כבשת הרש

מבלי לטעון לסגולות נבואיות, אין לי ספק ש"מי הולך הוא גם חוזר" של תמר קרון הוא ספר שאיש כמעט לא שמע או ישמע על אודותיו. זה מוזר, בהתחשב בכך שזה זמן רב שברשימות רבי המכר מככבים ספרי מקור. ובכל זאת זה גם ברור, אם נתייחס לעובדה שתמר קרון היא אחת מאלה שמצאו מקלט מהמיינסטרים בסדרת "הכבשה השחורה" (הקיבוץ המאוחד), שכמרומז משמה, מאכלסת את הבנים הספרותיים החריגים יותר.

מיד יקום מישהו ויטען שזו שטות גמורה לגזור אנונימיות על יצירת מקור על סמך ייחוסה הכאילו אלטרנטיבי, שהרי בכל מאודנו אנו כמהים ומצפים לכאלה, אלא שהמציאות מראה אחרת. ספרות השוליים המקומית רק לעתים נדירות תמצא מקומה בספריה הביתית, לא כל שכן במדפים הקדמיים של סטימצקי.

במרכז הספר נובלה, ולצידה סיפור קצר. הנובלה, הנושאת את שמו של הספר כולו, מביאה את סיפורו של בנימין, ילדון מיותם מאם, שכפיצוי על היעדר תשומת לב מאביו קשה-היום מייסד לעצמו עולם דמיוני פרטי בגינת בית הקברות. כשהוא טרוד ביותר מהשאלה איך יהיה לאמו מקום במהומה ובצפיפות של יום תחיית המתים, מנסה בנימין להגיע לכל מיני דילים כלכליים עם בני הכיתה, שיאפשרו לו להרוויח הון מסוים. כך יוכל לרווח את בית אביו הזעיר על מנת שיספיק לכל הקרובים המתים העתידים לשוב יחד עם אמו.

בבדידותו מוצא לו בנימין חברה ואהובה בדמותה של ילדה זונת-רחוב נטושה. מלבדה, היחידים שבנימין מצליח לייצר עמם שפה משותפת הם סבתא סנילית, קברן אלכוהוליסט ואתון צהובת שיניים שמנהלת איתו דיאלוגים ארוכים ומפרים. בסיום הספר בנימין אינו זוכה בהארה דידקטית מפכחת שתשיב אותו לחיי ילדון נורמלי, אלא דווקא באישרור לכך שהוא על הדרך הנכונה, והוא ממשיך במסע ההכנות ההזוי שלו לשיבת אמו.

תמר קרון, פרופסור לפסיכולוגיה קלינית, מציגה את העולם מנקודת המבט הפרשנית של ילד מוזנח. רק שאין מדובר בסיפור אוליבר טוויסטי סוחט דמעות. בנימין לא נאנק תחת סד גורלו, אלא פשוט מחליט לתרגם את מה שקורה בחוץ באופן שיזין את צרכיו הרגשיים וישכך את הבדידות. ואם סבתו מכנה אותו בשם ילדיה שנספו בשואה, אין זה אומר שהוא, בנימין, נשכח ממנה, אלא שכעת פשוט יש לו עוד כמה שמות. בה במידה הוא לא יחשוד שאביו כלל אינו קשוב לו, אלא יניח שהוא פשוט ישן בעיניים פקוחות מחמת עבודת יתר. בדיוק כפי שיסרב להפנים כי אמו הלכה לבלי שוב. הדינמיקה של התהליך העלילתי נעה ממצב ראשוני שבו יש הבחנה ברורה בין תפישת המציאות הסובייקטיבית של בנימין לבין מעמדה האובייקטיבי, עד למצב של איחוי ביניהן, בו לא יהיה עוד ניתן להבחין מאיזה מישור מסופרים הדברים.

אם להודות על האמת הרי ש"מי הולך הוא גם חוזר" של תמר קרון יתקשה להפיג את החשד הבסיסי לנוכח ספרות ישראלית מגזרת השוליים. אולם האשמה אינה מוטלת כולה על כתפינו. שכן על השאלה מה בעצם מסווג את הטקסט כחלק מאג'נדה ספרותית אלטרנטיבית, לא הצלחתי להשיב. הספר מציג אמנם התבוננות פסיכולוגית מורכבת על מצב של מצוקה, אבל מאידך הוא לא לגמרי בשל מבחינת הכתיבה הסיפורית, ובטח שאינו "משל מרתק ומרחיק לכת", כפי שנכתב בגב הספר. להציג אותו ככבשה שחורה ובכך להעניק לו פאסון אלטרנטיבי וגב איכותי כמו של בורחס, קארבר ואפילו רות אלמוג ואברהם הפנר (שמות נוספים בסדרה) - אין מצב. מה לעשות, הכתיבה של תמר קרון לא מצליחה למסמס את העובדה שהיא יותר פסיכולוגית מאשר סופרת.

נדמה לי שסדרה כמו "הכבשה השחורה", שחוקקת את האחרות על דגלה, צריכה להציע משהו שהוא באמת יוצא דופן, ולא רק מתוך כך ששם הסופרת אינו מוכר. אחרת, לעד ייוותרו מיותמות מקוראים אותן יצירות ש"אחרותן" מגיעה להן כזכות ולא בחסדה של הוצאה.