קראו את הפרק הראשון מתוך "תשעה זרים מושלמים" מאת ליאן מוריארטי

אחרי הסדרה המדוברת בכיכובה של ניקול קידמן, מגיע הספר שעליו היא התבססה - רומן חדש ורב תהפוכות מאת מחברת "שקרים קטנים גדולים". תשעה אנשים מתכנסים בחוות בריאות מרוחקת שמנוהלת על ידי בעלת המקום הכריזמטית והמסתורית. מה היא מסתירה? קראו את הפתיחה

05/01/2022
ניקול קידמן, תשעה זרים מושלמים (Nine Perfect Strangers). הולו,
כריזמטית ומסתורית. ניקול קידמן בעיבוד הטלוויזיוני של "תשעה זרים מושלמים"(צילום: הולו)

1

יָאוֹ

"אני בסדר," אמרה האישה. "אין לי שום בעיה."
ליָאוֹ היא לא נראתה בסדר.
זה היה היום הראשון שלו כפרמדיק בהתמחות. הקריאה השלישית שלו. יאו לא היה לחוץ, אבל דרוך עד מאוד, מפני שלא היה מוכן לטעות אפילו טעות של מה בכך. בילדותו טעויות גרמו לו ליילל בלי שאיש יוכל לנחם אותו, ועד היום הן כיווצו את בטנו.
אגל זיעה בודד זלג על פניה של האישה, מותיר שובל רירי באיפור שלה. יאו תהה למה נשים צובעות את פניהן בכתום. אבל זה לא היה רלוונטי.
"אני בסדר. אולי רק וירוס של עשרים וארבע שעות," היא אמרה, עם שביב מבטא מזרח אירופי.
"שים לב לכל מה שקשור למטופל ולסביבה שלו," נהג לומר ליאו פִין, המפקח שלו. "תחשוב על עצמך כסוכן חשאי שמחפש ראיות לאבחנה."
יאו התבונן באישה בגיל העמידה בעלת המשקל העודף: צללים ורודים מודגשים מתחת לעיניים בגוון ירוק־ים ייחודי, שיער חום דק שנאסף לפקעת קטנה ועגמומית בעורף. חיוורת ומזיעה, נשימה צרודה. מעשנת כבדה, אם לשפוט על פי ריח המאפרה הכבד שהדיפה. היא ישבה בכיסא עור גְבה משענת, מאחורי שולחן עצום. אם גודלו של המשרד הפינתי המפואר והנוף למפרץ שנשקף מחלונות שהשתרעו מרצפה עד תקרה העידו משהו על מעמדה בחֶברה, הרי היא עובדת בכירה. הם היו בקומה השביעית. מפרשי בית האופרה היו קרובים כל כך, שאפשר היה להבחין בַּחיפוי דמוי היהלום בצבעי לבן וקרם.
ידה האחת של האישה הייתה מונחת על העכבר. היא גללה בין האימיילים על מסך המחשב הגדול שלה, כאילו שני הפרמדיקים שבודקים אותה הם רק אי־נוחות קלה, אנשי תחזוקה שבאו לתקן נקודת חשמל. את החליפה המחויטת הכחולה־כהה שלגופה לבשה כאילו היא עונש. הז'קט היה מתוח באי־נוחות על כתפיה.
יאו אחז בידה הפנויה של האישה וחיבר לאצבעה מד דופק וריווי חמצן בדם. הוא הבחין בכתם אדמדם, בוהק וקשקשי על אמת ידה. טרום־סוכרת?
פין שאל, "מָאשָה, את לוקחת איזשהן תרופות?" הוא נהג לדבר עם המטופלים במין חופשיות נינוחה, כאילו זו שיחת חולין בארוחת ברביקיו, עם בירה ביד.
יאו שם לב שפין תמיד השתמש בשם המטופלים, שעה שהוא עצמו התבייש לדבר איתם כאל חברים ותיקים. אבל אם זה תורם לטיפול, הוא ילמד להתגבר על הביישנות שלו.
"אני לא לוקחת שום תרופה," אמרה מאשה, מבטה נעוץ במחשב. היא הקליקה על משהו בנחישות, ואחר כך הסיטה את מבטה מהמסך מעלה, בחזרה אל פין. עיניה כמו הושאלו מאישה יפה. יאו הניח שמדובר בעדשות מגע צבעוניות. "אני בריאה. צר לי שביזבזתי את זמנכם. אני בהחלט לא ביקשתי אמבולנס."
"אני התקשרתי לאמבולנס," אמרה צעירה יפהפייה כהת שיער, בנעלי עקב גבוהות ובחצאית משובצת צמודה עם הדפס יהלומים שזורים, שהזכיר את אריחי החיפוי של בית האופרה. החצאית נראתה עליה מצוין, אבל מובן שלא הייתה לזה כל רלוונטיות ברגע זה, אף על פי שטכנית היא הייתה חלק מהסביבה שיאו היה אמור לסקור. הבחורה כססה את ציפורן הזרת. "אני העוזרת האישית שלה. היא... אה... היא החווירה כמו סיד ונפלה מהכיסא."
"לא נפלתי מהכיסא!" התפרצה מָאשה.
"היא החליקה ממנו," תיקנה הצעירה את דבריה.
"הרגשתי סחרחורת לרגע, זה הכול," אמרה מאשה לפין. "ומיד חזרתי לעבודה. נוכל לקצר? אני אשמח לשלם לכם את מלוא המחיר או התעריף, או מה שאתם גובים על השירות שלכם. יש לי ביטוח בריאות פרטי, כמובן. פשוט ממש אין לי זמן לזה כרגע." היא הפנתה את תשומת לבה בחזרה לעוזרת שלה. "יש לי פגישה באחת־עשרה עם ריאן?"
"אני אבטל אותה."
"שמעתי את השם שלי?" אמר גבר מפתח החדר. "מה קורה כאן?" בחור בחולצה סגולה צמודה מדי פסע לחדר בהליכה שחצנית ובידיו תיקיות. הוא דיבר במבטא בריטי מתנשא כאילו השתייך למשפחת המלוכה.
