תעירו אותי עוד 3,000 שנה

למרות שההיגיון אומר שסדרת אוספי הרגיעון "בק טו מיין" היתה צריכה להיפתח באוסף בעריכתו של כהן הצ'יל-אאוט הגדול ד"ר אלכס פטרסון מהאורב, המשימה הוטלה עליו באיחור מה, אחרי שכולם, החל בדני טנגליה וניק וורן ועד מורצ'יבה ופיית'לס, כבר עשו זאת. ההיגיון אומר שעריכת אוסף להאזנה נינוחה ורפויה, אחרי ליל התקרחנות או בזמן התקררות, זה ג'וב שתפור על פטרסון. ואולי זאת כל הבעיה. כששיעורי הבית כל כך קלים, עושים אותם בעיניים עצומות ובלי מחשבה, וזה בדיוק מה שפטרסון עשה. במקום לנצל את הפורמט החופשי והפתוח לעריכת אוסף מעניין ויצירתי – כמו שכמה מהעורכים-האורחים הקודמים השכילו לעשות - בנה פטרסון סט צ'יל-אאוט צפוי, משעמם וכל כך תחילת ניינטיזי שבא לבכות.

הדיסק נפתח ב"פולינומינל סי" של אפקס טווין – קטע מ-93' שיצא מחדש בדיסק ה"קלאסיקס" שלו. זה קטע סוחף, חזק וקלאסי, והוא היה יכול להיות קטע מצוין לפתוח איתו מסע – מסע שבסופו של דבר נותן פרספקטיבה על התחלות כגון אלו, מסע שמתחיל בקטעים חלוציים מרחוב אמביאנט פינת שדרות בריינדאנס ומתקדם לעבר ההווה או אולי אפילו העתיד, מי יודע. אבל פטרסון לא מעביר אותנו שום מסע, אלא יוצר מעין אוסף רטרו שמעבר לערך הנוסטלגי שלו (או הערך הספציפי של כמה מהקטעים בו), לא מצליח לעניין.

הקונטקסט הכללי של האוסף לא תורם לחזרה להתחלות המרגשות של אפקס טווין דבר. אצל פטרסון אפקס נשאר אפקס נשאר אפקס, במודל תחילת שנות התשעים כמובן. מאפקס, שיבקר אותנו שוב בהמשך הדיסק, ממשיך פטרסון לקטע צ'יל-אאוט ג'אזי של מפיק ההאוס צ'ארלס וובסטר; לקטע מהפאזה הבוגרת של ג'ונו ריאקטור, בה הם תרגמו את שורשי הטראנס שלהם לאלקטרוניקה אווירתית, אפלה ואתנית, המשופעת בסאונדים מכל קצוות תבל (חוץ מהקצוות הלא אקזוטיים); ולהרכב הטכנו הבריטי B12.

הרצף הרגוע הזה נקטע סוף-סוף בקטע ביג-ביט הומוריסטי, מקפיץ וFאנקי עם אורגן רטרו ז'אנרי. הקטע נקרא “Ow Much” והוא שייך להרכב בשם Creature. בהתחלה לא ברור מה קטע כל כך אנרגטי, שלא לומר גימיקי (הגימיק הוא צעקות מהירות ומיומנות של רוכל בשוק או אולי כרוז במכירות פומביות) עושה כאן, עד שמסתבר שהקטע הזה יצא בלייבל של האורב וגם מופיע באוסף של הלייבל, “Badorb.com: Bless You”, שיצא בקיץ האחרון. זה, אגב, לא הקטע היחידי ב"בק טו מיין" של האורב שהופיע באוסף ההוא, שפטרסון ודאי לא יתנגד למכור ממנו עוד כמה עותקים. הגירסה המתחכמת ל"בארבי גירל" של אקווה בביצוע ה-Electric Chairs (אני מניחה שלא אלה של וויין קאונטי) גם היא הופיעה באוסף ההוא, ואם יש משהו שאפשר להגיד בוודאות על סדרת אוספי "בק טו מיין" זה שהיא משמשת כמקדם מכירות מצוין לקטעים נשכחים וקטליזטור להעלאת ערכם של תקליטים נידחים בשוק.

את משבצת ה"יציאות המיוחדות" המנדטורית מאיישים בלדת השמוזינג מתחילת הסבנטיז “Have You Seen Her” של מלכי הסול החלקלק של שיקגו, הצ'י-לייטס; קטע בשם “I Wanna be a Fishy” של הקולגה הוותיקה תומאס פהלמן, שנשמע כמו בדיחה של הרזידנטס מולבשת על מקצב ג'יורג'ו מורודר; ושיר הנושא של "טווין פיקס" המושר על ידי ג'ולי קרוז. חוץ מזה אנחנו מקבלים עוד כמה קטעי אמביאנט, אלקטרוניקה אקספרימנטלית וכל השאר (כולל אמביאנט מינימליסטי עם אפקט הברז המטפטף ברצועה מספר 12, לחובבי הז'אנר), וכדי שנרגיש ממש מסופקים אנחנו מקבלים גם קטע חדש של האורב, שהיה יכול להיות נחמד אלמלא הקלישאה הגדולה ביותר בספר הסימפולים הבינלאומי: סימפול הקריין הבריטי הרציני. סו ניינטיז.

למרבה המזל האוסף נחתם בקטע הכי יפה בו, הביצוע האלקטרוני החלומי של שניידר טי.אם ל”There Is a Light that Never Goes Out” של הסמיתס, שכנגד כל הסיכויים הצליח להפוך ליצירה עצמאית ומרגשת מאוד בפני עצמה. לאור העובדה שאת ה"בק טו מיין" של האורב קל הרבה יותר להשיג בחנויות התקליטים המקומיות מאשר את האי.פי “Binokular” של שניידר טי.אם שבו הקטע מופיע במקור, כדאי לרכוש את ה"בק טו מיין" אפילו רק בשביל הקטע היפהפה הזה.

כאמור, לא שאין בו עוד כמה קטעים טובים, אבל בסך הכל פטרסון עשה עבודה מרושלת וחסרת מעוף. גם אם לכל הקטעים באוסף יש משמעות נוסטלגית אישית עבור פטרסון עצמו - כפי שהוא מעיד בהערות הנלוות - עבור המאזין הם לא מצליחים להפוך ליחידה הומוגנית, לרגש או לומר לנו משהו חדש על התופעה המוכרת בה אנשים אוהבים לשמוע מוזיקה רגועה אחרי שהם שמעו מוזיקה לא רגועה.