק את מלכות הרשע של הכופרים. אין גם שום סיכוי שאזרחי ארה”ב יסכימו למלחמת אור בחושך עולמית כזו. אבל ארה"ב נראית כאילו היא נכנסה לסחרור שאין לה דרך לצאת ממנו. מאז ה-11