"כלום," אמרה מאשה. "שב."
"מאשה בהחלט לא פנויה כרגע!" אמרה העוזרת האישית האומללה.
יאו הזדהה איתה. הוא לא אהב התייחסות קלת־דעת בכל מה שקשור לבריאות, וחשב שהמקצוע שלו ראוי ליתר כבוד. גם הייתה לו סלידה עזה מגברים עם שיער קוצני ומבטא מגונדר, שלבשו חולצות סגולות במידה קטנה מדי כדי להבליט את שרירי הזרוע המפותחים מדי שלהם.
"לא, לא, ריאן, שב וזהו! זה לא ייקח הרבה זמן. אני בסדר," אמרה לו מאשה בקוצר רוח.
"אני יכול לבדוק לך את לחץ הדם בבקשה, אממ... מאשה?" אמר יאו, ממלמל באומץ את שמה לפני שהשחיל את השרוול על זרועה.
"בואו נוריד קודם את הז'קט," פין נשמע משועשע. "את אישה עסוקה, מאשה."
"האמת שאני צריך את החתימה שלה על המסמכים האלה," אמר הצעיר בשקט לעוזרת האישית.
יאו חשב, האמת שאני צריך לבדוק לבוסית שלך מדדים חיוניים, בנזונה.
פין עזר למאשה לפשוט את הז'קט והניח אותו בנימוס על משענת הכיסא שלה.
"תראה לי את המסמכים, ריאן." מאשה סידרה את הכפתורים בחולצת המשי בצבע קרם שלבשה.
"אני צריך שתחתמי רק בראש שני העמודים הראשונים." הבחור הושיט לה את התיקייה.
"אתם צוחקים?" העוזרת האישית הניפה את ידיה בחוסר אמון.
"חבר, תצטרך לחזור בהזדמנות אחרת," אמר פין, ונימה חדה השתרבבה לקול הברביקיו הרך שלו.
הבחור צעד לאחור, אבל מאשה נקשה באצבעותיה שיעביר לה את התיקייה, והוא מיד קפץ קדימה והושיט לה אותה. ניכר שמאשה מפחידה אותו יותר מפין, וזה לא דבר של מה בכך, כי פין בחור גדול וחזק.
"זה ייקח ארבע־עשרה שניות לכל היותר," היא אמרה לפין. קולה התעבה במילה 'יותר' כך שהיא נשמעה כמו 'עותר'.
יאו, שרוול הלחץ־דם עדיין בידו, הצליב מבט עם פין.
ראשה של מאשה נטה על צידו כאילו שקעה בנמנום. התיקייה צנחה מבין אצבעותיה.
"מאשה?" פין דיבר בקול רם וסמכותי.
היא נשמטה קדימה ברפיון, זרועותיה על המותניים, כמו בובה.
"בדיוק ככה!" צווחה העוזרת האישית בסיפוק. "זה בדיוק מה שקרה קודם!"
"אלוהים!" הבחור בחולצה הסגולה נסוג. "אלוהים. מצטער! אני רק..."
"בסדר, מאשה, בואי נוריד אותך לרצפה," אמר פין.
פין הרים אותה מבתי השחי ויאו תפס את רגליה, גונח ממאמץ. מתברר שהיא אישה גבוהה מאוד. הרבה יותר גבוהה ממנו. לפחות מטר שמונים, וחסרת הכרה. הוא ופין הניחו אותה יחד על צידה על השטיח האפור. פין קיפל את הז'קט שלה ושם אותו ככרית תחת ראשה.
זרועה השמאלית של מאשה התרוממה מעל ראשה, נוקשה וזומבית־משהו. כפות ידיה נקפצו לאגרופים עוויתיים. היא המשיכה להתנשם נשימות קטועות שעה שגופה המשיך בשלו.
היה לה התקף.
התקפים הם מראה מטריד, אבל יאו ידע שצריך להמתין שיסתיימו. לא היה סביב צווארה של מאשה שום דבר שיאו היה צריך לרופף. הוא סקר את המרחב סביבה, ולא ראה דבר שראשה עלול להיחבט בו.
"זה מה שקרה קודם?" פין הרים את ראשו אל העוזרת.
"לא. לא, קודם היא כאילו התעלפה." העוזרת האישית פעורת העיניים צפתה בהם, מזועזעת אך מרותקת למראה.
"יש לה היסטוריה של התקפים?" שאל פין.
"אני לא חושבת. לא יודעת." תוך כדי דיבור דישדשה העוזרת לאחור אל דלת המשרד, אל התגודדות של עובדי חברה טיפוסיים שהתקבצו שם. מישהו החזיק טלפון סלולרי וצילם, כאילו ההתקף של הבוסית שלהם הוא מופע רוק.
"תתחיל בלחיצות." עיניו של פין היו שטוחות וחלקות כמו אבנים.
לרגע — לא יותר משנייה, ובכל זאת רגע — יאו לא עשה כלום, בעוד מוחו מתאמץ לעבד את מה שקרה הרגע. הוא לעולם לא ישכח את הרגע הקפוא הזה של חוסר הבנה. הוא ידע שדום לב יכול להתבטא בתסמינים דמויי התקף ובכל זאת פיספס את זה, מפני שמוחו היה משוכנע לחלוטין, ובטעות, שהמטופלת הזאת חווה התקף. אלמלא פין, יאו היה מתיישב וצופה באישה חווה דום לב בלי לעשות כלום, כמו טייס שמטיס מטוס לתוך הקרקע מפני שהוא סומך מדי על המכשירים המשובשים שלו. המכשיר המובחר ביותר של יאו היה מוחו, ובאותו יום הוא היה משובש.
הם נתנו לה שני שוקים חשמליים אבל לא הצליחו לייצב את קצב הלב. מאשה דְמיטריצֶ'נקוֹ הייתה בדום לב מוחלט כשהם נשאו אותה מחוץ למשרד הפינתי, שאליו לעולם לא תשוב.

