מי שעוקב זמן רב אחר הקריירה של אביב גדג' ונכח אתמול במשכן האופרה בתל אביב לא היה יכול שלא להרגיש סגירת מעגל. אם בתחילתו של השלב הבולט יותר בקריירה שלו, כסולנה של להקת אלג'יר ערב צאת אלבומה השני "מנועים קדימה", הופיע גדג' עם להקתו במועדון בארבי ריק למדי (בהופעות הראשונות של הלהקה לפני צאת האלבום נכחו בקהל רק כמה עשרות אנשים) - התמונה אתמול הייתה שונה מהותית. אולם האופרה היה מלא לחלוטין, כולל שתי קומות היציע שלו. רבים מאלו שגדשו אותו לא היו רק קהל. הם היו אוהדים. קצת כמו של קבוצת כדורגל. ומאחורי גדג' לא עמדו רק מספר נגני להקתו - ישבה שם תזמורת שלמה, הקאמרטה הישראלית ירושלים. אם זה לא מספיק כדי להמחיש את הטור דה פורס הזה ואת הדרך הארוכה שעשה גדג' מתלמי אליהו ועד לאופרה - את החיבור בין השניים יזם והפיק מוזיקלית שלומי שבן האהוב והמוערך, במסגרת סדרת "השתקפויות" שהוא מוביל באופרה.
לא רבים זוכים לכבוד כזה ולא רבים זוכים לעמוד בסיטואציה הזאת בכבוד. חיבורי רוק-תזמורת לא תמיד עובדים, לא משנה כמה ותיק, מנוסה, מקצועי ומיומן הצד שמביא את הגיטרות. לברי סחרוף, שהעלה באותו המקום מופע דומה ב-2019 עם "תזמורת המהפכה", למשל, זה לא כל כך עבד. לגדג', אולי הרוקר הבולט ביותר כיום בזירה מלבד סחרוף - רוב הזמן זה עבד היטב.
בריאיון ישן שנתן גדג' הוא אמר משהו בנוסח "אין דבר מביך יותר מיומרנות ללא כיסוי". זוהי אמירה קולעת מאוד כשמדובר בו וביצירתו. המוזיקה של גדג' - והגישה שתמיד הפגין כלפיה, מין גישת קודש המסרב להתערבב בחול (נסו לגרור אותו למשהו המריח ממסחרי) - תמיד לקחה את עצמה בשיא הרצינות ולא התביישה להיות יומרנית. אבל תמיד היה לה כיסוי. לכן, כשאמר אתמול על הבמה "כמה חלמנו לבצע את השיר הזה עם תזמורת" ופרץ בביצוע משלהב ל"עיר בלי זיכרון" מאלבום הסולו הראשון שלו - זה נשמע כמו שאיפה הגיונית ומתבקשת.
בעלי מועדון הבארבי שאול מזרחי, שניהל את אלג'יר לקראת פריצתה, הבין כבר אז את סדר הגודל של מה שהוא מתעסק איתו. כך, כבר בראשית הדרך (יחסית. אלג'יר למעשה נולדה מחדש בין אלבומה הראשון לזה השני, שבהפקת מזרחי) הוא ציוות ללהקה רביעיית כלי מיתר - "הרביעייה הישראלית העכשווית" - לסיבוב הופעות קצר וכך נתן לה לצבוע את שיריה בגוונים מעולם המוזיקה הקלאסית.
זה היה מתבקש אז כפי שזה מתבקש היום. במוזיקה שכותב גדג' יש משהו פומפוזי, גדול מהחיים, רחב יריעה ועשיר. את תפקידי כלי המיתר אפשר לדמיין בקלות גם כששומעים את הביצועים המקוריים. ביצירתו גם יש משהו אופראי: השילוב של עושר צלילים, אנרגיה והבעה רחבה ודרמטית. לכן, לראות את גדג' עם תזמורת גדולה בבית האופרה המהודר נשמע בדיוק מה שהרופא רשם.
