אי אפשר לדבר על הפרק של אתמול מבלי להתייחס (בכעס!) לחיזלוש הפרק של יום שני. וזה עוד אחרי ששיננתי בעל פה את ההמנון שהאכילו אותי בכפייה "הישרדות בשני, רביעי וגם מוצ"ש". איפה היה הפרק בשני? הא? חצופים, ועוד עצרתם באמצע מסיבת האיחוד, בהכרזה על מועצה בהפתעה.
אולי הייתם צריכים כמה ימים כדי להתאפס אחרי הביקורות הקשות על עריכת הפרקים - זה עזר, אגב - הפרק הזה היה כבר נטול רגעים מביכים שגורמים לנו לדמיין עורכים מיואשים שמנסים לקושש תוכן שמספיק ל-40 פרק ולמתוח אותו על פני 100. אז יופי.
בהצלחה שיהיה גם עם הבגדים הלבנים הצחורים שחולקו כדי שיתאימו לבנדנה הלבנה - בחירת טקסטיל תמוהה על אי בודד עם רף טינופת כה גבוה, אם יורשה לי. אבל אם חשבתם שהבגדים יספיקו להאפיר אפילו מעט לפני הדרמה הבאה בשבט פגאסה מוצף הקלאסה, טעיתם.
חמש דקות אחרי שהחלה מועצת השבט המפתיעה, חזרו ג'קי הממורמרת ודנדן המנחם מן הגלות, בלויים ורעבים, והצטרפו למסיבת האיחוד שיש לשנות את שמה ולערוך ממנה פרק ספיישל ל"בואו לאכול איתי" בכיכובה של אלה שהביאה את המושג 'פוד קומה' לשיאים חדשים. כמה היא טחנה, שתהיה לי בריאה, אני לא רוצה לדמיין מה קרה לה בבטן אחרי שבועות של דיאטת מרבי רגליים באורז לבן על מצע מי ים.
פגאסה, איזה שבט קלאסה. כך מתחיל ההמנון החדש שחיבר להם יובל, רק חבל שהוא לא מבוסס על המציאות, כי כל הפאסון נהרס בשנייה שהבינו שהדחה שוב על הפרק. וואי וואי. הרשו לי לצטט את ליאם גולן מהאינסטגרם שלו: "תביאו אמבולנס, יש פה מלא פצועות".
תמיד מדהים אותי כמה אנשים בני שלושים יכולים להיות מעוכבי התפתחות, ברמה שאין להם שום מושג מה הדפוסים שמניעים אותם. להקשיב לוויכוחים שלהם זה קצת כמו לנכוח בטיפול קבוצתי בכלא ג'וניורים - ממש אפשר לדמיין במקום פיות, פצעים פעורים ושותתי דם שמדברים אחד עם השני כמו בסרט פסיכדלי מצויר.
לא פלא שזה יוצא דווקא במשחק כזה - הוא הרי מורכב בהתאמה למבנה החברתי של בית ספר יסודי - בכל רגע ורגע ברור לכל אחד מה מעמדו בהיררכיה, כמה הוא מקובל, כמה הוא שולט ואיזה מספר הוא, וכאילו זה לא מספיק, גם מדביקים להם תארים נוספים כמו "לא חיוני". פלא שהמשחק הזה מציף בדיוק את הרגשות הלא פתורים מהילדות שאנשים מנסים כל החיים לטשטש באמצעות אישיות חדשה (רצוי אישיות מפורסמת, כי זה מטשטש הכי טוב, כמו פוטושופ)?
הכי גרוע זה בהדחות, כי לא משנה כמה תגיד לעצמך שזה רק משחק ותזכיר לעצמך שמשלמים לך ממש טוב כדי לשחק בו, אם לא עשית עבודה מנטאלית כואבת בזמן, גם עליך ישתלט ברגע האמת הילד שרוקע ברגליים ודופק טנטרום כי הוא רוצה שכל הילדים יבואו ליומולדת 7 שלו.