עוד בוואלה!

הזוכה בפרס ספיר לספרות 2021: הילה בלום על ספרה "איך לאהוב את בתך"

לכתבה המלאה

2

בחלוף עשר שנים
פרנסס

ביום ינואר חם עם שמיים צחים נהגה פרנסס וֶלטי, סופרת לשעבר של רבי־מכר רומנטיים, בשטח פתוח זרוע שיחים, שש שעות מצפון־מערב לביתה אשר בסידני.
הסרט השחור המהפנט של הכביש המהיר נפרש מולה, ופתחי מיזוג האוויר פלטו משב קפוא עז על פניה. השמיים היו כיפה כחולה כהה עצומה שהקיפה את מכוניתה הזעירה, הגלמודה. הרבה יותר מדי שמיים לטעמה.
היא חייכה מפני שהזכירה לעצמה את המתלוננים העצבניים מטריפ־אדווייזר: אז התקשרתי לקבלה וביקשתי שמיים יותר נמוכים, יותר מעוננים ויותר נוחים. אישה במבטא זר אמרה שאין שמיים אחרים זמינים! ובאיזו גסות היא ענתה לי! בחיים לא אחזור לשם. אל תבזבזו את הכסף שלכם.
פרנסס חשבה שייתכן בהחלט שהיא קרובה לצאת מדעתה.
לא, לא נכון. היא בסדר. שפויה לגמרי. באמת ובתמים.
היא מתחה את אצבעותיה סביב ההגה, מיצמצה בעיניה היבשות מאחורי עדשות המשקפיים ופיהקה פיהוק עצום כל כך, עד שהלסת שלה התפוקקה.
"אאוץ'," פלטה, למרות שזה לא כאב.
היא נאנחה וחיפשה מבעד לחלון משהו שיקטע את הנוף החדגוני. בטח כל כך קשוח ולא סלחני שם בחוץ. היא דמיינה את זה: זמזום הזבובים, קריאות העורבים העגומות וכל האור המלובן הבוהק הזה. אוסטרליה היא אכן אדמה חומה רחבת ידיים.
קדימה. תנו לי פרה, שדה, בקתה. אני רואה משהו שמתחיל באות...
כ'. כלום.
היא התנועעה במושבה, וגבה התחתון זיכה אותה באִבחת כאב כה אישית ופראית, שדמעות מילאו את עיניה.
"לכל הרוחות," היא אמרה בקול מעורר רחמים.
כאב הגב התחיל שבועיים לפני כן, ביום שסוף־סוף השלימה עם זה שפול דרבּל נעלם. כשהתקשרה למשטרה ותהתה איך תתאר את פול — שותף, חבר, מאהב, בן זוג? — חשה לראשונה בכאב החד. דוגמה הכי שקופה של כאב פסיכוסומטי שנתקלה בה אי־פעם, רק שהידיעה שהוא פסיכוסומטי לא שיככה את הכאב.
היה מוזר להסתכל בראי מדי לילה ולראות את גבה התחתון משתקף אליה, רך, לבן ועגלגל כתמיד. היא ציפתה לראות משהו נוראי, כמו סבך של שורשי עץ מסוקסים.
היא בדקה את השעה בלוח המחוונים: 14:57. הכביש הצדדי אמור לצוץ בכל רגע. היא הודיע לאיש הקבלה ב'בית הרוגע' שתגיע בין 15:30 ל־16:00, ולא עשתה שום עצירה בלתי מתוכננת בדרך.
בית הרוגע היה 'אתר נופש בוטיקי לבריאות ולמרגוע'. חברתה אלן המליצה לה עליו. "את צריכה להחלים," היא אמרה לפרנסס אחרי הקוקטייל השלישי שלהן (בּליני אפרסק לבן משובח) בארוחת הצהריים בשבוע שעבר. "את נראית חרא."
אלן עברה שם 'ניקוי' שלוש שנים לפני כן, כשגם היא הייתה 'שחוקה' ו'מותשת' ו'במצב נורא' ו — "כן, כן, הבנתי," אמרה פרנסס.
"זה מקום די... יוצא דופן," סיפרה אלן לפרנסס. "הגישה שלהם לא שגרתית. משנַת חיים."
"איך החיים שלך השתנו בדיוק?" שאלה פרנסס שאלה של טעם, אבל לא זכתה לתשובה ברורה. בסופו של דבר, נדמה שהכול מסתכם בלובן העיניים של אלן שנעשה לבן באמת, כאילו לבן בטירוף! והיא גם ירדה שלושה קילו! למרות שבית הרוגע לא מיועד לירידה במשקל — אלן התאמצה מאוד להבהיר את זה. הוא מיועד לבריאות גופנית ונפשית, אבל תַראי לי אישה שתתלונן שירדה שלושה קילו. לא אלן, זה בטוח. וגם לא פרנסס.