וחתיכת מרשם זה היה. היו אלו שעה וחצי שעברו ביעף, עם ביצועים מהפנטים ומרגשים. גדג' הצליח במשימה הקשה לחבר בין הרוק שלו לקלאסיות של הקאמרטה ולספק תוצאה שנשמעת טבעית ואורגנית. "עיר בלי זיכרון" שהוזכר זכה לביצוע מהפנט. "דם על הים" סחף באקסטטיות. ו"קיטש" בליווי תזמורתי הטיס את השיר האהוב מעלה מעלה. כשהתזמורת התחילה לנגן את "זה לא מקום לחלשים" - שיר בולט של גדג', בו הצליח לתמצת את ישראל החדשה בצורה קולעת וחסרת רחמים - והזמר עודד את הקהל לשיר במקומו שוב ושוב את המנטרה שמתחילה את השיר ונושאת את שמו - הייתה זו צמרמורת קולקטיבית. "תפילה ליחיד" לקראת הסוף היה קטרטי כהרגלו.
על אף המיצוב הכה תרבותי, מעניין היה לראות שגדג' ולהקתו לא ויתרו לרגע על הרוקנ'רול. הקהל שישב בנימוס בכסאותיו ואפילו הקפיד על מסכות ברובו נקרא על ידי גדג' תוך כמה שירים לקום. כך הפכה באבחת יד האופרה המכופתרת לסוג של בארבי, עם קהל שמצטופף מול הבמה, מריע לגדג' ושר בקול ביחד איתו (כן, בשלב הזה רבות מהמסכות כבר הוסרו). אפילו על בקבוקי הבירה על הבמה לא ויתרו.
ובכל זאת, לא הכל היה מושלם. חלק מאותה התעקשות להישאר ברוק הכתיבה לגדג' וללהקתו להישאר דומיננטים מוזיקלית כהרגלם, מה שלא פינה מספיק מקום לתזמורת וקצת הרגיש כמו התעקשות ללבוש את הטי שירט הקבועה מעל חליפת שלושת החלקים המהודרת שהלבישו עליך. גדג' והגיטריסט הקבוע (והמעולה) שלו רון בונקר החזיקו בגיטרות שלהם לאורך כל הערב. בונקר הוא לא רק הגיטריסט של גדג', אלא בן ברית של ממש בדרכו האמנותית, ולכן לוותר עליו כמובן לא הייתה אופציה, גם בסט-אפ בו שירותי הגיטרה שלו פחות נדרשים. אבל כן היה אפשר לעשות שינוי בו גדג' מוותר על הגיטרה שלו ומשאיר את הצד הזה לבונקר בלבד, שמצידו היה יכול להוריד ברמה או שתיים את הדומיננטיות של הכלי. גם לא ברור מה הצורך במאיה בלזיצמן בפרונט עם הצ'לו כשבתזמורת מאחור יש מספר כלים כאלו. שלומי שבן, לעומת זאת, היה יכול לתפוס תפקיד מרכזי יותר מאשר הבלחה לנגינת פסנתר בכמה שירים בודדים. בנוסף, לפחות בחלק הקדמי באולם הורגש שהבאלאנס פשוט לא נכון. במקום שצלילי התזמורת העשירים כל כך יעטפו את קולו של גדג', הקול האפיל עליהם רוב הזמן.
עוד היה קצת מאכזב לא לקבל כמה מהשירים שהיה נדמה שעיבודים תזמורתיים תפורים עליהם, הבולט שבהם הוא "מתנה" של אלג'יר, שמלבד היותו שיר מקסים גם כולל חלק שכמו מייחל לעיבוד תזמורתי. בכלל, התחושה הייתה שהערב היה קצר מדי ושלא השביע את התיאבון הרב של הקהל. לכל זאת אפשר להוסיף את ההחלטה לתת לקאמרטה לפתוח את המופע עם קטע קלאסי, מחווה מיותרת מול מי שהיו קהל שבוי שכל מה שעניין את רובם היה לשמוע את החיבור של גדג' עם התזמורת.
אך החסרונות והבעיות האלו לא העיבו על ערב נפלא ומרשים שאף הסתיים בצורה מיוחדת: ביצוע מינימליסטי של גדג' (ללא התזמורת) ל"אני צריך אותך" מ"נאמנות ותשוקה", אלבומה הראשון של אלג'יר. "זה שיר שכתבתי בגיל 16", הקדים באומרו. מרשים כמה היה יוצר בשל כבר אז.
"יצאתי מהעבודה על המופע הזה מעריץ יותר גדול של אביב ממה שנכנסתי - וזה קשה", אמר שבן כשעלה על הבמה בתחילת הערב והציג את המופע. בהחלט ייתכן שכך גם כל אחד מהנוכחים בקהל.