רואים באופן ברור את ההבדל בין הגברים לנשים בנושא הזה, אגב. אולי בגלל שלנשים מאז ומתמיד היה 'מותר' להרגיש את כל קשת הרגשות - לבכות, להודות בחולשות וכשלונות, ולכן הן יותר שלמות ופחות פגיעות בשלב הזה של חייהן, במיוחד אם הן אימהות שכבר הגיעו לתובנה שכל אחד שצועק הוא רק ילד בעייתי שצריך שיכילו אותו שנייה.
קחו למשל את הוויכוח שהתנהל בין ג'קי ליהונתן, שטען טיעונים סופר-מוזרים לגילו. 'אני הייתי עם דודו לפני שאת באת והרסת את מערכת היחסים', 'את שתלטנית', לא נתת לי להרגיש בברית'. כמו ילד שכועס על אמא שלו שלא נתנה לו מספיק אהבה, ועל אבא, שרצה להיות טוב, אבל אמא הרעה גררה גם אותו אליה.
גם בסיפור עם הפעמון והתגובה המאד רגשית של יובל לאירוע אפשר היה לראות את הצורך של יהונתן שממש יוכיחו לו עם הרבה דרמה ובכי שבאמת באמת אכפת ממנו. מה שקרה בינו לבין יובל אמנם היה בעל אופי של שבר, אבל בדומה לריב הראשון בין בני זוג, זה שבר מחבר מאין כמותו, וזו הסיבה שיהונתן הרגיש בנוח לפעול יחד עם הברית החדשה שלו, בהחלטה המתבקשת להדיח את קובי.
אני קצת מתפלאת על ג'קי שלא זיהתה את הצורך הזה והשתמשה בו נכון, כי זה כל מה שהייתה צריכה לעשות כדי להשאיר את יהונתן אצלה - ולא לאבד את קובי באיחוד. לא שזה נורא. למרות שזה הותיר אותם בנחיתות מספרית של ארבעה מול חמישה, במיוחד אחרי שקובי נפל למים בקרב שומרי הבקתה והודח סופית מן המשחק, הם די שמחו להיפטר מההילה האגרסיבית שתמיד הביא איתו. אפילו דודו, האבא המחליף של כל ילדי אפולאקי, הודה שעם כל הצער, האווירה בלעדיו פשוט טובה יותר.
לא נעים להודות, אבל גדי כנראה צדק וכנראה בגלל זה כל כך עצבן את קובי שכמעט דרס אותו, אבל הוא באמת אמוציונלי מדי למשחק כזה. זה לא שאחרים הם פחות אמוציונליים, אבל נראה שהוא ממש טובע בתוך עצמו. אפילו ג'קי, אישה די חמת מזג, יודעת להתנתק כדי לבצע פעולות כירורגיות כואבות כשצריך, ואצל קובי זה נראה כאילו הרגשות שלו (השליליים בדרך כלל) מניעים אותו. בנאום ההדחה הפגוע שנשא היה אפשר לשמוע בבירור את העלבון, הפגיעה בכבודו, התסכול, האכזבה ותחושת הכישלון. נראה שקובי חי תמידית עם התחושה שהאנשים שהוא אמור להיות מסוגל להישען עליהם יאכזבו אותו תמיד ברגע האחרון. אולי זה מה שגורם לו להגיע מריר מראש לכל סיטואציה, ולייצר את המציאות הזאת שוב ושוב.
אם המועצה היא פגישה טיפולית, האיחוד הוא ארוחת השישי שבה יושבים רק בני המשפחה מן המעגל הראשון. כמו ילדים שעוברים לבית ספר חדש בחטיבה, יש לכל מי שנמצא באיחוד הזדמנות להתחיל מחדש עם אישיות מפותחת ותדמית מהודקת יותר. המעמד של ג'קי יציב מספיק כדי להישאר מלכת הכיתה גם בשבט המאוחד, אבל הרגע שבו לייה וזהר מסיימים את קרב החזרה בשבת, יהיה הרגע שבו היא באמת תצטרך להפסיק לקחת את זה כמובן מאליו, ולהתחיל לפחד משמשון ויובב האמיתיים, שהם יונתן שעדיין מתעקש לחשוב שהוא החזק בצמד, ויובל, שעדיין מתעקש להחביא את העובדה שהוא מנהיג ליבולן האמיתי.