פרנסס חזרה הביתה ובדקה את האתר. היא מעולם לא הייתה חסידה של התנזרות, מעולם לא עשתה דיאטה, לעיתים רחוקות אמרה 'לא' אם התחשק לה להגיד 'כן', או 'כן' אם התחשק לה להגיד 'לא'. לדברי אִמה, המילה הראשונה של פרנסס הייתה 'עוד' חמדנית. היא תמיד רצתה עוד.
אבל התמונות מבית הרוגע נסכו בה כמיהה משונה ובלתי צפויה. הן היו בגוונים זהובים, כולן צולמו בשקיעה או בזריחה, או שמא נראו ככה בזכות פילטרים. אנשים מסבירי פנים בגיל העמידה עמדו בתנוחת הלוחם בגינת ורדים לבנים ליד בית כפרי יפהפה. זוג ישב באחד 'המעיינות החמים הטבעיים' שהקיפו את המקום. עיניהם עצומות, ראשיהם מוטים לאחור, והם מחייכים בשמֵימיות, אפופים מים מבעבעים. בתמונה אחרת נראתה אישה נהנית מ'עיסוי אבנים חמות' על כיסא נוח ליד בריכת שחייה תכולה. פרנסס דמיינה את האבנים החמות הללו מונחות בסימטריה מענגת לאורך עמוד השדרה שלה, וחוּמן הקסום ממֵס את כאביה.
בעודה חולמת על מעיינות חמים ויוגה רכה, הבזיקה הודעה על המסך שלה: נותר מקום אחרון לריטריט האקסקלוסיבי 'שינוי גוף ונפש' שיימשך עשרה ימים! זה החדיר בה תחרותיות מטופשת, והיא הקליקה הזמינו עכשיו, אף שלא באמת האמינה שנותר מקום אחד בלבד. בכל זאת, וליתר ביטחון, היא מילאה את פרטי כרטיס האשראי שלה די מהר.
נראה שבתוך עשרה ימים בלבד היא תשתנה 'בדרכים שאי־אפשר לדמיין'. יהיו צומות, מדיטציה, יוגה ו'תרגילי שחרור רגשי' יצירתיים. לא יהיו אלכוהול, סוכר, קפאין, גלוטן או מוצרי חלב — אבל היא הייתה אחרי ארוחת טעימות ב'ארבע העונות', ולפיכך מפוצצת באלכוהול, סוכר, קפאין, גלוטן ומוצרי חלב, והמחשבה על ויתור על כל אלה לא עשתה עליה רושם. הארוחות 'יותאמו לצרכיה הייחודיים'.
לפני 'אישור' הזמנתה, היה עליה לענות על שאלון אונליין ארוך מאוד וחודרני למדי בדבר מצבה הזוגי, תזונה, היסטוריה רפואית, צריכת אלכוהול בשבוע האחרון וכן הלאה. היא שיקרה בחדווה לכל אורכו. באמת שזה לא עניינם. היא אפילו הייתה צריכה להעלות תמונה שצולמה בשבועיים האחרונים. היא שלחה תמונה שלה עם אלן, בארוחה ב'ארבע העונות', מניפה בּליני אל מול המצלמה.
היו שדות לסימון הדברים שקיוותה להשיג במהלך עשרת הימים: כל דבר החל מ'ייעוץ זוגי אינטנסיבי' וכלה ב'ירידה ניכרת במשקל'. פרנסס סימנה רק את השדות שנשמעו טוב, כגון 'הזנה רוחנית'.
כמו דברים רבים כל כך בחייה, באותו רגע היה נדמה שזה רעיון מצוין.
הביקורות על בית הרוגע בטריפ אדווייזר, שבדקה אחרי ששילמה את התשלום ללא אפשרות להחזר, היו מעורבות. או שזו הייתה החוויה הכי טובה ומדהימה שאנשים חוו בחייהם, הם רצו להעניק לה יותר מחמישה כוכבים, יצאו מגדרם כדי לשבח את האוכל, המעיינות החמים והצוות — או שזו הייתה החוויה הגרועה בחייהם, כולל אזכורים של תביעות, לחץ פוסט־טראומטי ואזהרות מרות בסגנון 'ראו הוזהרתם'.
פרנסס הסתכלה שוב על לוח המחוונים בתקווה שהמחוג יראה שכבר אחרי השעה שלוש.
תפסיקי. תתרכזי בכביש, פרנסס. את אחראית על המכונית הזאת.

כריכת הספר "תשעה זרים מושלמים"(צילום: כנרת-זמורה)

משהו היבהב בשולי שדה הראייה שלה והיא התכווצה, מוכנה למהלומה העזה של קנגורו מנפץ את שמשת המכונית.
לא קרה דבר. התנגשויות מדומיינות בחיות בר התרחשו בראשה בלבד. אם זה יקרה — זה יקרה. מן הסתם לא יהיה לה מספיק זמן לתגובה.
היא נזכרה בנסיעה שלה זה מכבר עם חבר. באמצע הכביש המהיר הם נתקלו באֶמוּ גוסס שנפגע ממכונית. פרנסס נשארה במושב הנוסע כמו נסיכה, בזמן שהחבר שלה ירד והרג באבן את האמו המסכן. חבטה אחת חזקה בראש. הוא חזר למושב הנהג מיוזע ומשולהב, ילד עירוני שהתמוגג מהמעשיוּת רחבת הלב שלו. פרנסס מעולם לא סלחה לו לגמרי על השלהוב המיוזע. מצא חן בעיניו להרוג את האמו.
גם היום, בגיל חמישים ושתיים, מבוססת כלכלית וזקֵנה מכדי להיות נסיכה, פרנסס לא ידעה אם תהיה מסוגלת להרוג חיה גוססת.
"יכולת להרוג את האמו," היא אמרה בקול. "ברור שיכולת."
אוי, אלוהים. היא בדיוק נזכרה שהחבר ההוא מת. רגע, האומנם? כן, מת בהחלט. השמועה על כך הגיעה לאוזניה לפני כמה שנים. סיבוכים של דלקת ריאות, ככל הנראה. גארי תמיד סבל מאוד מהצטננויות. פרנסס מעולם לא גילתה אהדה מיוחדת.
באותו רגע ממש דלף אפה כמו ברז. תזמון מושלם. היא השאירה יד אחת על ההגה, ובגב כף היד השנייה מחתה את האף. מגעיל. הדליפה בטח הייתה נקמה של גארי מהעולם הבא. זה בהחלט הוגן. פעם הם נסעו לטיולים והכריזו על אהבתם, ועכשיו היא בקושי זכרה שהוא מת.
היא התנצלה בפני גארי. באמת, אם הוא היה מסוגל לחדור למחשבותיה, הוא ידע שזו לא אשמתה. אילו הגיע בעצמו לגיל הזה, הוא היה יודע עד כמה נהיים מעורפלים ושכחנים. לא כל הזמן. רק לפעמים.
לפעמים אני חדה כמו נעץ, גארי.
היא משכה שוב באף. נדמה שהצינון המחריד הזה נמשך אפילו יותר מכאב הגב. האם לא משכה באף ביום שמסרה את כתב היד שלה, לפני שלושה שבועות? הספר העשרים וארבעה שלה. היא עדיין המתינה לחוות דעתו של המוציא לאור שלה. פעם, בשנות התשעים המאוחרות, בימי ה'זוהר' שלה, העורכת הייתה שולחת לה שמפניה ופרחים יומיים אחרי קבלת כתב היד, עם פתק בכתב ידה. עוד יצירת מופת!
היא הבינה שאלה אינם עוד ימי הזוהר שלה, אבל היא עדיין נחשבה סופרת מדרג ביניים עם ביצועים נאים. אימייל משתפך היה יכול להיות נחמד.
או ידידותי.
אפילו שורה אחת: סליחה, עדיין לא הגעתי לזה, אבל אני מצפה בקוצר רוח! הנימוס מחייב.
חשש שסירבה להכיר בו התפתל כתולעת בניסיון להגיח ממעמקי התת־הכרה שלה. לא. לא. בשום פנים ואופן לא.
היא לפתה את ההגה וניסתה להרגיע את נשימתה. היא בלעה שלל כדורים נגד צינון כדי לנסות לייבש את האף, והפסאודואפדרין הדהיר את לבה כאילו משהו נפלא או מחריד עומד להתרחש. זה הזכיר לה את תחושת הצעידה במעבר בשתי החתונות שלה.
היא בטח התמכרה לכדורים נגד צינון ושפעת. היא אחת שמתמכרת בקלות. גברים. אוכל. יין. למען האמת, התחשק לה לשתות כוס יין ברגע זה, למרות שהשמש עוד הייתה גבוה בשמיים. בזמן האחרון היא שתתה, אולי לא בהפרזה, אבל בהחלט ביתר התלהבות מתמיד. היא הייתה במדרון חלקלק, מוטחת לעבר התמכרות לסמים ולאלכוהול! מרגש לדעת שהיא עדיין יכולה להשתנות במובנים משמעותיים. בבית היה לה בקבוק פינו נואר ריק למחצה, שעמד בחוצפה לעיני כולם (רק המנקה) על שולחן הכתיבה. היא הייתה ארנסט המינגווי המזורגג. האם לא היו גם לו כאבי גב? היה להם כל כך הרבה במשותף.
רק שלפרנסס הייתה חולשה לשמות תואר ולתוארי פועל. מתברר שהיא פיזרה אותם בספריה כמו כריות נוי. מה היה הציטוט של מארק טוויין שסול נהג למלמל לעצמו בזמן שקרא את כתבי היד שלה, בקול שקט אך חזק מספיק שתשמע? כשאתה תופס שֵם תואר, הרוֹג אותו.
סול היה גבר אמיתי שלא אהב שמות תואר או כריות נוי. היא דמיינה את סול מעליה במיטה, מקלל בנימה משועשעת בעודו שולף עוד כרית אחת מני רבות מאחורי ראשה ומשליך אותה לקצה החדר לקול צחקוק שלה. היא טילטלה את ראשה כאילו הודפת את הזיכרון. זיכרונות מיניים נעימים כמו הוסיפו נקודה לבעלה הראשון.
כשהכול היה טוב בחייה של פרנסס, היא איחלה לשני בעליה לשעבר רק אושר וזקפוֹת מפוארות. כרגע היא הייתה שמחה למטר של ארבה על ראשיהם המכסיפים.
היא מצצה את חתך הנייר הזעיר והזדוני שבאגודל הימני שלה. מעת לעת הוא פָּעם כדי להזכיר לה שהוא אולי הקטן במכאוביה, ובכל זאת יכול להרוס לה את היום.
היא תימרנה את המכונית לשולי הדרך הגבשושיים, שלפה את האגודל מהפה ונתלתה על ההגה. "אופס."
היו לה רגליים קצרות למדי, כך שהיא נאלצה לקרב את המושב להגה. הנרי נהג לומר שנראה כאילו היא נוהגת במתקן המכוניות המתנגשות. הוא אמר שזה חמוד. אבל אחרי חמש שנים הוא הפסיק לחשוב שזה חמוד, וקילל בכל פעם שנכנס למכונית ונאלץ להחליק את המושב לאחור.
היא מצידה חשבה שהדיבור שלו מתוך שינה מקסים, גם כן במשך חמש שנים בערך.
תתרכזי!
הנוף הכפרי חלף ביעף. סוף־סוף שלט: ברוכים הבאים לעיירה ג'ריבּוֹנג. אנו גאים להיות עיירה נקייה ומסודרת.
היא האטה למהירות המותרת של חמישים קמ"ש, שנראתה לה איטית עד גיחוך.
היא בחנה את העיירה, ראשה פונה מצד לצד. מסעדה סינית עם דרקון אדום־זהוב דהוי על הדלת. תחנת דלק שנראתה סגורה. סוכנות דואר בבית לבֵנים אדומות. חנות משקאות בסגנון דרייב־אין שנראתה פתוחה. תחנת משטרה שנראתה בלתי נחוצה לחלוטין. אף נפש חיה. העיירה אולי נקייה ומסודרת, אבל מעוררת תחושה פוסט־אפוקליפטית.
היא חשבה על כתב היד האחרון שלה. העלילה התרחשה בעיירה קטנה. זאת המציאות הקשוחה, העגמומית של עיירות קטנות! לא הכפר המקסים שהיא המציאה, נח בין ההרים ובו בית קפה שוקק מדיף ריח קינמון, והכי דמיוני — חנות ספרים רווחית. המבקרים ודאי יכנו אותו בצדק 'מתקתק', אבל מן הסתם איש לא יבקר אותו, וחוץ מזה היא אף פעם לא קראה את הביקורות על ספריה.
אז זוהי ג'ריבונג האומללה. להתראות לך עיירה מסודרת ועצובה.
היא לחצה על דוושת הגז, ומד המהירות חזר למאה. באתר נאמר שהפנייה היא עשרים דקות אחרי ג'ריבונג.
לפניה הופיע שלט. היא צימצמה את העיניים ורכנה על ההגה כדי לקרוא אותו: בית הרוגע הפנִייה הבאה שמאלה.
לבה גאה. היא עשתה את זה. היא נהגה שש שעות בלי לצאת מדעתה. ואז לבה שקע, שכן עכשיו תצטרך לעבור את הדבר הזה.
"פני שמאלה בעוד קילומטר," פקד עליה הג'י־פי־אס.
"אני לא רוצה לפנות שמאלה בעוד קילומטר," אמרה פרנסס בדכדוך.
היא לא התכוונה להיות שם בכלל, בעונה הזאת או בחצי הכדור הזה. היא הייתה אמורה להיות עם 'החבר המיוחד שלה' פול דרבל בסנטה ברברה, כששמש קליפורניה חורפית מחממת את פניהם בעודם מבקרים ביקבים, במסעדות ובמוזיאונים. היא הייתה אמורה לבלות אחרי צהריים ארוכים במפגש עם ארי, בנו בן השתים־עשרה של פול, להקשיב לגיחוכים שלו כשילמד אותה לשחק במשחק הפלייסטיישן האלים החביב עליו. חברותיה האימהות של פרנסס צחקו ולעגו למחשבה, אבל היא ציפתה בכיליון עיניים ללמוד את המשחק. העלילות בו נשמעו לה עשירות ומורכבות למדי.
היא נזכרה בפניו הצעירות של הבלש הרציני ההוא. נותרו לו נמשי ילדות, והוא כתב בעט כחול חורקני ובכתב יד מאומץ כל מה שהיא אמרה. האיות שלו היה מזוויע. הוא כתב 'מחרטיים'. הוא לא היה מסוגל להישיר מבט אליה.
הזיכרון אפף את גופה בחום עז פתאומי.
השפלה?
קרוב לוודאי.
סחרחורת תקפה אותה. היא רעדה והצטמררה. בן־רגע נעשו ידיה חלקלקות על ההגה.
עצרי בצד, היא אמרה לעצמה. את צריכה לעצור בצד ברגע זה.
היא אותתה אף שלא היה איש מאחוריה ונעצרה בשולי הדרך. שיקול דעת הורה לה להדליק את איתות החירום. זיעה זלגה על פניה. בתוך שניות הייתה חולצתה רטובה. היא מתחה את הבד והסיטה ממצחה קווצות שיער רטוב. צמרמורת קרה הרעידה את גופה.
היא התעטשה, וגבה נתפס. עוצמת הכאב הייתה אפית כל כך, שהיא פרצה בצחוק בה בעת שדמעות זלגו על לחייה. הו, כן, היא אכן יצאה מדעתה. בהחלט.
גל עצום של זעם קדמוני חסר מיקוד שטף אותה. היא הלמה באגרופיה בצופר המכונית שוב ושוב, עצמה עיניים, הטילה את ראשה לאחור וצרחה עם הצופר, בגלל הצינון הזה והגב הכואב והלב הדפוק שלה שנשבר ו —
"הֵי!"
היא פקחה עיניים וקפצה בבהלה במושב.
גבר רכן לצד חלון המכונית והלם עליו בחוזקה. היא ראתה מכונית חונה בצד השני של הכביש, מן הסתם המכונית שלו, שגם אורות החירום שלה מהבהבים.
"את בסדר?" הוא צעק. "את צריכה עזרה?"
אלוהים ישמור. זה היה אמור להיות רגע ייאוש פרטי. כמה מביך. היא לחצה על הכפתור ופתחה את החלון.
גבר גדול מאוד, בלתי נעים, בלתי מטופח ובלתי מגולח, הסתכל עליה. הוא לבש טישרט עם הדפס דהוי של איזו להקה עתיקה, מתוחה על כרס בירה גאה ומוצקה, ומכנסי ג'ינס שמוטים. בטח אחד מאותם רוצחים סדרתיים של הסְפר. אם כי זה לא בדיוק סְפר. הוא כנראה בחופשה מהסְפר.
"יש בעיה עם המכונית?" הוא שאל.
"לא," אמרה פרנסס. היא זקפה את הגו וניסתה לחייך. החליקה יד בשערה הלח. "תודה. אני בסדר. המכונית בסדר. הכול בסדר."
"את חולה?" שאל הגבר. הוא נראה קצת מסויג.
"לא," אמרה פרנסס. "לא ממש. רק מצוננת."
"אולי חטפת שפעת. את נראית ממש חולה," אמר הגבר. הוא הזדעף, ועיניו שוטטו למושב האחורי. "וצרחת כאילו... את בצרה."
"כן," אמרה פרנסס. "טוב. חשבתי שאני לבדי באמצע שום מקום. פשוט... עבר עליי רגע לא טוב." היא ניסתה להרחיק את הטינה מקולה. הוא אזרח טוב שעשה את המעשה הראוי. הוא עשה את מה שכל אחד היה עושה.
"תודה שעצרת אבל אני בסדר," היא אמרה בחביבות בחיוך הכי מתוק ומרגיע שלה. אישה חייבת להרגיע גברים זרים גדולי־גוף באמצע שום מקום.
"טוב." הגבר הזדקף בגניחת מאמץ, אבל אז טפח על המכונית במפרקי אצבעותיו ופתאום התכופף שוב בהחלטיות. אני גבר, אני מבין מה הולך כאן. "תקשיבי, את חולה מכדי לנהוג? כי אם ככה, אם את מהווה סכנה לנהגים אחרים על הכביש, באמת שאני לא יכול מבחינה מצפונית ל —"
פרנסס זקפה את הגו. אלוהים אדירים. "היה לי הבזק חום, זה הכול," היא התפרצה.
הגבר החוויר. "אה!" הוא בחן אותה שוב בשתיקה. "תמיד חשבתי שזה נקרא גל חום," הוא אמר.
"אני מאמינה שמשתמשים בשני המונחים," אמרה פרנסס. זו הייתה הפעם השלישית שלה. היא קראה על כך הרבה, דיברה עם כל מכרה שחצתה את גיל ארבעים וחמש וביקרה אצל רופאת המשפחה, ושם אמרה, 'אף אחת לא סיפרה שזה ככה!' נכון לעכשיו היא הייתה במעקב. היא נטלה תוספי מזון, צימצמה את צריכת האלכוהול והמאכלים החריפים. חה חה.
"אז את בסדר," סיכם הגבר. הוא סקר את הכביש המהיר מצד לצד כאילו תר אחר עזרה.
"באמת שאני בסדר גמור," אמרה פרנסס. הגב שלח לה עווית ידידותית קלה, והיא התאמצה לא להתכווץ.
"לא ידעתי שגלי חום — הבזקי חום — הם כל כך..."
"דרמטיים? טוב, לא אצל כל אחת. רק אצל בנות המזל."
"ואין שום... איך קוראים לזה? טיפול הורמונלי?"
אלוהים ישמור.
"אתה יכול לרשום לי משהו?" שאלה פרנסס בעליצות.
האיש עשה צעד קטן לאחור והרים ידיים בכניעה.
"מצטער. אני פשוט חושב שזה מה שאשתי... בכל מקרה, זה לא ענייני. אם הכול בסדר, אני פשוט אמשיך בדרכי."
"מעולה," אמרה פרנסס. "תודה שעצרת."
"הכול טוב."
הוא הניף את ידו, עמד לומר עוד משהו, שינה בבירור את דעתו וצעד בחזרה למכונית. כתמי זיעה נראו בגב הטישרט. הר אדם. מזל שהחליט שהיא לא מטרה ראויה לאונס ולרצח. הוא בטח מעדיף את הקורבנות שלו פחות מזיעות.
היא צפתה בו מתניע את המכונית וחוזר לכביש. כשהתרחק הצמיד אצבע למצחו.
היא המתינה עד שמכוניתו הפכה לנקודה זעירה במראה הפנימית, ושלחה יד לבגדי ההחלפה שהמתינו על המושב שלידה, מוכנים לאירוע כזה ממש.
"מנופאוזה?" אמרה במעורפל בטלפון אמה בת השמונים מהצד השני של העולם, דרום צרפת, שם חייתה לה באושר. "אני לא חושבת שסבלתי מזה במיוחד, יקירתי. למיטב זיכרוני זה בא והלך תוך כמה שבועות. אני בטוחה שאצלך יהיה אותו הדבר. אף פעם לא היו לי גלי חום. למען האמת, חשבתי שמדובר במיתוס."
ממש, חשבה פרנסס כשניגבה במגבת את הזיעה המיתולוגית שלה.
היא חשבה לסמס תמונה עם פניה האדומות כעגבנייה לקבוצת החברות שלה מבית הספר, שאת חלקן הכירה עוד מהגן. כשנפגשו לאחרונה לארוחות ערב, הן שוחחו על תסמיני מנופאוזה באותה חרדה שבה שוחחו פעם על הווסת הראשונה. אף אחת מהן לא סבלה מגלי חום מוגזמים כמו פרנסס, כך שהיא סבלה בשביל כולן. כמו כל דבר בחיים, התגובה למנופאוזה מושפעת מהאישיות: דִי אמרה שהיא זועמת כל הזמן, ושאם הגינקולוג שלה לא יסכים לכריתת רחם בקרוב, היא תתפוס את המזדיין הקטן בצווארון ותדביק אותו לקיר. מוניקה חיבקה את 'האינטנסיביות המרגשת' של רגשותיה, ונטלי תהתה בחרדה אם זה מוסיף לחרדה שלה. כולן הסכימו שאופייני לחברתן גיליאן למות כדי להתחמק מהמנופאוזה, ואחר כך ייבבו לתוך כוסית הפּרוֹסֶקוֹ שלהן.
לא, היא לא תסמס לחברותיה מבית הספר, כי פתאום נזכרה שבארוחת הערב האחרונה כשהרימה את מבטה מהתפריט, תפסה חילופי מבטים שמשמעם כנראה 'פרנסס המסכנה'. היא לא סבלה שמרחמים עליה. הקבוצה המסוימת הזאת של חברות בנישואים יציבים הייתה אמורה לקנא בה, או לפחות העמידה פנים כל השנים שהיא מקנאה, אבל נדמה שלהיות רווקה ללא ילדים בשנות השלושים לחייך שונה בתכלית מלהיות רווקה ללא ילדים בשנות החמישים לחייך. זה כבר לא זוהר, אלא טרגי.
אני טרגית באופן זמני בלבד, היא אמרה לעצמה כשלבשה חולצה נקייה עמוקת מחשוף. היא השליכה את החולצה המיוזעת למושב האחורי, התניעה את המכונית, הסתכלה מעבר לכתף וחזרה לכביש המהיר. טרגית זמנית. שֵם הולם ללהקה.
שלט הופיע. היא כיווצה את העיניים. בית הרוגע, היה כתוב שם.
"פני שמאלה," אמר לה הג'י־פי־אס.
"כן, אני יודעת, אני רואה את זה."
היא פגשה את עיניה במראה הפנימית וניסתה לאמץ מבט של 'נכון שהחיים מעניינים?!'
פרנסס תמיד נהנתה מהמחשבה על יקומים מקבילים, שבהם גרסאות שונות של עצמה מנסות חיים שונים — יקום שבו היא מנכ"לית במקום סופרת; יקום שבו היא אמא לשני ילדים או לארבעה או לשישה, במקום לאפס; יקום שבו לא התגרשה מסול, ויקום שבו לא התגרשה מהנרי — אבל בדרך כלל היא חשה שביעות רצון או לפחות השלמה עם היקום שבו מצאה את עצמה... אם כי לא ברגע זה, מפני שברגע זה הרגישה כאילו התרחשה שגיאת פיזיקה קוואנטית מחרידה ברמה המִנהלית. היא החליקה בין יקומים. היא תיכננה להיות מסטולית מחרמנוּת ומאהבה באמריקה, ולא מוּכּת כאב וצער באוסטרליה. זו פשוט טעות. בלתי מתקבלת על הדעת.
ובכל זאת היא שם. לא היה לה דבר אחר לעשות, מקום אחר לפנות אליו.
"לעזאזל," אמרה ופנתה שמאלה.


"תשעה זרים מושלמים" / ליאן מוריארטי. מאנגלית: אביגיל בורשטיין. הוצאת כנרת-זמורה, 430 עמודים.

  • תשעה זרים מושלמים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully