קראו את הפרק הראשון של "קודוס", מאת רייצ'ל קאסק

הגבר שישב לידי במטוס היה גבוה כל כך שהמושב היה קטן מדי בשבילו. מרפקיו הזדקרו מצידי המסעדים, ברכיו ננעצו במשענת לפניו, ועם כל תזוזה שלו הנוסע שישב שם הביט לאחור ברוגז. האיש התנועע, ניסה לשכל את רגליו או לפשק אותן, ובעט בטעות בגבר היושב לימינו.
"סליחה," הוא אמר.
הוא ישב ללא ניע כמה דקות, נשם עמוק דרך האף בידיים קפוצות בחיקו, אבל עד מהרה נעשה חסר מנוחה ושוב ניסה להזיז את הרגליים, כך שכל השורה לפנינו היטלטלה לפנים ולאחור. לבסוף שאלתי אותו אם הוא רוצה להתחלף, כי ישבתי במעבר, והוא קיבל את ההצעה בחפץ לב כאילו הייתה הזדמנות עסקית.
"בדרך כלל אני טס במחלקת עסקים," הסביר כשקמנו והחלפנו מקומות. "יש שם הרבה יותר מקום לרגליים."
הוא מתח את רגליו במעבר ונשען לאחור בהקלה.
"תודה רבה," אמר.
המטוס החל להתקדם אט־אט על המסלול. שכני נאנח בסיפוק רב ונראה שנרדם כמעט מייד. דיילת שחלפה במעבר נעצרה כשהגיעה לרגליו.
"אדוני?" היא אמרה. "אדוני?"
הוא התעורר בבהלה והתקפל במבוכה חזרה במרווח הצר שלפניו כדי לאפשר לה לעבור. המטוס עצר לכמה דקות ואז זינק לפנים ושוב נעצר. מבעד לחלון נראה תור של מטוסים ממתינים להמראה. ראשו של הגבר שוב התנדנד, ועד מהרה רגליו נמתחו שוב על פני המעבר. הדיילת חזרה.
"אדוני?" היא אמרה. "המעבר חייב להישאר פנוי בזמן ההמראה."
הוא הזדקף.
"סליחה," אמר.
היא התרחקה, וראשו שב והתנודד לפנים. בחוץ כיסה אובך את הנוף האפור השטוח, שכמו התמזג עם העננים ברצועות אופקיות דומות כל כך, שעוררו רושם של ים. בשורה שלפניי שוחחו גבר ואישה. "כמה עצוב," אמרה האישה, והגבר נהם בתגובה. "זה ממש עצוב," היא חזרה ואמרה. הלמות צעדים במעבר המרופד בישרה על חזרתה של הדיילת. היא הניחה יד על כתפו של שכני וניערה אותה.
"אני נאלצת לבקש ממך שתחזיר את הרגליים לקדמת המושב," אמרה.
"סליחה," אמר הגבר. "אני לא מצליח להישאר ער."
"אני חוששת שתיאלץ לעשות את זה," אמרה.
"לא ישנתי בלילה," אמר.
"אני חוששת שזאת לא הבעיה שלי," אמרה. "אתה חוסם את המעבר ומסכן את הנוסעים האחרים."
הוא שפשף את פניו והיטיב את ישיבתו. הוא הוציא טלפון והציץ בו והחזיר אותו לכיס. היא חיכתה וצפתה בו. לבסוף כנראה השתכנעה בשביעות רצון שהוא מציית לה, והסתלקה. הוא הניד בראשו במחווה של אי הבנה, כביכול בפני קהל בלתי נראה. הוא היה בן ארבעים ומשהו, בעל פנים נאות אך רגילות, גופו הגבוה עטוי חליפת פנאי של איש עסקים, כולה אומרת ניקיון וניטרליות מעומלנת למשעי. הוא ענד שעון יד כסוף כבד ונעל נעלי עור חדשות למראה. הוא שידר גבריות עלומה, ארעית משהו, כשל חייל במדים. המטוס לא התקדם עוד במקוטע אל ראש התור, אלא הסתובב כעת אט־אט בקשת רחבה לעבר המסלול. האובך הפך לגשם, וטיפות ניגרו על שמשת החלון. הגבר לטש עיניים יגעות במסלול ההמראה הבוהק. שאון המנועים גבר, והמטוס זינק סוף־סוף לפנים והמריא, נטוי וחורק, בין שכבות המוך של ענן עבה. לרגעים שוב נפרשה תחתינו רשת השדות הירוקה העמומה, עם בתי הקובייה ומקבצי העצים הצפופים, מבעד לקרעים האקראיים באפור, עד שהוא שב וכיסה אותם. הגבר נאנח עמוקות, וכעבור דקות ספורות שקע שוב בשינה, ראשו הרכון מיטלטל מעל חזהו. אורות הקבינה נדלקו בריצוד, והתכונה התחדשה. עד מהרה הגיעה הדיילת לשורה שלנו, שם רגלי הגבר הישן שוב פלשו אל המעבר.
"אדוני?" היא אמרה. "סליחה? אדוני?"
הוא הרים את ראשו והביט סביבו בתימהון. למראה הדיילת העומדת עם העגלה הוא הסיג את רגליו אט־אט, במאמץ, ופינה לה את הדרך. היא צפתה בו בשפתיים קפוצות וגבות מורמות.
"תודה," אמרה בעוקצנות כמעט גלויה.
"זאת לא אשמתי," הוא אמר.
עיניה המאופרות נחו עליו לרגע. הבעתן הייתה צוננת.
"אני בסך הכול מנסה לעשות את העבודה שלי," אמרה.
"אני מבין," הוא אמר, "אבל זאת לא אשמתי שהמושבים צפופים מדי."
שתיקה קצרה השתררה, והם המשיכו להביט זה בזה.
"תצטרך לפנות לחברת התעופה בעניין הזה," היא אמרה.
"אני פונה אלייך," הוא אמר.
היא שילבה את זרועותיה וזקרה את סנטרה.
"בדרך כלל אני טס במחלקת עסקים," אמר, "אז בדרך כלל זאת לא בעיה."
"אין לנו מחלקת עסקים בטיסה הזאת," היא אמרה. "אבל להרבה חברות אחרות יש."
"אז את מציעה לי לטוס בחברה אחרת," אמר.
"נכון," אמרה.
"נפלא," אמר. "תודה רבה לך."
הוא פלט נביחת צחוק חמוצה לעבר גבה המתרחק. זמן־מה המשיך לחייך כמו אדם שעלה על במה בטעות, ואז פנה אליי והתעניין במטרת טיסתי לאירופה, מן הסתם כדי להסתיר את מבוכתו.
אמרתי שאני סופרת ושאני עומדת לשאת דברים בפסטיבל ספרותי.
פניו עטו מייד הבעת עניין נימוסית.
"אשתי קוראת המון," אמר. "היא חברה במועדון קריאה."
שתיקה נפלה בינינו.
"איזה מין ספרים את כותבת?" הוא שאל כעבור זמן־מה.
אמרתי שקשה להסביר, והוא הניד בראשו. הוא תופף באצבעותיו על ירכיו ורָקע מקצב קטוע בנעליו על השטיח. הוא הניע את ראשו מצד לצד וגירד את פדחתו במרץ.
"אם אני לא אדבר," אמר לבסוף, "אני פשוט אירדם עוד פעם."
הוא אמר זאת בענייניות כמי שרגיל לפתור בעיות בלי להתחשב ברגשותיו האישיים, אבל כשפניתי להביט בו הופתעתי לגלות תחינה בפניו. זוויות עיניו היו אדומות, הלובן בהן צהוב, ושערו הקצוץ למשעי הזדקר בנקודת הגירוד.
"מתברר שמורידים את רמת החמצן בקבינה לפני ההמראה כדי שאנשים ייעשו מנומנמים," הוא אמר, "אז שלא יתלוננו כשזה עובד. יש לי חבר שמטיס את הדברים האלה," הוסיף. "הוא סיפר לי."
מה שמוזר אצל החבר שלו, המשיך האיש, זה שלמרות המקצוע שלו הוא פעיל קיצוני למען איכות הסביבה. הוא נוהג במכונית חשמלית קטנטנה, וכל הבית שלו פועל על לוחות סולאריים וטחנות רוח.
"כשהוא קופץ לארוחת ערב אצלנו," אמר, "וכולם כבר שיכורים לגמרי, תמיד אפשר למצוא אותו ליד פחי המִחזור, ממיין אריזות וקופסאות. וכשמתחשק לו לצאת לחופשה," אמר, "הוא מטפס עם כל הציוד על איזה הר בוויילס ויושב שם שבועיים באוהל, בגשם, מדבר עם כבשים."
אבל אותו איש עצמו לובש מדים בקביעות, מתיישב בתא הטייס של מכונה יורקת עשן במשקל חמישים טונות, ומטיס מטוס מלא נופשים שיכורים לאיים הקנריים. קשה לדמיין מסלול טיסה קשה יותר, אבל החבר שלו עושה את זה שנים. הוא עובד בחברה שמציעה טיסות זולות, מתקמצנת בלי רחמים, והנוסעים כנראה מתנהגים כמו בגן חיות. הוא מטיס אותם לבנים ומחזיר אותם כתומים, ואף שהוא מרוויח פחות מכולם בחוג חבריהם, הוא תורם מחצית מהכנסתו לצדקה.
"העניין הוא," אמר בתמיהה, "שהוא בחור ממש נחמד. אני מכיר אותו שנים, ונראה שככל שהמצב נעשה גרוע יותר כך הוא נעשה נחמד יותר. פעם הוא סיפר לי," אמר, "שבתא הטייס יש מסך שמראה מה קורה בקבינה. הוא אמר שבהתחלה הוא לא היה יכול לשאת את ההתנהגות של הנוסעים מרוב שהיא דיכאה אותו, אבל עם הזמן הוא פיתח אובססיה. הוא צופה בזה שעות. קצת כמו מדיטציה, הוא אומר. ועדיין," אמר, "אני לא הייתי מסוגל לעבוד בעולם כזה. הדבר הראשון שעשיתי כשפרשתי היה לגזור את כרטיס הנוסע המתמיד. נשבעתי שאני בחיים לא עולה יותר על הדברים האלה."
אמרתי לו שהוא נראה צעיר מכדי לפרוש.
"במחשב היה לי גיליון אלקטרוני שקראתי לו 'חופש'," הוא אמר בחיוך צידי. "היו שם סתם טורים עם מספרים שאמורים להצטבר לסכום מסוים, וכשהם הגיעו לסכום הזה, יכולתי לעזוב."
הוא היה מנכ"ל של חברת ניהול בינלאומית, אמר, תפקיד שבגללו כמעט לא היה בבית. למשל, הוא היה יכול בקלות לקפוץ לאסיה, צפון אמריקה ואוסטרליה בתוך שבועיים. פעם הוא טס לפגישה בדרום אפריקה וחזר מייד עם סיומה. כמה פעמים הוא ואשתו חישבו את נקודת האמצע בין המיקומים שלהם ונפגשו שם לחופשה. פעם, כשהסניף האוסטרלי של החברה קרס והוא נאלץ להישאר שם ולסדר את העניינים, הוא לא ראה את הילדים שלושה חודשים. הוא התחיל לעבוד בגיל שמונה־עשרה וכעת הוא בן ארבעים ושש, והוא מקווה שיספיק לחיות אותו פרק זמן בכיוון הנגדי. יש לו בית בקוֹטסווֹלדס שהוא בקושי דרך בו, ומוסך מלא אופנועים ומגלשי סקי וציוד ספורט שאף פעם לא היה לו זמן להשתמש בו. יש לו חברים וקרובים שבשני העשורים האחרונים הוא בעיקר אומר להם שלום ולהתראות, כי בדרך כלל הוא בדיוק עומד לטוס וצריך ללכת לישון מוקדם, או בדיוק חזר והוא מותש. הוא קרא איפשהו על שיטת ענישה מימי הביניים, שבמסגרתה כלאו את האסיר בחלל צר שבו הוא לא יכול למתוח את הגפיים עד הסוף, ואף שעצם המחשבה על כך גורמת לו להזיע, כך הוא חי עד עכשיו, פחות או יותר.
שאלתי אותו אם השחרור מהכלא הזה אכן עומד בציפיות שיוצרת הכותרת של הגיליון האלקטרוני.
"מעניין שאת אומרת את זה," הוא אמר. "מאז שהפסקתי לעבוד אני כל הזמן נקלע לוויכוחים עם אנשים. המשפחה שלי מתלוננת שעכשיו, כשאני כל הזמן בבית, אני מנסה לשלוט בהם. הם לא ממש אומרים את זה," הוסיף, "אבל אני יודע שהם היו מעדיפים לחזור למצב הקודם."
למשל, הוא נדהם לגלות כמה מאוחר הם קמים בבוקר. לאורך השנים, כשהוא יצא עם עלות השחר, המחשבה שהם שרועים שם בחשכה דווקא החדירה בו תחושת מטרה וצורך להגן עליהם. אם הוא היה יודע איזה בטלנים הם, ייתכן שלא היה מרגיש ככה. לפעמים הם קמים כשכבר מגיע הזמן לארוחת צהריים: הוא התחיל להיכנס לחדרים שלהם ולפתוח וילונות, כפי שאביו נהג לעשות מדי בוקר בילדותו, ונדהם מהעוינות שהפעולה הזאת מעוררת. הוא ניסה לתאם בין שעות הארוחה שלהם - כשגילה שכל אחד אוכל משהו אחר בשעה אחרת - ולייסד גם שגרת התעמלות, ועכשיו הוא מנסה לשכנע את עצמו שההתקוממות הכללית שהתעוררה עקב כך רק מוכיחה כמה הצעדים האלה חיוניים.
"אני מדבר הרבה עם המנקה," הוא אמר. "היא מגיעה בשמונה. היא אומרת שהיא מתמודדת עם הבעיות האלה כבר שנים."
הוא סיפר את כל זה במין חשאיות מבוישת, קלילה, שהבהירה היטב כי הוא מתכוון לשעשע אותי ולא לעורר דאגה. חיוך של הלקאה עצמית שיחק בפיו וחשף שורה ישרה של שיניים לבנות חזקות. הוא הלך והשתלהב תוך כדי הדיבור, וההבעה הנואשת פרועת העיניים התרככה למסכה לבבית של מספֵּר סיפורים. נוצר בי הרושם שהוא כבר סיפר את הסיפורים האלה, ואהב לספר אותם, כאילו גילה את הכוח והעונג הטמונים בשחזור אירועים שעוקצם הוסר. שמתי לב שהמיומנות הזאת שוכנת בסמיכות רבה למה שהוא כנראה האמת, בלי להניח לרגשות הממשיים שלו לשוב ולשלוט בו.
כעת שאלתי אותו איך קרה שהוא מצא את עצמו על מטוס, בהינתן הנדר שנדר.
הוא שוב חייך במבוכה מסוימת והעביר יד בשערו החום הדק.
"הבת שלי מנגנת בפסטיבל מוזיקה," אמר. "היא מנגנת בתזמורת בית הספר. ב... אה... אבוב."
הוא היה אמור לטוס עם אשתו וילדיו כבר אתמול, אבל הכלב שלהם חלה, והוא נאלץ לשלוח אותם בלעדיו. אולי זה נשמע מגוחך, אבל הכלב הוא ככל הנראה בן המשפחה החשוב ביותר אצלם. הוא נאלץ לשבת לצידו כל הלילה, ובבוקר נסע היישר לשדה התעופה.
"למען האמת, לא הייתי צריך לנהוג," אמר בשקט והשעין את מרפקו על המסעד בינינו. "הייתי מטושטש לגמרי. כל הזמן ראיתי את השלטים האלה בצידי הכביש, אותם שלטים שוב ושוב, והתחלתי לחשוב שהציבו אותם שם במיוחד בשבילי. את יודעת לאיזה שלטים אני מתכוון - הם נמצאים בכל פינה. לקח לי שעות להבין מה זה. ממש שאלתי את עצמי," הוא אמר בחיוך מבויש, "אם אני יוצא מדעתי. לא הבנתי מי בחר אותם, ולמה. היה לי נדמה שהם מכוונים אליי אישית. טוב," אמר, "אני קורא חדשות, אבל מאז שהפסקתי לעבוד זה תמיד קצת באיחור."
אמרתי שאמנם השאלה אם להישאר או לעזוב בדרך כלל נשאלת בפרטיות, ואפשר כמעט לומר שהיא שוכנת בלב ההגדרה העצמית שלנו. מי שלא בקיא במצב הפוליטי אצלנו עלול לחשוב שהוא רואה לא את המנגנון הדמוקרטי בפעולה, אלא את ההפקרה הסופית של התודעה האישית בידי הציבור.
"מה שמוזר," אמר האיש, "זה שהרגשתי כאילו אני שואל את עצמי את השאלה הזאת מאז שאני זוכר את עצמי."
שאלתי אותו מה קרה לכלב.
לרגע הוא נראה מבולבל, כאילו לא זכר על איזה כלב אני מדברת. אחר כך קימט את מצחו, שרבב את שפתיו ונאנח עמוקות.
"זה סיפור קצת ארוך," אמר.
הכלב - שמו פיילוט - היה די זקן, הוא אמר, למרות שהוא לא נראה ככה. הוא ואשתו אימצו את פיילוט זמן קצר אחרי החתונה. הם קנו בית בכפר, אמר, וזה מקום אידיאלי לכלב. פיילוט אמנם היה גור, אבל כבר אז היו לו כפות עצומות: הם ידעו שהגזע שלו גדול מאוד, אבל שום דבר לא הכין אותם לממדי הענק של פיילוט. בכל פעם שחשבו שהוא לא יגדל יותר, הוא גדל עוד קצת. מצחיק איך לפעמים הכול נראָה קטן ולא פרופורציונלי לידו: הבית, המכונית, אפילו הם עצמם.
"הגובה שלי חריג," הוא אמר, "ולפעמים נמאס לי להיות הכי גבוה. אבל כשעמדתי ליד פיילוט הרגשתי נורמלי."
אשתו הייתה בהיריון הראשון, ופיילוט הפך לפרויקט האישי שלו. באותה תקופה הוא לא נסע כל כך הרבה בענייני עבודה, ובמשך כמה חודשים הקדיש את רוב זמנו לאילופו של פיילוט, ליציאה לטיולים משותפים בגבעות ולחישולו. הוא לא פינק אותו ולא נכנע לו. הוא אימן אותו בהתמדה וגמל לו במשורה, וכשפיילוט הצעיר רדף אחרי עדר כבשים, הוא הכה אותו בחומרה ובביטחון שהפתיעו אפילו אותו. יותר מכול הוא הקפיד על התנהגותו שלו בנוכחות הכלב, כאילו הכלב אנושי לכל דבר ועניין. ואכן, כשפיילוט הגיע לבגרות, הוא ניחן באינטליגנציה יוצאת מגדר הרגיל, כמו גם בנביחה רמה ובגוף שרירי עצום. יחסו לבני המשפחה היה עדין ומתחשב כל כך, שהוא עורר התפעלות עצומה בקרב אנשים אף שהם עצמם כבר התרגלו לכך. למשל, כשבנם חלה בדלקת ריאות חריפה בשנה שעברה, פיילוט רבץ מחוץ לחדרו יומם ולילה, והזעיק אותם בכל פעם שהילד ביקש משהו. הוא היה קשוב להתקפי הדיכאון של בתם ואף שיקף אותם, עד כדי כך שלעיתים הם שמו לב שהיא מדוכאת רק כי פיילוט נעשה עצוב ומכונס בעצמו. אבל אם אדם זר הגיע הביתה, הוא הפך בו ברגע לכלב שמירה ערני ואכזר. אנשים שלא הכירו אותו פחדו ממנו פחד מוות, ובצדק, כי הוא היה מחסל אותם ללא היסוס אילו איימו על בני הבית.
כשמלאו לפיילוט שלוש או ארבע שנים, המשיך האיש, הוא קיבל קידום רציני והתחיל להיעדר מהבית לתקופות ממושכות. הידיעה שפיילוט יגן על המשפחה בהיעדרו גרמה לו להרגיש שהוא יכול לעזוב בלב שלם. לפעמים, אמר, כשנעדר, הוא חשב על הכלב והרגיש קרוב אליו כמעט יותר מלכל יצור חי אחר. לכן הוא לא היה מסוגל לעזוב אותו בשעת מצוקה, אף על פי שבתו עמדה להופיע כסולנית בקונצרט שהתכוננה אליו במשך שבועות. הקונצרט התקיים במסגרת פסטיבל בינלאומי שמשך אליו קהל רב, זו הייתה הזדמנות פז. אבל בטסי בקושי הסכימה להיפרד מפיילוט. הוא הפך עולמות כדי לשכנע אותה: נדמה היה שהיא לא בוטחת בו שיטפל בכלב שלו כראוי.
שאלתי איזו יצירה היא מנגנת, והוא שוב פרע את שערו.
"אני לא לגמרי בטוח," אמר. "אימא שלה יודעת, כמובן."
הוא לא ידע עד כמה הבת שלו מוכשרת בנגינה, הוסיף. היא התחילה ללמוד אבוב בגיל שש או שבע, ולמען האמת תמיד נשמעה די נורא, עד שהוא נאלץ לבקש ממנה לנגן רק בחדרה. הצפצופים שיגעו אותו, במיוחד כשהיה חוזר מטיסה ארוכה. הוא עדיין שמע את הצלילים החלולים מחלחלים מדי פעם מבעד לדלת הסגורה, וזה היה מרגיז למדי כשניסה להירדם ולהתאושש מהג'ט־לג. פעם או פעמיים שאל את עצמו אם היא עושה את זה בכוונה, אבל התברר שהיא מתאמנת לא פחות כשהוא נעדר מהבית. מעת לעת הוא הרחיק לכת ותהה בקול רם אם לא עדיף שהיא תתאמן פחות ותעשה יותר דברים אחרים, אך בדומה לניסיונותיו להשליט סדר בלוח הזמנים המשפחתי, גם הדעה הזאת התקבלה בלעג. ולמען האמת, כשהיא שאלה מה, אם כן, היא אמורה לעשות בזמנה החופשי, עלו בדעתו רק דברים שהוא עשה בגילה - לפגוש חברים ולצפות בטלוויזיה -
ושמשום מה נראו לו יותר נורמליים. לדעתו, כמעט שום דבר בבטסי לא היה נורמלי. למשל, היא סבלה מנדודי שינה: איזה ילד בן ארבע־עשרה לא יכול לישון? במקום לאכול ארוחת ערב היא עמדה מול ארון המטבח, חפנה דגני בוקר ישירות מהקופסה והכניסה אותם לפה. היא אף פעם לא יצאה מהבית, ומאחר שאימה הסיעה אותה לכל מקום היא בקושי הלכה ברגל. אמרו לו שבהיעדרו היא טיילה עם פיילוט יום־יום, אבל הוא התקשה להאמין, כי לא זכה לראות זאת ולו פעם אחת. הדברים הגיעו לידי כך שהוא התחיל לתהות איך היא תעזוב את הבית, ואם הם ייאלצו להחזיק אותה שם לנצח כמו ניסוי כושל.
עד שערב אחד בטסי עמדה לנגן בקונצרט של בית הספר, והוא הצטרף לאשתו בידיעה ברורה שמצפה לו ערב משמים, תקוע בכיסא קטן בין כל שאר ההורים. האורות נדלקו, ובקדמת הבמה ניצבה ילדה, שנדרש לו זמן רב לזהות שהיא בטסי. ראשית, היא נראתה הרבה יותר מבוגרת. ושנית, משהו נוסף - אולי העובדה שהיא לא נזקקה לו ולא הטיחה בפניו את בעיית קיומה - גרם לו הקלה מהולה בבהלה. ברגע שזיהה אותה הוא נתקף אימה, תחושה מבשרת רעות. הוא היה משוכנע שהיא תעשה מעצמה צחוק, ולפת את ידה של אשתו מתוך אמונה שגם היא מרגישה כך. המנצח - שהוא מייד הכין את עצמו לסלוד ממנו, במכנסי ג'ינס שחורים וסוודר גולף שחור - עלה לבמה, התזמורת התחילה לנגן, ובשלב מסוים גם בטסי התחילה לנגן. מה שבלט לעיניו היה הריכוז של בטסי, שהגיבה לכל סימן של המנצח, הנידה בראשה וקירבה את הכלי לשפתיה בעיניים קרועות לרווחה ובלי למצמץ. הוא, שלא הצליח לשכנע את בתו לאכול דגני בוקר מקערית, לא העלה בדעתו שבתו מסוגלת להפגין אינטימיות וצייתנות אילמת כזאת. רק בחלוף כמה דקות הוא הצליח ליצור חיבור ישיר יותר בין הצלילים המסתוריים, הפתלתלים האלה לבינה: הוא היה חלק מהקהל מספיק פעמים כדי לדעת שהפעם הם מוקסמים, מכושפים, ורק אז הצליח להאזין באמת ובתמים. ומה ששמע הגיר מעיניו מים בכמויות כאלה, שאנשים סובבו את ראשם לעברו. אחר כך בטסי טענה שהיא ראתה אותו בוכה מהבמה בגלל גובהו. היא אמרה שזה היה מביך.
שאלתי אותו למה לדעתו הוא בכה, ולפתע זוויות פיו התעקלו כלפי מטה, והוא ניסה להסתיר זאת בידו הגדולה.
"למען האמת," אמר, "כנראה תמיד חשבתי שמשהו לא בסדר איתה."
אמרתי שלפעמים קל יותר לאנשים לחשוב כך על הילדים שלהם מאשר על עצמם, ונראה שהוא שקל את התיאוריה הזאת לפני שהניד בראשו בתוקף.
כבר בינקותה הייתה בטסי שונה מילדים אחרים - ולא במובן החיובי של המילה. היא הייתה נוירוטית במידה שלא תיאמן: כשהלכו לים, למשל, היא לא יכלה לשאת את מגע החול בכפות הרגליים, והם נאלצו לסחוב אותה לכל מקום. היא לא יכלה לשאת את הצליל של מילים מסוימות, והייתה צורחת וסותמת את האוזניים כשמישהו הגה אותן. רשימת הדברים שהיא סירבה לאכול, והסיבות לכך, הייתה ארוכה כל כך, שלא היה אפשר לעקוב אחריה. היא הייתה אלרגית לכל דבר וחולה כל הזמן, וגם, כפי שאמר, סבלה מנדודי שינה. הוא ואשתו התעוררו לא פעם באמצע הלילה ומצאו את בטסי עומדת לצד מיטתם ולוטשת בהם מבט כמו רוח רפאים בכותונת לילה. כשהתבגרה הבעיה החמורה ביותר שלה הפכה להיות רגישות מוגזמת למה שהיא כינתה שקרים, אבל לעניות דעתו היו בסך הכול מוסכמות וצורות ביטוי מקובלות בשיחות של מבוגרים. היא טענה שרוב הדברים שאנשים אומרים מזויפים ושקריים, וכששאל מאין לה, ענתה שהיא שומעת את זה. כפי שהוא אמר, עוד כפעוטה הצליל של מילים מסוימות היה בלתי נסבל בעיניה, אבל כשהתחילה ללמוד בבית ספר הבעיה רק החריפה. העבירו אותה לבית ספר אחר שמתמחה בבעיות מסוג זה, ואף על פי כן התגלעו קשיים בקשרים המשפחתיים והחברתיים שלהם, כי הילדה הייתה בורחת מהחדר בצווחות, ידיים על האוזניים, אם איזו אורחת אמרה, למשל, שהיא מתפוצצת ולא מסוגלת לאכול קינוח או שהעסקים פורחים למרות המשבר הכלכלי. הוא ואשתו ניסו נואשות להבין את בתם, ובשיחותיהם הליליות אף הרחיקו לכת וניסו לטפח רגישות דומה. הם אימנו את אוזניהם לשמוע את חוסר הכנות זה בדבריו של זה וגילו שאכן אנשים מדברים בקלישאות, ואם חושבים על כך לעומק - אין מנוס מלהודות שהם אינם מבטאים את רגשותיהם האמיתיים. ובכל זאת הם הסתבכו עם בטסי באופן קבוע, והוא שם לב שאשתו הולכת ומשתתקת, וחשב שזה באשמתה של בטסי כי היא הקיפה את נושא התקשורת בשדה מוקשים, וכבר היה עדיף שלא לומר דבר.
אולי משום כך - משום שפיילוט לא היה מסוגל לדבר, ולפיכך לשקר - בטסי העריצה אותו בלהט מדאיג לפעמים. אבל לא מזמן התרחשה תקרית שגרמה לו לפקפק לראשונה בחייו בהגדרה של בטסי לאמת ובעריצות שלה לגבי סיפורים. הוא יצא לטייל איתה ועם פיילוט, ולפתע הכלב ברח. הם הסתובבו בפארק ששייך לאיזו אחוזה, ומשום מה הוא לא שם לב שאיילים מסתובבים שם חופשי ושחרר את פיילוט מהרצועה. בדרך כלל פיילוט התנהג למופת בסביבת בעלי חיים, אבל הפעם הוא שילח כל רסן. רגע אחד הוא עמד לידם וכעבור רגע נעלם.
"קשה להאמין כמה מהיר הוא היה, הכלב הזה," אמר. "הוא היה ענקי, ואם הוא החליט לברוח, לאף אחד לא היה סיכוי לתפוס אותו. הוא היה מגדיל את הצעדים שלו ופשוט מעלה הילוך. בקיצור, לפני שהספקנו לשים לב הוא כבר נמצא במרחק חמישים מטר מאיתנו," אמר, "ואנחנו סתם עמדנו שם וצפינו בו חוצה את הפארק בטיסה. כשהאיילים ראו אותו הם התחילו לרוץ, אבל כבר היה מאוחר מדי. היו שם כמה מאות איילים. אני לא יודע אם ראית פעם דבר כזה," אמר, "אבל זה מחזה מדהים, גם אם מחריד. הם רצים כגוף אחד, כמו זרם מים. צפינו בהם שועטים על פני הפארק ופיילוט בעקבותיהם, ולמרות הפחד הייתי מהופנט. הם כל הזמן הסתובבו וחזרו, רצו במין שמיניות גדולות, והוא רדף אחריהם, אבל נראה כאילו הוא מוביל אותם, מאלץ אותם ליצור את הצורה שהוא רואה בעיני רוחו. הם המשיכו ככה חמש דקות תמימות, הסתובבו שוב ושוב במין זרימה מתמדת, עד שפתאום כאילו נמאס לו או שהוא החליט לגמור עם זה. הוא הכפיל את מהירות הריצה שלו בלי בעיה, חדר לגוף העדר, בחר באחד האיילים הצעירים והכניע אותו. מישהי שעמדה בסמוך," הוא אמר, "התחילה לצרוח ולהגיד שהיא תדווח עלינו ושיירו בו, ובזמן שניסיתי להרגיע אותה שמענו מין רעש מאחורינו, וכשהסתובבנו ראינו שבטסי התעלפה. היא שכבה על הדשא וירד לה דם מהראש כי הוא פגע באבן. אני אומר לך," הוא אמר. "היא נראתה מתה. פיילוט מזמן נעלם בחורשה, והאישה נבהלה כל כך בגלל בטסי שהיא שכחה שרצתה לירות בו, ועזרה לי לסחוב אותה למכונית ונסעה איתנו עד בית החולים. בטסי התאוששה, כמובן."
הוא צחק בעוגמה ונענע בראשו.
שאלתי מה קרה לכלב.
"אה, הוא חזר בלילה," אמר. "שמעתי אותו מאחורי הדלת, וכשפתחתי הוא לא נכנס אלא עמד בחוץ והסתכל עליי. הוא היה מטונף כולו ומכוסה דם, והוא ידע מה מחכה לו. הוא ציפה לזה. אבל שנאתי להרביץ לו," הוא אמר בעצב. "נאלצתי לעשות את זה רק פעמיים או שלוש בכל החיים שלו. שנינו ידענו שזה בטבע שלו. אלא שבטסי סירבה להשלים עם מה שהוא עשה. היא לא נגעה בו ולא דיברה איתו במשך שבועות. היא לא דיברה גם איתי. היא פשוט סירבה לקבל את זה. אמרתי לה, 'את יודעת, אי אפשר לאלף כלב בפרצוף חמוץ ומצבי רוח. זה רק הופך אותו לערמומי ותחמן. את יודעת,' אמרתי לה, 'הסיבה שבגללה את מרגישה ביטחון כשאני לא כאן היא שאת יודעת שאם מישהו ינסה לפגוע בך, פיילוט יעשה לו בדיוק מה שהוא עשה לאייל הזה. הוא אולי יושב לידך על הספה ומביא לך דברים ושוכב לידך כשאת חולה, אבל כשמישהו זר דופק בדלת הוא מוכן לחסל אותו, אם רק יהיה בזה צורך. הוא בעל חיים,' אמרתי, 'וצריך לאלף אותו, אבל כשאת כופה עליו את הרגישויות שלך, את פוגעת בטבע שלו.'"
הוא שתק רגע בסנטר מורם ולטש עיניים במעבר האפור, שם הדיילת צעדה עם העגלה בתוך ים האנשים. היא פנתה ימינה ושמאלה, התכופפה מעל השורות, עיניה ופיה מורמים בזוויות חדות ונראים מסותתים באליפסה החלקה של ראשה. התנועות המוכניות שלה היו מהפנטות, ונראה שהגבר צופה בה בקהות חושים. כעבור זמן־מה ראשו נטה לפנים עד שנשמט על חזהו וגרם לו להזדקף בבהלה.
"סליחה," הוא אמר.
הוא שפשף את פניו במרץ, השקיף מבעד לחלון שמאחוריי ונשם עמוק דרך האף, ולבסוף שאל אם הייתי פעם בחלק הזה של אירופה.
סיפרתי לו שטסתי לשם פעם אחת, לפני שנים, עם הבן שלי. "הוא עבר תקופה קשה באותה עת," אמרתי, "וחשבתי שחופשה תעשה לו טוב. אבל ברגע האחרון החלטתי לצרף אלינו ילד נוסף, בן של חברה שלי. החברה הייתה חולה והתאשפזה בבית החולים, אז רציתי להקל עליה. הבנים לא הסתדרו כל כך טוב," אמרתי, "והבן של חברתי דרש המון תשומת לב, אז בעוד שהבן שלי אולי ציפה להיות בראש מעייניי למשך כמה ימים, זה לא הסתדר. הייתה שם תערוכה שמאוד רציתי לראות, ובוקר אחד שכנעתי אותם לבוא איתי לגלריה. חשבתי שנלך ברגל, אבל טעיתי בחישוב המרחק, וכך צעדנו קילומטרים בכביש מהיר בגשם זלעפות. כשהגענו התברר שהבן של חברתי מעולם לא ביקר בגלריה ולא מתעניין באמנות, והוא התחיל להתפרע עד שהסדרנים גערו בו וביקשו ממנו לצאת. נאלצתי לשבת איתו בבית קפה, בבגדים רטובים, והבן שלי המשיך להסתובב בתערוכה לבדו. הוא נעדר כשעה," אמרתי, "וכשחזר תיאר באוזניי את כל מה שראה. לא ידעתי," אמרתי, "שאפשר לייחס ערך סופי לחוויית ההורות, לראות אותה בכללותה, אבל בפרק הזמן הזה כשישבנו בבית הקפה והוא דיבר, חוויתי את אחד מרגעי החסד של ההורות. בין המוצגים שהוא ראה היה ארגז עץ עצום שהאמן שִחזר בתוכו את חדר העבודה שלו בגודל טבעי. היה שם הכול -
רהיטים, בגדים, מכונת כתיבה, ערימות של ניירות וספרים פתוחים על שולחן, כוסות קפה מלוכלכות - אבל הוא בנה את זה כך שהרצפה הייתה התקרה וכל החדר היה הפוך. הבן שלי נדהם במיוחד מהחדר ההפוך הזה, שהוא נכנס אליו דרך פתח קטן בארגז ובילה בו זמן רב. במרוצת השנים," אמרתי, "נזכרתי לא פעם בתיאור שלו ודמיינתי אותו יושב שם, בעולם שמכיל אותם מרכיבים, רק בהיפוך מוחלט לציפיות שלנו."
האיש האזין, ופניו הביעו תימהון מסוים.
"והוא הפך לאמן?" שאל, כאילו זו ההצדקה האפשרית היחידה לסיפור שלי.
"הוא יתחיל ללמוד באוניברסיטה בסתיו," אמרתי, "הוא ילמד היסטוריה."
"אה, בסדר," הוא אמר והניד בראשו.
הבן שלו, הוסיף, הוא טיפוס הרבה יותר אקדמי מבטסי. הוא רוצה להיות וטרינר. יש לו כל מיני חיות משונות בחדר: צ'ינצ'ילה, נחש, שתי חולדות. יש להם חבר וטרינר, ובנו עובד במרפאה שלו בסופי שבוע. בעצם, הבן הוא ששם לב שמשהו לא בסדר עם פיילוט. הכלב היה די שקט ומדוכא בשבועיים האחרונים. הם ייחסו זאת לגילו, אבל ערב אחד הבן ליטף את פיילוט והבחין בנפיחות בצד הגוף. כעבור יומיים, כשאשתו יצאה והילדים היו בבית הספר, הוא לקח את פיילוט לחבר הווטרינר, לא בחשש רב. אבל הווטרינר בדק את פיילוט וגילה שהוא חולה בסרטן.
הוא השתתק ושוב השקיף מעבר לי, מבעד לחלון.
"בכלל לא ידעתי שכלבים יכולים לחלות בסרטן," הוא אמר. "אף פעם לא דמיינתי איך פיילוט ימות. שאלתי אם אפשר לנתח אותו, והוא אמר שאין טעם - הסרטן במצב מתקדם. הוא נתן לו תרופות נגד כאבים והחזרתי אותו הביתה. כל הדרך," הוא אמר, "ראיתי את פיילוט כפי שהיה בצעירותו, חסון וחזק. חשבתי על כל השנים שבהן הוא מילא את מקומי בבית למשך שבועות ברצף, ועל כך שלגסיסה שלו עכשיו, אחרי שפרשתי, יש משמעות סמלית. יותר מכול פחדתי לספר לאחרים, כי למען האמת לא הייתי בטוח שהם לא מעדיפים את פיילוט על פניי. התחלתי להרגיש שהחזרה שלי הביתה הרסה הכול. כולם נראו כל כך מאושרים כשלא הייתי שם, ועכשיו אשתי ואני מתווכחים בלי הפסקה והילדים צועקים וטורקים דלתות, ומעל לכול," הוא אמר, "גרמתי לכלב לחלות אחרי חיים שלמים ללא סימני חולשה. בכל אופן," המשיך, "בסוף סיפרתי להם, אבל אני מודה שהמעטתי בחומרת המצב. לקראת הנסיעה הזמנו לו מקום בפנסיון, אבל היה לי ברור שהוא לא ישרוד אז אמרתי להם שייסעו בלעדיי. הם היו חשדנים. הם הכריחו אותי להתקשר אליהם אם המצב יחמיר, כדי שיחזרו. הם אפילו התקשרו בערב הראשון מהמלון והשביעו אותי שלא אתן לפיילוט למות בלעדיהם. אמרתי שהוא בסדר ושזה סתם צינון או משהו, שהוא בטח יתאושש עד הבוקר." הוא השתתק וצידד אליי מבט. "לא סיפרתי את האמת אפילו לאשתי."
שאלתי אותו למה, לא והוא שוב השתהה.
"בשתי הלידות היא לא רצתה שאני אהיה איתה," הוא אמר. "אני זוכר שהיא אמרה שאם אהיה בחדר, היא לא תוכל להתמודד עם הכאב. היא הייתה מוכרחה לעשות את זה לבד. הם אהבו את פיילוט," אמר, "אבל אני זה שביית אותו ואילף אותו והפך אותו למה שהוא. במובן מסוים אני יצרתי אותו," אמר, "כדי שימלא את מקומי כשאני לא שם. אני חושב שאף אחד לא באמת מבין מה הרגשתי כלפיו, אפילו לא הם. והמחשבה שהם יהיו פה, והרגשות שלהם יקבלו עדיפות על פני הרגשות שלי, הייתה בלתי נסבלת בעיניי," אמר. "שזה בערך כמו מה שהיא אמרה לגבי הלידות.
"בכל אופן," הוא המשיך, "לפיילוט הייתה מין מיטה גדולה במטבח, ואתמול הוא נשכב שם, על הצד, אז הבאתי כריות כדי שיהיה לו יותר נוח והתיישבתי לידו על הרצפה. הוא התנשף בכבדות והסתכל עליי בעיניים הענקיות העצובות שלו, והמון זמן רק ישבנו שם והסתכלנו אחד על השני. ליטפתי לו את הראש ודיברתי אליו והוא שכב והתנשף, עד שבסביבות חצות התחלתי לתהות כמה זמן זה עוד יימשך. לא היה לי מושג על תהליך הגסיסה - מעולם לא נכחתי במוות של מישהו - והרגשתי שאני מתחיל לאבד את הסבלנות. ולא רציתי שזה ייגמר בשבילו, פשוט רציתי שמשהו יקרה כבר. כל חיי הבוגרים, פחות או יותר," הוא אמר, "הייתי בדרך לאנשהו או בחזרה מאיפשהו. מעולם לא נמצאתי במצב שלא היה לו סוף ברור באופק או שלא הייתי צריך פשוט לקום וללכת, ולמרות אי הנוחות המסוימת הכרוכה באורח החיים הזה, במובן מסוים התמכרתי אליו. בין היתר חשבתי על זה שאומרים שצריך לגאול בעלי חיים מייסוריהם, ותהיתי אם אני אמור לחנוק אותו בכרית, ורק נמנע מזה מתוך חולשה או פחד. משום מה הרגשתי כאילו פיילוט היה יודע לענות על זה. בסופו של דבר בסביבות שתיים בלילה נשברתי והתקשרתי לווטרינר, והוא הציע לבוא מייד ולהרדים אותו. שאלתי מה יקרה אם פשוט נעזוב אותו במנוחה, והוא אמר שהוא לא יודע - זה יכול להימשך שעות או ימים, ואפילו שבועות. 'זה תלוי בך,' הוא אמר. אמרתי לו, 'תגיד, הכלב גוסס או לא?' והוא אמר, 'כן, בטח שהוא גוסס, אבל זה תהליך מסתורי, ואפשר לתת לו להתרחש בקצב שלו או פשוט לגמור עם זה.' התחלתי לחשוב על בטסי שאמורה לנגן מחר, וכמה עייף אני אהיה וכמה תוכניות עוד יש לי, ואמרתי לו שיבוא. הוא הגיע תוך רבע שעה."
שאלתי אותו מה קרה ברבע השעה הזאת.
"שום דבר," הוא אמר. "פשוט כלום. המשכתי לשבת, ופיילוט המשיך להתנשף ולהסתכל עליי בעיניים הגדולות שלו, ולא הרגשתי שום דבר מיוחד מלבד הצורך להיחלץ מזה כבר. הרגשתי שזה נעשה מזויף, אבל עכשיו," אמר, "הייתי נותן הכול כדי לחזור לשם, לחזור לחדר ההוא ולרגע ההוא.
"בסופו של דבר הווטרינר הגיע, וזה הלך מהר מאוד. הוא עצם את העיניים של פיילוט ונתן לי מספר טלפון להתקשר אליו בבוקר כדי שיפנו את הגופה. ואז הוא הסתלק, ואני נשארתי באותו חדר, עם אותו כלב, אלא שעכשיו הכלב היה מת. התחלתי לחשוב מה אשתי והילדים היו אומרים אם הם היו יודעים, אם הם היו רואים אותי יושב שם, והבנתי שעשיתי משהו איום ונורא, משהו שהם לעולם לא היו עושים, משהו כל כך פחדני ולא טבעי ועכשיו גם כל כך בלתי הפיך, שאני לעולם לא אתגבר עליו, והמצב לעולם לא יחזור לקדמותו. ובמובן מסוים, כביכול כדי להסתיר את הראיות למעשיי, החלטתי לקבור אותו בו במקום. יצאתי למחסן בחושך ולקחתי את חפירה ובחרתי מקום בגינה והתחלתי לחפור, ובזמן שחפרתי לא היה לי מושג אם אני עושה מעשה גברי ואצילי או שגם זה זיוף, כי כבר כשחפרתי דמיינתי איך אני מספר את זה לאנשים. דמיינתי אותם חושבים על הכוח שלי ועל ההחלטיות שלי, אבל בעצם העבודה הייתה הרבה יותר קשה משציפיתי. בהתחלה ממש חשבתי שלא אצליח לעשות את זה. אבל ידעתי שלא ארים ידיים. ידעתי איך זה ייראה באור יום, אם אני אשב בגינה עם כלב מת וחצי קבר חפור. הקרקע הייתה קשה נורא, והאת כל הזמן פגע באבנים, והבור היה צריך להיות עמוק כדי להכיל את כל הגוף של פיילוט. פעם או פעמיים כבר חשבתי בכל זאת להודות בתבוסה, אבל כעבור זמן־מה," אמר, "התחלתי להרגיש שזה מה שנקרא להיות גבר, בעצם. הבנתי שאני כועס, ושהכעס נותן לי כוח לעשות את זה, אז הרשיתי לעצמי להתרגז יותר ויותר, עד שבסוף אפילו הפסקתי לפחד מהתגובות של בני המשפחה שלי, כי הם לא היו צריכים להרוג את הכלב ולחפור את הבור הזה ולקבור אותו. אחד המשפטים שאשתי התחילה להגיד בזמן האחרון, כשאנחנו רבים על האופן שבו היא ניהלה את הבית בלעדיי, הוא 'לא היית כאן'. אני שונא שהיא אומרת לי את זה, אבל כשחפרתי פתאום דמיינתי את עצמי מטיח בה את המשפט הזה. פתאום הבנתי כמה היא כנראה כועסת אם היא אומרת את זה, ופתאום שמחתי שפיילוט מת. ממש שמחתי, כי הרגשתי שבלעדיו ניאלץ להודות סוף־סוף ברגשות האמיתיים שלנו."
הוא השתתק, וארשת תימהון עלתה על פניו.
"בסוף גמרתי לחפור את הבור," הוא אמר כעבור זמן־מה, "וחזרתי פנימה ועטפתי את פיילוט בשמיכה. הרמתי אותו מהמיטה, והוא היה כבד כל כך שכמעט הפלתי אותו. היה קל יותר לגרור אותו," אמר, "אבל ידעתי שאני לא יכול להרשות לעצמי לעשות את זה, כי גם ככה התחלתי לפחד מהגופה. כשחזרתי פנימה וראיתי אותו שוכב שם מת," הוא אמר, "הרגשתי דחף לא ייאמן לברוח. הכרחתי את עצמי להאמין שזה עדיין פיילוט," אמר, "אחרת לא הייתי עומד בזה. בסוף נאלצתי להצמיד אותו לחזה," הוא אמר, "ובכל זאת הראש שלו נתקל במשקוף, אז דיברתי אליו והתנצלתי בפניו ואיכשהו כשלתי החוצה וחציתי את הגינה והנחתי אותו בתוך הבור. השמש כבר התחילה לזרוח. סידרתי אותו יפה, חזרתי פנימה לקחת כמה צעצועים מהמיטה שלו, והשכבתי אותם לידו. אחר כך מילאתי את הבור באדמה והידקתי אותה והקפתי את הבור באבנים. ואז נכנסתי לארוז תיק ולהתקלח. הייתי מלוכלך נורא," הוא אמר. "נאלצתי לזרוק את החולצה. בסוף נכנסתי למכונית ונסעתי לשדה התעופה."
הוא פשט את כפות ידיו הגדולות ובחן אותן מלפנים ומאחור. הן היו נקיות, למעט סהרונים כהים של עפר דחוס מתחת לציפורניים. הוא הביט בי.
"הדבר היחיד שלא הצלחתי להוציא זה הבוץ מתחת לציפורניים," הוא אמר.

בית המלון היה עגול לגמרי: "המבנה שימש פעם כמגדל מים," אמרה פקידת הקבלה, "והסבתו למגורים זיכתה את האדריכל בפרסים רבים." היא נתנה לי מפה של העיר ויישרה אותה על הדלפק בציפורניים דקות, צבועות לעילא.
"אנחנו כאן," אמרה והקיפה את הנקודה בעט.
בלב הלובי התנשאו כמה עמודים עבים, ומעברים התפצלו מהם מעלינו כחישורי גלגל. מאחורי אחד העמודים ישבה בחורה בחולצת טריקו עם הדפס של לוגו הפסטיבל ליד שולחן עמוס עלוני מידע. היא עלעלה בערימת הניירות בניסיון למצוא את הפרטים שלי. אני אמורה להשתתף באירוע שיתקיים היום אחר הצהריים, אמרה, ולאחריו, אם היא לא טועה, נקבע לי ריאיון לאחד היומונים הארציים. האירוע ייערך כאן במלון. בערב תתקיים מסיבה במרכז העיר, כולל ארוחת ערב. הפסטיבל מחלק קופונים לארוחות: אני יכולה להשתמש בהם כאן במלון, ואחר כך במסיבה. היא שלפה צרור שוברים מודפסים, תלשה אחדים מהם לאורך הקו המחורר והושיטה לי אותם, לא לפני שציינה ברשימותיה את מספריהם הסידוריים. היא מסרה לי גם עלון מידע והודעה מטעם המו"ל שלי, שיפגוש אותי בבר המלון לפני האירוע אחר הצהריים.
אזור אחד בבר הוקצה למסיבת חתונה. אנשים עמדו בחלל האפלולי הנמוך והחזיקו כוסות שמפניה. שורת חלונות שנקבעה בקיר המעוגל הכניסה אור חזק וקר מצד אחד, והניגוד בין אור לחושך שיווה מראה צעקני במקצת לבגדיהם ולפניהם של האורחים. צלמת אספה אנשים בזוגות ובקבוצות קטנות ויצאה איתם למרפסת, שם עמדו ברוח הקרה ובהבעה קפואה מול המצלמה. הכלה והחתן דיברו וצחקו בלב מעגל של אורחים. הם עמדו זה לצד זה אבל בגבם זה לזה, ופניהם הביעו מבוכה גובלת באשמה. שמתי לב שגילם של כל הנוכחים דומה לזה של הזוג הטרי, והיעדרם של מבוגרים או צעירים יותר יצר את הרושם שאירועים כאלה אינם קשורים לא לעתיד ולא לעבר, ושאין לדעת אם מה שהתיר אותם מרצף הזמן הוא חופש או חוסר אחריות.
שאר הבר היה ריק למעט גבר אחד בהיר שיער שישב בתא מרופד עור, וספר מונח לפניו על השולחן. הוא הרים אותו כך שכריכתו הקדמית פנתה אליי. הוא עצמו הסתכל בכריכה האחורית, אחר כך בי, ולבסוף שוב בכריכה.
"את בכלל לא דומה לתמונה שלך!" קרא במעין נזיפה כשהתקרבתי.
ציינתי שהתמונה שנבחרה היא בת יותר מחמש־עשרה שנה.
"אבל אני אוהב אותה!" אמר. "את נראית כל כך... תמימה."
הוא התחיל לספר לי על סופרת אחרת, שעל עטיפת ספרה מופיעה אישה רזה ויפה עם מפל שיער ארוך ובוהק. במציאות יש לה שיער שיבה ומשקל עודף, ולרוע המזל היא סובלת ממחלת עיניים שמאלצת אותה להרכיב משקפיים עם עדשות עבות כתחתיות בקבוק. הניגוד בולט במיוחד כשהיא מגיעה לערבי קריאה, ומעת לעת הוא מציע לה בעדינות להשתמש בתמונה עדכנית יותר, אבל היא מסרבת לשמוע. למה התמונה שלה צריכה לשקף את המציאות? כדי שהמשטרה תוכל לזהות אותה? כל העניין במקצוע שלה, היא אומרת, הוא בריחה מהמציאות. חוץ מזה, היא מעדיפה להיות יעלת חן בעלת שיער ארוך וגלי. בתוך תוכה היא מאמינה שהיא עדיין כזאת. הונאה עצמית, לדבריה, היא חלק בלתי נפרד מכישרון החיים.
"היא אחת הסופרות הכי פופולריות שלנו," אמר, "כפי שאת מתארת לעצמך."
הוא שאל אותי מה דעתי על המלון, ואמרתי שמשום מה המעגליות שלו מבלבלת אותי. "כבר ניסיתי כמה פעמים להגיע למקום מסוים וחזרתי לנקודת המוצא. לא ידעתי," אמרתי, "שעצם האמונה בכך שמתקדמים מהותית כל כך לניווט, כמו גם ההנחה שהדברים שהשארנו מאחור נותרים במקומם. הקפתי את המבנה כולו בחיפוש אחר דברים שנמצאו ממש בנקודת ההתחלה, טעות כמעט בלתי נמנעת כשכל מקורות האור הטבעי במלון מוסתרים מאחורי מחיצות זוויתיות והיקפו חשוך כמעט לגמרי. במילים אחרות, האור מתגלה באקראי, במרחק כזה או אחר, כשנתקלים בו ולא כשמנסים למצוא אותו. או במילים אחרות, רק כשמגיעים יודעים היכן נמצאים. לא היה לי ספק שהאדריכל זכה בפרסים בדיוק בגלל המטפורות האלה, אבל הן מתבססות על ההנחה שלאנשים אין בעיות, או שאין להם משהו טוב יותר לעשות בזמנם החופשי." המו"ל שלי פער את עיניו.
"לצורך הדיון," הוא אמר, "את יכולה להגיד אותו דבר על ספרים."
הוא היה גבר עדין למראה, הדור בבלייזר וחולצת פסים, שיער הפשתן שלו מוחלק לאחור, משקפיו כסופים וחדי זווית, וכולו אפוף ריח גיהוץ ומי קולון. גזרתו הקטנה גרמה לו להיראות צעיר מכפי גילו. עורו היה בהיר מאוד - הבשר באזור החפתים והצווארון היה לבן וזך כל כך, שהוא נראה עשוי פלסטיק - ופיו הוורדרד היה קטן ורך כשל ילד. הוא מונה למשרה הבכירה בהוצאה לפני שמונה־עשר חודשים, אמר עכשיו. לפני כן עבד במחלקת השיווק. אנשים מסוימים הופתעו מכך שאחד מבתי ההוצאה הוותיקים והמכובדים ביותר במדינה הופקד בידיו של איש מכירות בן שלושים וחמש, אבל בתוך זמן קצר הוא הציל את החברה מפשיטת רגל, והשנה הנוכחית מסתמנת כרווחית ביותר בתולדותיה, כך שהמלעיזים סוכרים את פיותיהם.
הוא חיוך מעט תוך כדי הדיבור, ועיניו התכולות נצצו מאחורי המשקפיים בהיסוס של אור מרצד על פני מים.
"למשל," הוא אמר, "רק לפני שנה לא יכולתי להשקיע בפרויקט כזה." הוא הרים את הספר עם התמונה שלי, בהאשמה או בניצחון. "האמת המרה היא," אמר, "שבאותה תקופה דחינו אפילו כתבי יד של הסופרים הכי מפורסמים, לראשונה זה עשורים. קיבלנו הרבה תלונות," הוא אמר בחיוך, "כמו שאגות של חיות פצועות בקרקעית בור זפת. אנשים מסוימים סירבו לקבל את העובדה שמה שנתפס בעיניהם כזכות טבעית להדפיס שנה אחר שנה כל מה שמתחשק להם לכתוב - בין שמישהו רוצה לקרוא את זה ובין שלא - מוטל פתאום בספק. למרבה הצער," אמר ונגע בקלילות במסגרת הפלדה של משקפיו, "הדברים גבלו לפעמים בחוסר נימוס ואובדן שליטה."
שאלתי אותו מה מלבד דחיית ספרים לא רווחיים מסביר את השיפור במצבה הכלכלי של ההוצאה, וחיוכו התרחב.
"ההצלחה הגדולה ביותר שלנו היא סודוקו," אמר. "אני עצמי התמכרתי לזה. היו כמובן מי שהתרעמו ואמרו שאסור לנו ללכלך את הידיים בדבר כזה. אבל הזעקות נרגעו די מהר, כשהסופרים הפחות פופולריים הבינו שזה יאפשר להם לשוב ולפרסם.
"מה שכל המו"לים מחפשים," הוא המשיך, "הגביע הקדוש כביכול של סצנת הספרות המודרנית - זה סופרים שמוכרים היטב ובה בעת לא מתנתקים מערכי הספרות. במילים אחרות, כאלה שכותבים ספרים שאנשים יכולים ליהנות מהם בלי להרגיש מושפלים אם יראו אותם קוראים בהם." הוא הצליח לייצר אוסף נאה של סופרים כאלה, ולצד הסודוקו והמותחנים הפופולריים, הם אחראים במידה רבה לעלייה ברווחיות של החברה.
אמרתי שאני נדהמת מהטענה שלו, ששימור הערכים הספרותיים -
ולו רק בצורתם הנומינלית - תורם להצלחה ולפופולריות."באנגליה,"
אמרתי, "אנשים אוהבים לחיות בבתים ישנים, מאובזרים לעילא במוצרי הנוחות המודרניים, ואני תוהה אם העיקרון הזה חל גם על ספרים. ואם כן, האם ההתקהות או האובדן של חוש היופי אחראים לכך." הבעת עונג התפשטה על פניו הנאות, הלבנות, והוא זקר את אצבעו.
"אנשים נהנים לשרוף!" הוא קרא.
"למעשה," המשיך, "אפשר לתפוס את תולדות הקפיטליזם כתולדות הבעירה, לא רק של חומרים ששכנו במשך מיליוני שנים מתחת לאדמה, אלא גם בעירה של ידע, רעיונות, תרבות וגם יופי -
במילים אחרות, כל דבר שדורש זמן כדי להתפתח ולהצטבר.
"ייתכן מאוד שאנחנו שורפים את הזמן עצמו," הוא קרא. "קחי לדוגמה את הסופרת האנגלייה ג'יין אוסטן. שמתי לב שבמשך כמה שנים סחטו עד תום את הרומנים של הרווקה הזקנה הזאת," אמר. "שרפו אותם אחד־אחד, עם גרסאות המשך ועיבודים לסרטים, ספרי עזרה עצמית ואפילו תוכנית ריאליטי, אם אני לא טועה. למרות החיים הצנועים שהיא חיה, אפילו הסופרת עצמה הוקרבה בסופו של דבר על מזבח הביוגרפיה הפופולרית. זה אולי נראה כמו שימור," הוא אמר, "אבל בעצם מדובר בתשוקה למצות משהו עד הטיפה האחרונה. מיס אוסטן שימשה חומר בעירה מצוין," הוא אמר, "אבל במקרה של הסופרים המצליחים שלי, חומר הבעירה הוא מושג הספרות עצמו."
הוא הוסיף שקיימת כמיהה כללית לאידיאל הספרותי כמו לעולם הילדות האבוד, שסמכותו וקיומו נתפסים כגדולים הרבה יותר מאלה של ההווה. "אך השיבה למציאות הזאת, ולו ליום אחד, תהיה בלתי נסבלת, וגם בלתי אפשרית לרוב האנשים: עם כל הנוסטלגיה לֶעָבָר ולהיסטוריה, מהר מאוד נגלה שאנחנו לא מסוגלים לחיות שם מסיבות של אי נוחות, שכן המוטיבציה המרכזית בעידן המודרני," אמר, "בין שבמודע ובין שלא במודע, היא בריחה ממגבלות או מקשיים כלשהם.
"מהי ההיסטוריה אם לא זיכרון בלי כאב?" הוא אמר, חייך בנועם ושילב את ידיו הלבנות הקטנות על השולחן. "אם אנשים היום רוצים לחוות קשיים כאלה, הם הולכים לחדר כושר."
באופן דומה, המשיך, יש אנשים שנהנים לחוות את דקויות הספרות ללא המאמץ הכרוך בקריאת רוברט מוסיל, נניח. למשל, כמתבגר הוא קרא הרבה מאוד שירה, במיוחד של ת"ס אליוט, אבל אם היה עליו לקרוא את 'ארבעה קוורטטים' היום, אין ספק שהוא היה מתענה, לא רק בגלל תפיסת העולם הפסימיסטית של אליוט, אלא גם כי זה היה מאלץ אותו להיכנס מחדש לעולם שבו קרא את השירים לראשונה, במלוא הווייתו הגולמית. "לא כולם, כמובן, מבלים את נעוריהם בקריאת אליוט," אמר, "אבל קשה לעבור במערכת החינוך בלי להתמודד עם טקסט מיושן זה או אחר, ובעיני רוב האנשים מעשה הקריאה מסמל אינטליגנציה, כנראה מפני שבשנים המעצבות הם לא נהנו מהספרים שנאלצו לקרוא או לא הבינו אותם. קריאה מקושרת גם עם מוסריות ועליונות מוסרית, עד כדי כך שהורים חוששים שמשהו לא בסדר עם הילד אם הוא לא קורא, אבל אותם הורים מן הסתם שנאו ללמוד ספרות בעצמם. בעצם," אמר, "ייתכן שדווקא הסבל הנשכח שהם חוו אל מול הטקסטים הספרותיים שנותרו מאחור הותיר משקע של כבוד לספרים. אם מאמינים לטענה הפסיכואנליטית, שבלא מודע כולנו נמשכים לשחזר חוויות כואבות. לכן מוצר תרבותי המשחזר את המשיכה המורכבת הזאת, בלי להציב דרישות ובלי לגרום כאב, חייב להצליח. כל מועדוני הקריאה וקבוצות הקריאה ואתרי האינטרנט המתפקעים מביקורות קוראים - כל התופעות האלה אינן מפגינות שום סימן להיחלשות, כי להבותיהן ניזונות ללא הרף מאש התמיד של הסנוביות ההפוכה, שהכותבים המצליחים ביותר שלו מבינים אותה לעומקה.
"יותר מכול," הוא אמר, "אנשים שונאים להרגיש טיפשים, ואם מישהו מעורר בהם את התחושה הזאת, הוא משלם מחיר. אני למשל אוהב לשחק טניס," אמר, "ואני יודע שאם אני משחק עם מישהו קצת יותר טוב ממני, המשחק שלי משתפר. אבל אם היריב שלי הרבה יותר טוב ממני, זה הופך לעינוי, וכל המשחק שלי נהרס."
לפעמים, אמר, הוא נובר להנאתו במעמקי האינטרנט, שם הקוראים מביעים את דעתם על רכישות ספרותיות באופן דומה לזה שהם מדרגים את סגולותיו של חומר ניקוי. כשבחן את חוות הדעת האלה, התחוור לו שהכבוד לספרות הוא עניין שטחי מאוד, ושאנשים תמיד עלולים לע

שיער שחור עבה ומבריק, משתפל בגלים עד כתפיו כמעט, וחיוך גדול קבוע שעטה גם כשעיניו נעו במהירות מצד לצד, כאילו למד לשמור על דריכות לקראת כל מארב אפשרי.
הוא אמר לי שהוא מדריך את המשתתפים לעיתים קרובות כי אימו מנהלת את הפסטיבל, וכך הוא זוכה להשתמש בכישורי הניווט שלו, שאמרו לו שהם נדירים. הוא זוכר במדויק כמעט כל מקום שאי־פעם היה בו, וגם מקומות רבים שלא היה בהם, כי בזמנו הפנוי הוא אוהב ללמוד מפות ולהציב לעצמו אתגרים טופוגרפיים לשם הסיפוק שבפתירתם. הוא מעולם לא ביקר בברלין, למשל, אבל הוא בטוח למדי שאם יצניחו אותו שם הוא יצליח להתמצא, ואולי אפילו להגיע מהבריכה בפלוֹצֶנזי לספרייה העירונית, למשל, בזמן קצר יותר מהמקומיים. הוא חישב שאם יוצאים מהיו־באן בהאוּפּטבַּנהוֹף וחותכים דרך הטיגַרטֶן ברגל, אפשר להימנע מהחלפת רכבות מסובכת ולחסוך עשר עד חמש־עשרה דקות. הוא רק חשש שהמסלול הזה פחות עביר בחורף, כי מזג האוויר בברלין עלול להיות קשה ביותר, אבל אז עלתה בדעתו המחשבה המשמחת שמאחר שבריכת השחייה נמצאת באוויר הפתוח, סביר שלא תהיה לו סיבה להגיע לשם שלא בחודשי הקיץ.
בשלב זה כבר התרחקנו מהמלון וצעדנו בדרך דמוית מנהרה שמצידיה קירות גבוהים. שאגת התנועה הבלתי פוסקת מלמעלה הייתה רמה כל כך שהרמן, כפי שהציג את עצמו, סתם את אוזניו וסטה בפתאומיות לסמטה צרה משמאלנו. "הקושי בהדרכת קבוצות," המשיך כשחיכינו לאחרים, "הוא לגרום לכך שכולם יגיעו יחד ליעד למרות סגנונות ההליכה וקצבי ההתקדמות השונים. המהירים צריכים לעצור לעיתים קרובות כדי שהאיטיים יצליחו להדביק אותם. זאת אומרת שהספורטיביים ביותר בקבוצה מקבלים הזדמנות לנוח, ואילו המתקשים אף פעם לא נחים ולא מסדירים את הנשימה. אבל אם האיטיים היו עוצרים באותה תדירות שהמהירים עוצרים, משך ההליכה היה מוכפל כמעט. חוץ מזה, המהירים היו ממתינים כפליים, וכך היו נוצרות בעיות חדשות כמו שעמום ותסכול או רעב וקור." אימו הבטיחה לו שאפשר למצוא פתרונות מניחים את הדעת לבעיות הללו, אבל הוא יודע שדברים רבים שנדמים לו כאתגרים הגיוניים נתפסים בעיני אחרים כמטפורות, והוא תמיד חושש מפני אי הבנה. כל חייו אימו מעודדת אותו לקרוא, לא מפני שהיא נמנית עם אלה החושבים שקריאה משפרת את האדם, אלא מפני שלדעתה קריאת יצירות בדיוניות לכל הפחות תאפשר לו לעקוב אחר שיחות מסוימות, ולא לפרש אותן כמציאותיות. כילד, סיפורים הלחיצו אותו מאוד, והוא עדיין סולד משקרים, אבל הוא כבר מבין שאחרים נהנים מהגזמות ודמיונות עד כדי כך שהם מבלבלים בינם לבין האמת. הוא למד להתנתק במצבים כאלה, הוסיף, ולעבור במוחו על טקסטים פילוסופיים ששינן או לבחון בעיות מתמטיות, או פשוט לדקלם לוחות זמנים של אוטובוסים עד שהרגע חולף.
האחרים כבר פנו לסמטה, והרמן חידש את הילוכו המהיר עד שהגחנו לפארק ציבורי, ושם הוא עצר ושוב חיכה. הפארק הזה נעים מאוד, אמר, למרות המוניטין הרע שיצא לו בגלל אחוזי הפשיעה הגבוהים יחסית לשאר הפארקים בעיר. הוא גם מקצר בעשר דקות את הרכיבה באופניים מהבית שלו שמעבר לנהר לאוניברסיטה לעומת רכיבה בכבישים. הוא נדהם מכך שחבריו ללימודים, שרבים מהם צריכים לעבור את המרחק הזה, לא ביצעו את החישוב הפשוט הזה, החושף סיכון גבוה יותר לפציעה בכביש לעומת הפארק, וממשיכים לבחור באפשרות המסוכנת. הם מודים שהוריהם מתעקשים על כך, ואימו הסבירה לו את האנומליה הזאת בכך שהבסיס הביולוגי של ההורות עומד בסתירה להיגיון, ולכן יש לראות בו מערכת הגיונית הפוכה. באופן כללי היא אדם הגיוני, הוא אמר, ואף שהיא מודה שכמעט אי אפשר לגדל ילד בלי לערב רגשות, הוא יודע שהשתדלה כמיטב יכולתה להשיג את המטרה הזאת, במקרה זה בכך שתמכה בבחירת המסלול שלו גם אחרי שמנהל המכללה פנה אליה והביע דאגה לביטחונו.
הפארק היה רצועה ירוקה ארוכה שהשתפעה אל עבר הנהר, ובה שבילי חול רחבים שאנשים צעדו בהם או ישבו על ספסלים באור הדמדומים. במרחק נראתה חבורת גברים באפודים זוהרים עומדים במעגל על העשב, והרמן הסביר שתפקידם למנוע מאנשים לחצות את האזור המסוים הזה בפארק. במסגרת המאמצים להפיח חיים בשטח נבנה כאן לא מזמן אולם קונצרטים חדש שמגלם בעיניו את ניצחון הפּשרה, בכך שהוא מספק הן את שאיפתם לקִדמה של מתכנני העיר והן את נחישותם של שוחרי השימור לטפח את המצב הקיים. במקום להרוס את הפארק ולהקים בניינים חדשים, האדריכל הגה תוכנית מבריקה לבניית אולם תת־קרקעי. רק כשהסתיימו העבודות והחיים בפארק חזרו למסלולם - ללא כל שינוי, ולו שטחי - התברר שהאקוסטיקה באולם פועלת בהיפוך בגלל התנועה החולפת מעליו. במקום להגביר את המוזיקה, היא מגבירה את קולם של החולפים בדשא לרמה מחרישת אוזניים בתוך האולם.
מאחר שהבנייה התת־קרקעית, הסמויה מעין, נועדה למנוע פגיעה בחזות הפארק, נראה אבסורדי להציב מחסום או גדר סביב חלקת דשא ריקה לכאורה, ומשום כך בדיוק - העובדה שלא רואים את השינוי - אנשים ממשיכים לחצות את הדשא כבימים עברו. הפתרון שמצאו המתכננים לבעיה זו, אמר, הוא להעסיק את האנשים האלה כגדר אנושית כשמתקיים קונצרט מתחת לאדמה. אבל מה שלא הביאו בחשבון, המשיך בחיוך הולך ומתרחב, הוא שלגדר או לשלט יש משמעות ברורה כמעט לַכול, ואילו אדם פרטי - גם אם הוא לבוש אפוד זוהר בולט - צריך להסביר את עצמו. אם בשעות מסוימות של היום, אמר, מישהו מתקרב לאזור הזה, שבשארית הזמן מותר לחצות אותו בחופשיות, אחד הגברים צריך להסביר לו מדוע אסור לעשות זאת, והתהליך המורכב הזה, אמר הרמן, צריך לחזור על עצמו שוב ושוב מדי יום, כך שמטבע הדברים מתעוררות סוגיות של תוקפנות ואכיפה, כי אין חוק שאוסר על אנשים לחצות את הדשא, ויש כאלה שהעובדה שמתקיים קונצרט לא נתפסת בעיניהם כהצדקה מספקת לסטות מהמסלול. בינתיים, מאזיני הקונצרט מתעצבנים בגלל הרעש ודורשים את כספם בחזרה. נדמה לי, אמר, שכמה תקריות אפילו הגיעו לבית המשפט, ומאחר שהחוק שואף לפעול באובייקטיביות, מעניין לראות מה יהיו תוצאות ההליכים האלה. בזמנו החופשי הוא אוהב לחקור סוגיות משפטיות, הוסיף, שאחדות מהן ממש משעשעות. המקרה האהוב עליו ביותר הוא של אישה שנהגה במכונית בעיר והשאירה את החלון פתוח כדי כמה סנטימטרים בגלל החום. נחיל דבורים שלם חדר למכונית דרך המרווח, ומרוב בהלה היא התנגשה בחלון ראווה של פטיסרי סמוך וגרמה נזק רב - למרבה המזל לא בנפש - שעליו, לדעתה ולדעת חברת הביטוח שלה, היא כלל לא אחראית, טענה שהשופט הפריך כליל.
שאלתי את הרמן באיזו מכללה הוא לומד, והוא אמר שמדובר בבית ספר מיוחד למתמטיקה ומדעים, שמתקבלים אליו תלמידים מכל המדינה. לפני כן הוא למד בבית הספר השכונתי שלו, אמר, ולא נהנה במיוחד, למרות שלקראת סוף התיכון הוא נעשה פופולרי בקרב התלמידים האחרים, כשנודע שהוא יכול לעזור בהכנה לבחינות הבגרות. עם המורים הוא לא הסתדר במיוחד, ולעיתים קרובות נאלץ לשמוע אותם מותחים ביקורת על אימו בגללו, ועל כך הוא מצר מאוד, אך מאחר שהיא עצמה מעולם לא מתחה עליו ביקורת, הוא הגיע למסקנה שהכול הסתדר. טבע האדם, אמרה אימו, הוא להפגין אכזריות כלפי הזולת פשוט מפני שהאדם עצמו סובל מאכזריות: חזרה על דפוסי התנהגות היא תרופה כללית מוזרה, שרוב האנשים מנסים להקל בעזרתה את הסבל שנגרם להם מאותם דפוסים בדיוק. הוא ניסה למצוא דרך לבטא את הסתירה הזאת במונחים מתמטיים, אך מאחר שהיא בלתי הגיונית ממהותה, הוא טרם הצליח. למיטב ידיעתו, אי אפשר לפתור בעיה באמצעות חזרה אינסופית עליה, אלא אם כן נסמכים על האינסוף עצמו כדי לפרק דברים מסוימים לגורמים.
האחרים התקרבו כעת בשביל, והרמן החל לחצות את הדשא לעבר הנהר וסימן את הכיוון בתנועת יד מוגזמת מעל ראשו. הוא אמר שהוא מתנצל אם הוא נשמע פטפטן: הוא אוהב לדבר, ואימו עודדה אותו מאז ומעולם לשאול שאלות, אז הוא תמיד מופתע לגלות שאנשים כמעט לא שואלים זה את זה שאלות. הוא הגיע למסקנה שרוב השאלות נועדו בסך הכול לבסס אמיתות מוסכמות, כמו בעיות יסוד במתמטיקה. שתיים ועוד שתיים אכן שווה ארבע: הוא גילה שכשעונים תשובה אחרת, אנשים מתעצבנים. לדברי אימו, הוא לא הוציא מילה עד גיל שלוש. היא התרגלה לדבר לעצמה בקול בלי לצפות לתגובה, והופתעה מאוד כשיום אחד בחיפוש אחר המפתחות היא שאלה את עצמה איפה הניחה אותם, והוא, שישב בכיסא הגבוה, אמר פתאום שהמפתחות בכיס המעיל שלה שתלוי על הקיר. מאז הוא לא הפסיק לדבר, ואם זה מרגיז את אימו, היא מנומסת ולא מעירה לו. מעניין שלאחרונה הוא התיידד במכללה עם מישהו שמבטא לא נכון את רוב המילים, כי למרות שאוצר המילים שלו מרשים, הוא קורא הרבה יותר משהוא מדבר, ובשיחות המורכבות שלו עם הרמן הוא הוגה לראשונה מילים שעד כה היו לדידו לא יותר מרצף אותיות בעל משמעות בראשו. התמזל מזלו של הרמן שהוא זכה לדבר כל כך הרבה עם אימו, שהבינה את רוב הדברים שאמר: התחוור לו שאצל הורים וילדים רבים זה לא כך.
חלק מההנאה שלו במכללה, אמר, נובע מכך שלראשונה בחייו הוא פוגש אנשים שחוויותיהם דומות לחוויותיו, ושחושבים על העולם באופן שבו הוא חושב עליו. מצחיק לחשוב שלאורך כל הדרך, בזמן שהוא ישב בבית והשקיף מחלון חדרו, האנשים האלה ישבו במקומות אחרים והשקיפו מהחלונות שלהם, וכולם חשבו על דברים דומים, שאף אחד אחר כנראה לא חושב עליהם. במילים אחרות, הוא כבר לא חלק ממיעוט. למעשה, הוא גילה שכמה מחבריו ללימודים ניחנו בתפיסה נעלה בתחומים מסוימים, למשל חברתו יֶנקָה שאיתה הוא מבלה חלק ניכר מזמנו. הוא וינקה מסתדרים מצוין, וגם האימהות שלהם התחברו. שתי הנשים נסעו לטיול הליכה משותף בפירנאים לא מזמן, וזאת הייתה החופשה הראשונה של אימו בלעדיו, אז הוא מקווה שהיא לא התגעגעה אליו יותר מדי. הוא וינקה שונים למדי, הוסיף, ומשום מה נדמה שדווקא השוני מחבר ביניהם. למשל, ינקה מדברת לעיתים רחוקות, ואילו הוא מתקשה לסתום את הפה. זו אחת הדוגמאות להתאמה, כי השילוב בין הקיצונויות ממתן אותן. כמה אנשים במכללה אומרים שינקה היא אולי הבחורה הכי אינטליגנטית לגילה במדינה. היא לא מדברת, אלא אם כן יש לה משהו חשוב באמת להגיד, וזה רק מדגיש שרוב הדברים שאנשים אומרים בדרך כלל - כולל הוא עצמו, בהצהרה הזאת - לא חשובים.
בסוף השנה, המשיך, המכללה מעניקה פרס מיוחד לסטודנט ולסטודנטית המצטיינים ביותר. מעניין שבהענקת הפרס הזה מעדיפים את המגדר על פני ההצטיינות: בהתחלה זה נראה לו לא הגיוני, אבל אז הוא החליט שהעובדה שמגדר מעולם לא נחשב בעיניו גורם מכריע אולי מונעת ממנו להבין את חשיבותו. הוא ישמח לשמוע מה דעתי בנושא, אם יש לי דעה. אימו, למשל, מאמינה שזכר ונקבה הם ישויות מובחנות אך שוות, ושהענקת שני פרסים היא המעשה הנבון ביותר שאפשר לעשות בבואנו לכבד את הישגי האנושות. אבל רבים אחרים מרגישים שצריך להיות פרס אחד בלבד, לסטודנט הטוב ביותר משני המינים. הסיוג המגדרי, טוענים האנשים האלה, מעיב על ניצחון המצוינות. תגובתה של אימו לכך הייתה מעניינת: אם לא מסייגים, טענה, אין שום דרך להבטיח שהמצוינות תשמור על גבולות המוסר ולא תשמש את הרוע. לדעתו זה טיעון מיושן במקצת, ומוזר שאימו העלתה אותו כי בדרך כלל היא מתקדמת בחשיבה שלה. הוא נדהם במיוחד מהשימוש שלה במילה "רוע". לפעמים הוא תוהה איך ייראו חייה בשנה הבאה, כשהוא יעזוב את הבית, אך למרבה הצער דמיון אינו נמנה עם כישרונותיו.
כעת צעדנו ממש על גדת הנהר, בשביל מרוצף, רחב יותר, שאנשים ישבו בו מחוץ לבתי קפה עם כוסות בירה גדולות בוהקות, דיברו או הביטו בטלפונים או בהו בהיסח הדעת במים האפרוריים. אנחנו מתקרבים, אמר הרמן, אבל זה החלק הכי מסוכן במסע כי כאן צפוף יותר, והסבירות שדברים ישתבשו על פי רוב עומדת בהתאמה לגודלו של הגורם האנושי. כמו כן, השיחה שלנו מעניינת אותו מאוד, ולכן נוספת הסכנה שהוא ישכח לאן הוא הולך. אבל הוא כן ישמח לשמוע מה דעתי על הנושאים שנידונו, ובמיוחד על דבריה של אימו, אם הוא הצליח לבטא אותם כראוי.
אמרתי שאני המומה מהרעיון של מגדר כמגן בפני הרוע, כי המיתוס התנ"כי יוצר רושם הפוך לגמרי: שבמקום למנוע רוע, ההבחנה בין זכר לנקבה יוצרת תנאים שדווקא עלולים להעצים את השפעתו. חוה מושפעת מהנחש ואדם מושפע מחוה. אני לא כל כך טובה במתמטיקה, אמרתי, אבל מעניין אותי לדעת אם אפשר לבטא זאת בנוסחה, ואם כן, האם הנחש ייחשב גורם לא הגיוני שלא יכול להיכלל בה. במילים אחרות, אני מתארת לעצמי שקשה לדבר על הנחש במושגים של מוסר, והוא יכול להיות הכול וכל דבר. הדבר היחיד שהסיפור הזה מוכיח, אמרתי, הוא שאדם וחוה נתונים להשפעה במידה שווה, אבל מצד גורמים שונים.
הרמן קימט את מצחו ואמר שאולי יהיה קל יותר לבחון זאת כצורה: למשל, היחסים אדם/חוה/נחש יכולים להיות מוחשיים יותר אם נדמה אותם למשולש, שכן הטריאנגולציה מקבעת שתי נקודות באמצעות נקודה שלישית, ובכך מייצרת אובייקטיביות. אם אני מתעניינת במטפורות, אמר, תפקידו של הנחש הוא בסך הכול ליצור זווית ראייה שממנה אפשר להתבונן על החולשות של אדם וחוה, ולכן הנחש יכול לייצג כל דבר שמחיל טריאנגולציה על יחסים בין שתי ישויות, כשם שלידת ילד מחילה טריאנגולציה על היחסים בין הוריו. הוא המשיך ואמר שבנוגע לנקודה האחרונה, המקרה שלו מורכב יותר, כי מתוקף הנסיבות הוא גילם את אדם כביכול, ואימו את חוה. הוא מעולם לא פגש את אביו, שעזב את כדור הארץ שבועות ספורים לפני שהרמן הגיע אליו: הוא חושש שהמידע הזה נשמט מדבריו עד כה בשיחתנו, והוא שמח שכעת נתתי לו את ההזדמנות להוסיף אותו. אגב, לעיתים קרובות הוא תוהה אם הוא ואימו יעברו טריאנגולציה מתישהו, ואם כן - בידי מי. לרוע המזל, התפקיד הפנוי היחיד הוא של הנחש, הוסיף והודה כי הוא נשמר מפני הגעתה של נוכחות מטרידה זו. אבל עד כה אימו לא נישאה מחדש, אף שהיא יפה מאוד - זאת רק דעתו, אגב - וכששאל אותה פעם מה הסבירות שתתחתן שוב, היא ענתה שצעד כזה ידרוש ממנה להפוך לשני אנשים, ושהיא מעדיפה להישאר אחת. אימו בדרך כלל לא מדברת בהשאלה כי היא יודעת שזה מכעיס אותו, אבל הוא קיבל את העובדה שהפעם היא בחרה בכך כרע במיעוטו - אם יורשה לו שוב להשתמש בשורש רע"ע. לדעתו היא התכוונה לומר שתפקידה הביולוגי כאימו יעמוד בסתירה לתפקידה כרעייתו של גבר שאין לה קִרבה ביולוגית איתו, על כן הוא נתקף רגשות אשמה עד כדי כך שהחליט לצאת מהבית ולחפש לעצמו אמצעי השמדה. אך למרבה השמחה היא הבהירה את עצמה והסבירה שהיא שמחה במצב הקיים.
אם נחזור לנושא ההצטיינות במכללה, אמר, שם הפרס הוא "קוּדוֹס". כפי שאני בטח יודעת, המילה היוונית "קודוס" היא שם עצם ביחיד, שהפך לרבים בתהליך המכונה גזירה לאחור: המילה קוּדוֹ מעולם לא התקיימה, אך בשימוש המודרני השתנתה הוראתה הקולקטיבית עקב נוכחותה המבולבלת של מוספית הרבים S, כך שבעצם פירושה המילולי של המילה "קודוס" הוא "פרסים", אבל בצורתה המקורית הוא מציין מושג רחב יותר של הכרה או שבח, גם במובן השלילי, כשאדם תובע אותם לעצמו במִרמה. למשל, הוא שמע את אימו מתלוננת באוזני מישהו בטלפון לפני כמה ימים, שחֶבר המנהלים לוקח לעצמו את הקודוס על הצלחת הפסטיבל, בעוד שהיא זו שעשתה את כל העבודה השחורה. הבחירה בצורת הרבים המפוברקת מעניינת במיוחד לאור דבריה של אימו על חלוקת הפרס לשני המגדרים: הרבים החליף את היחיד, אם כי הוא מאמין ששאלת הרוע נותרת פתוחה. אבל למרות מחקריו המעמיקים הוא לא הצליח למצוא אישוש לשימוש של אימו במילה זו בהקשר של לקיחה במרמה. האם אפשר להעניק פרס לאדם הלא־נכון, ללא כוונת זדון?
הוא לא שאל במכללה האם הפרס שלו - אולי שכח לציין שהוא זכה בפרס, לצד חברתו ינקה - הוא בגדר קודו או קודוס, אבל הוא מניח שהמכללה אינה מוטרדת במיוחד מסוגיות לשוניות. הזכייה הייתה נעימה מאוד: אימו הייתה מאושרת, אם כי הוא נאלץ לבקש ממנה שלא תביע רגשנות מופרזת.
האחרים התקדמו לאיטם על שפת המים, ואנחנו עצרנו וחיכינו להם. הטלפון שלי צלצל, ומספרו של בני הבכור הופיע על המסך.
"תנחשי מה אני עושה עכשיו," הוא אמר.
"תגיד לי," אמרתי.
"יוצא מבית הספר בפעם האחרונה," אמר.
"מזל טוב," אמרתי.
שאלתי אותו איך הייתה הבחינה האחרונה.
"דווקא טובה," אמר. "למען האמת, נהניתי ממנה."
אולי אני זוכרת, אמר, שכשלמד למבחן הוא הקדיש זמן רב לנושא תולדות הייצוגים של המדונה - שלא הופיע ולו פעם אחת במבחנים קודמים שעיין בהם. הוא חרש וחרש, וכל הזמן תהה מה הטעם בעבודת הפרך הזאת, אבל לא הצליח לשכנע את עצמו להפסיק. כשפתח את חוברת הבחינה, השאלה הראשונה עסקה בנושא הזה.
"היה לי כל כך הרבה מה להגיד," אמר, "ששכחתי שזאת בחינה. היה ממש כיף. פשוט לא האמנתי."
כדאי שהוא יאמין, אמרתי, כי יש לכך הסבר קונקרטי - הוא עבד קשה.
"כנראה," אמר. השתררה שתיקה. "מתי את חוזרת הביתה?" שאל.
כשהוא גמר לדבר, הרמן שאל אותי אם הילד או הילדים שלי טובים במתמטיקה. אמרתי שאף אחד מהם לא בחר להמשיך ללימודים גבוהים במקצוע הזה, ושלא פעם אני חוששת שזה מפני שאני עצמי מתעניינת בתחומים אחרים, ושבלא יודעין גרמתי לכך שהיבטים מסוימים בעולם נראים להם אמיתיים וחשובים יותר מאחרים. הרמן חייך בעונג לנוכח אי האפשרות הזאת: אין טעם, אמר, שאטריד את עצמי בשל כך, כי מחקרים מוכיחים שהשפעת ההורים על האישיות שואפת לאפס. השפעת ההורים מסתכמת כמעט אך ורק באיכות הטיפוח של הסביבה הביתית, בדומה לצמח שקמל או מלבלב בהתאם לתנאי המחיה שלו ולמידת הטיפול בו, אך המבנה האורגני שלו נותר בעינו. אימו, למשל, זוכרת שהתחילה להיעזר בספרים כדי לענות על שאלותיו כשהיה בערך בן ארבע או חמש. במילים אחרות, העניין שלו במתמטיקה קדם לכל ניסיון שלה לעודד אותו, או להפך. אלא אם כן השתדלתי באופן פעיל למנוע מילדיי לגלות עניין במתמטיקה, לא סביר שמילאתי תפקיד כלשהו בהעדפותיהם.
אמרתי שלהפך, פגשתי רבים שהשאיפות שלהם היו תוצאה ישירה של השפעת ההורים, ורבים אחרים שנבצר מהם להפוך לְמה שרצו להיות. ילדי אמנים - מניסיוני - נוטים במיוחד לספוג את ערכי הוריהם, כאילו חירותו של אדם אחד הופכת לנטל של אדם אחר. אני סולדת ממש מהרעיון הזה, אמרתי, כי הוא מרמז על דבר־מה שחורג מסתם הזנחה או אנוכיות. זהו סוג מסוים של אגואיזם המבקש לנטרל את סיכוני היצירתיות, בכך שהוא משעבד את האחרים לתפיסת עולמו. ויש אנשים שמצליחים לפתח את מה שמכונה מתת האל שלהם, בכוח הרצון בלבד. במילים אחרות, אינני מקבלת את הטענה הרווחת שהגורל נקבע מראש: אם נחזור לדבריו על הצמחים, האנלוגיה הזו אינה מביאה בחשבון את האפשרות הקיימת בידי האדם לברוא את עצמו במו ידיו.
הרמן שתק זמן־מה, ושנינו עמדנו במקומנו ליד הגשר וצפינו בבבואות השבורות שלו במים. לבסוף הוא אמר שלמיטב זיכרונו, ניטשה אימץ לעצמו כמוטו את המשפט של פּינדארוס: הֱיֵה מה שאתה. במילים אחרות, אנחנו יכולים להסכים שלא להסכים, כל עוד שנינו מפרשים את המשפט הזה באופן דומה. אם הוא מבין אותי נכון, אני מייחסת לגורמים חיצוניים יכולת לשנות את העצמי, ובה בעת מאמינה שהעצמי מסוגל לקבוע או לשנות את טבעו. הוא יודע שהתמזל מזלו, כי עד כה איש לא ניסה למנוע ממנו להיות מה שהוא. אולי מזלי שלי לא התמזל כך. אבל המשפט מעניין כי הוא מציג את העצמי כעובדה, ובכך גורם לקוֹגיטוֹ אֶרגוֹ סוּם להישמע כמעט נדוש. תגובה ראשונית אפשרית היא לשאול איך דבר יכול להפוך למה שהוא מלכתחילה: לדעתו כבר ניסחנו כמה פרמטרים לשיחה מעניינת על הנושא. אם יהיה לי זמן פנוי ביומיים הקרובים, אולי נמשיך בה.
שארית הקבוצה התקרבה, והרמן השתתק ומנה את המשתתפים. מספר האנשים שהגיעו היה זהה למספר האנשים שיצאו: הוא הניח שמאחר שלא שם לב אליהם במיוחד, ייתכן שאחד או שניים מחברי הקבוצה הסתלקו והוחלפו באחרים לאורך הדרך, אבל בסך הכול זה מאוד לא סביר. מקום האירוע נמצא מעבר לגשר, אמר: אם אסתכל, אראה אותו מכאן. הוא הוסיף כי הוא מקווה שחברתו לא העיקה עליי. הוא יודע שלא תמיד הוא מצליח להבחין מתי נוכחותו רצויה ומתי לא. אבל מבחינתו הטיול היה נעים מאוד.

מודרני עמוק ורחב עם תקרת זכוכית גבוהה על תומכות, שהעצימה את המולת המוזיקה והשיחות, ובה בעת גימדה והקטינה את הנוכחים, כך שנדמה היה שהאירוע מתנהל באווירת בהילוּת, שהמשטחים המשקפים רק הוסיפו לה. הערב ירד, אורות החשמל מבניינים סמוכים חדרו מבעד לתקרת הזכוכית כגשם של חניתות מצטלבות, ואילו גוף הנהר השחור התנודד בגלים מחוץ לחלונות, ובבואותיהן של הדמויות העומדות בפנים שיסעו אותו על פני המשטחים הגועשים.
"הבעיה," ציינה האישה שעמדה לצידי, "היא שהקופונים טעונים בסכומים שלא תואמים למחירי המנות, ולא פתרו את שאלת העודף. חוץ מזה, יש אנשים שרוצים לאכול ולשתות יותר מאחרים, אבל כולנו קיבלנו סכומים זהים." כאישה קטנה ובגיל מסוים היא אוכלת מעט. גבר בעל תיאבון בריא זקוק לכמות משולשת. אבל היא בהחלט מבינה שמבחינת הפסטיבל, לא מעשי לתת לאורחים יד חופשית ומבחר קופונים אינסופי, וגם לא הוגן להפלות ביניהם על סמך צורך, כי מי יודע מה צריך מישהו אחר? "ובשלב זה," אמרה והביטה בהכנעה בתור, שבראשו עמדו המלצרים שבחנו את הקופונים בתימהון והתייעצו באריכות בזמן שהעומדים בתור הפגינו אי שקט הולך וגובר, "סביר להניח שלא נקבל שום דבר. אנחנו ממציאים כל מיני שיטות כדי להבטיח הוגנוּת," אמרה, "אבל הקיום האנושי מורכב כל כך, שהוא תמיד חומק מהשגתנו. בזמן שנלחמים בחזית אחת," אמרה, "משתרר תוהו ובוהו בחזית אחרת, ומשטרים רבים כבר הגיעו למסקנה שהאינדיבידואליות היא הגורם לכל הבעיות. אם אנשים היו זהים," אמרה, "וחולקים תפיסת עולם אחת, היה הרבה יותר קל לארגן אותנו. וכאן," היא אמרה, "מתחילות הבעיות האמיתיות."
היא הייתה אישה זעירה ומגוידת עם גוף ילדי ופרצוף גדול, גרום ונבון, ועפעפיים כבדים שהקרינו סבלנות זוחלית במצמוצם האיטי. היא נכחה באירוע שלי אחר הצהריים, הוסיפה, ונדהמה כמו תמיד מעליבותם של אירועים כאלה לעומת היצירות העומדות במרכזן, שנדמה כאילו מסתובבים סביבן ללא תוחלת ואף פעם לא חודרים פנימה. "אנחנו מקיפים את הבניין," אמרה, "אבל אף פעם לא נכנסים אליו. אני מבינה פחות ופחות את מטרת הפסטיבלים האלה, למרות שאני יושבת בחבר המנהלים, בעוד שערכם האישי של הספרים" - לפחות בעיניה - "דווקא עולה." אבל לתחושתה, הניסיון להפוך תחביב פרטי - קריאה וכתיבה - לעניין ציבורי מעודד השרצה של ספרות מסוימת, שכן סופרים רבים מבין המוזמנים מצטיינים בהופעות פומביות אבל כותבים יצירות בינוניות, לעניות דעתה. "במקרים אלה," אמרה, "קיימת רק הסביבה: הבניין עצמו כלל לא קיים, ואם כן, הרי זה מבנה זמני שיקרוס בסופה הבאה." אבל, אמרה, ייתכן שהגישה הזאת נובעת מגילה המתקדם. היא שמה לב שבהדרגה היא מפנה עורף לספרות בת זמננו וחוזרת לציוני הדרך הגדולים בתולדות הספרות. לאחרונה היא קוראת שוב את מופסאן ומגלה שהוא מרענן ומקסים כביום כתיבתו. בינתיים, הצונאמי של ההצלחה המסחרית מתפשט ברחבי עולם הספרות, אף שלתחושתה הזיווג בין שני העקרונות - המסחר והספרות - אינו בריא במיוחד. שינוי קל בטעם הקהל, אמרה, החלטה פזיזה לבזבז את הכסף על משהו אחר, וכל העסק - הפרויקט העולמי של המו"לות והתעשיות הנלוות לה - עלול להיעלם בן רגע ולהותיר רק את הסלע הקטן של ספרות אותנטית, כפי שהיה תמיד.
היא עטתה שָל שחור דקיק כממחטת נייר והסיטה אותו לאחור כדי להגיש לי יד קטנה וגרומה, עדויה אינספור טבעות עתיקות נוצצות, והציגה את עצמה בשם ארוך ומסובך כל כך שביקשתי ממנה לחזור עליו. "תקראי לי פשוט גֶרטה," אמרה וביטלה את בקשתי בחיוך דק שפתיים: "אין טעם לשבור את השיניים. בעוד כמה עשורים," אמרה, "לאף אחד כבר לא יהיה אכפת משמות כאלה, למרות שבעליהם מגינים עליהם בחירוף נפש." לה יש ארבעה ילדים, אמרה, ולאף אחד מהם לא אכפת מהזכויות המוּלדות שלו או מי יירש מה. רק אל תשאירי אותנו במצב שנצטרך לריב, הם אמרו לה לאחרונה, וזה נכון שהדור שלה משוסע מקרעים וסכסוכים בשאלות ירושה. אבל לילדיה לא אכפת מכסף או מאדמה, אולי מפני שתמיד היו להם כאלה, והם יודעים שאין בהם תועלת. בעצם, הם ראו מספיק כדי לדעת שקו דק מן הדקים מפריד בינם לבין אבותיהם, ושדי בהטיה קלה של המאזניים כדי לדון אותם לגורל דומה. הם דחקו בה אינספור פעמים שתמכור את הרכוש המשפחתי ותיהנה מהרווחים עד הטיפה האחרונה, אמרה וצחקה, כאילו הגוף החלשלוש שלי מסוגל לבזבז את כל הנכסים שלנו ולהפוך אותם להנאות חולפות. אבא שלה, אמרה, היה קמצן במידה יוצאת דופן, ובשנותיו האחרונות חי על קרקרים וקוביות גבינה קטנות: הוא נודע בכך שהגיע לסעודות עם בקבוק יין פתוח מהסופרמרקט, שממנו שתה אולי כוס אחת לפני כמה שבועות, בעוד שהמארחים אולי קיוו למִנחה מאחד הכרמים שלו. הצייקנות הזאת, אמרה, שמאז ומעולם נתפסה בעיניה כנחישות לא לנגוס בהון המשפחתי, מנעה ממנה למכור או למסור את כל מה שירשה. אבל כעת, אמרה, אני תוהה אם זאת לא הייתה בעצם מידה מגונה או ביטוי של זעם מצידו. הוא עשה מאמצים כבירים לשקם את ההון הזה, שמלחמות העולם דלדלו אותו מאוד, אבל נראה לה שהטראומה של שנותיו המוקדמות פגעה בו יותר מהטראומה ההיסטורית. "בילדותו," אמרה, "כשהנחלה הייתה בשיאה, המשרתים היו כורעים ברך בפני אביו ומגישים לו מפירות הקציר או הציד היומי. הייתה לו מטפלת שהרגה את הארנב הלבן שלו כעונש על עבירה כזאת או אחרת, ולמחרת בבוקר הגיעה עם ידונית פרווה שתפרה ממנו. אי אפשר להתאושש," אמרה, "מתסביך גדלות ומאכזריות שכאלה, או מהשילוב הקטלני בין השניים. ההיסטוריה כובשת פסגות," אמרה, "ורומסת כל מה שנמצא בדרכה, אבל הילדוּת מחסלת את השורשים. וזה הרעל," אמרה, "המחלחל לאדמה."
אבל בתוך תוכה היא מאמינה שללא היסטוריה אין זהות, ולכן בסופו של דבר היא לא מבינה את חוסר העניין של ילדיה בעברם או את נאמנותם לכת האושר. "עולמם נטול מלחמות," אמרה, "אך גם נטול זיכרון. הם סולחים בקלות, כאילו כלום לא חשוב. הם אדיבים כלפי הילדים שלהם," אמרה, "אדיבים פי כמה משהדור שלנו היה, אבל חייהם חסרי יופי." היא השתתקה ומצמצה לאיטה.
"לפני חמש־עשרה שנה בערך," המשיכה, "כשהצעיר שלי עזב את הבית, בעלי ואני שקלנו להתגרש, ולמרות ששנינו רצינו להשתחרר, בסופו של דבר לא היינו מוכנים לגרום לילדים את כאב הפירוק של העולם המוכר להם. הסתפקנו בכך שסיפרנו זה לזה איך אנחנו מרגישים והמשכנו בחיינו פחות או יותר," אמרה, "כשההכרה הזאת שוררת בינינו. בעלי מטפל בעסקי החווה, כי כך הוא מרגיש נחוץ ומועיל מאז ומעולם, ואני מטפלת בענייני המנהלה ובחובות הציבוריות הנובעות מהעניין שלי באמנויות. אנחנו בקושי מדברים," אמרה, "וכיוון שהבית גדול כל כך, לפעמים אנחנו לא מתראים במשך ימים שלמים. יש לנו הרבה אורחים," אמרה, "האחוזה שוכנת בחלק יפהפה של האזור הכפרי, ורבים מחבריי הכותבים חושבים שזה מקום אידיאלי לעבוד בו, ואולי אני פשוט דואגת שתהיה לי חֶברה כדי שבעלי ואני לא נצטרך לשהות זה במחיצתו הבלעדית של זה. הילדים והנכדים שלנו," אמרה, "באים ללון עם הררים של קופסאות פלסטיק והמאכלים המיוחדים שלהם ומשחקים אלקטרוניים, ומוצאים אותנו כמו פעם, רק שהאהבה כבר לא שורה בינינו. ואני תוהה," אמרה, "אם לא עשינו להם עוול גדול כשחסכנו מהם את הכאב, שבמובן מסוים גם הוליד אותם מלכתחילה, ובה בעת אני יודעת שזה לא ייתכן, ושרק האמונה שלי בערכו של הסבל גורמת לי לחשוב כך. אני נמנית עם אלה שמאמינים שלא תיתכן אמנות ללא סבל," אמרה, "ואין לי ספק שאהבָתי לספרות במיוחד נובעת מהכמיהה לאשש את האמונה הזאת. לפעמים," אמרה, "כשאני מתעוררת מוקדם בבוקר, אני אוהבת לטייל בשטח שלנו כדי לשכנע את עצמי שקיבלתי החלטות נכונות. במיוחד בבקרים של ראשית הקיץ," אמרה, "כשהשמש עולה מבעד לערפל, והיופי שלה בל יתואר. זה עדיין האושר הגדול ביותר שלי," אמרה, "אבל יש בו גם אכזריות כי אפילו בשיאו," אמרה, "הוא עלול ליצור את האשליה שיש אושר אחר, גדול יותר, שיכולתי לחוות אם גורלי היה שונה." היא חייכה בשפתיים דקות. "ייתכן," אמרה, "שאנחנו מבינים שהיינו חופשיים מאז ומעולם רק כשכבר מאוחר מדי."
היא תצטרך להסתדר בלי אוכל, אמרה, כי התור בקושי זז: עליה לקום השכם בבוקר ולטפל בנכדים, ובכל מקרה היא כבר לא מסוגלת לבלות עד שעה מאוחרת.
"אני מקווה שעוד ניפגש," אמרה, שלפה כרטיס לבן קטן מבין קפלי השל והניחה אותו בידי. "כמו שאמרתי, הרבה סופרים חושבים שהבית שלי הוא מקום אידיאלי לכתיבה, והואיל ויש בו הרבה מקום, אף אחד לא יפריע לך. אני מצפה שתקבלי את הצעתי," אמרה, ועיניה הגדולות סקרו את החדר לאיטן בלי למצמץ. במרחק מטרים ספורים מאיתנו עמד גבר חיוור, שעון על מקל הליכה, ולרגע חשבתי שאולי זה בעלה של גרטה כי היא נעצה בו מבט חודר, אבל אז ראיתי שלמרות המראה החולני וההתנהלות הזקנה, הוא בן ארבעים וחמש לכל היותר. הוא התקדם לעברנו בצליעה ובירך את גרטה, שנשקה בחמימות על לחייו.
"תפסת אותי עם רגל אחת בחוץ," אמרה גרטה. "אני זקנה מדי לקהל גדול כזה ולרעש כזה."
"נו באמת," הוא אמר. היה לו מבטא אירי עם נגיעה טרנס־אטלנטית. "פשוט עוד לא השמיעו את המוזיקה שאת אוהבת. נעים מאוד," הוא נפנה אליי.
"אתם בטח מכירים," אמרה גרטה.
"עברו כמה שנים," אמר ריאן, "אבל כן, נפגשנו כמה פעמים."
הוא קימט את מצחו, כנראה במאמץ להיזכר בפגישתנו האחרונה. עור פניו היה רפוי כל כך, שהוא נחרש קמטים ליצניים אשר הדגישו את חילופי ההבעות, והאור העז בחדר רק הוסיף לרושם הרפאי, השֹטני כמעט. הוא לבש חליפת פשתן בהירה שגם היא נתלתה ברפיון על גופו, והאור המלאכותי הוסיף לה נופך דרמטי, כאילו היה עטוי תחבושות. הוא נראה כמו ניצול אסון, אולי אפילו נקמה, שפגעה בו והשאירה אותו צולע, מוכה ומרוקן, והמקל תרם לרושם הזה. שמתי לב שאני תוהה מה הוא עשה שזה הגיע לו, ואם אני עצמי אחראית לכך באופן כלשהו, כי פעם חשבתי שאנשים כמו ריאן חסינים מכל פגע.
"ריאן נאם בעירייה הערב," אמרה גרטה, וקולה הרועד נישא מעל השאון. "זאת הייתה הצלחה מסחררת."
"הקהל היה נהדר," אמר ריאן.
"הנושא היה אחדות בעידן של אינטרסים אישיים," אמרה לי גרטה. "פאנל מעניין. ריאן חולל מהומה לא קטנה."
"בסך הכול אמרתי," אמר ריאן, "שלדעתי המושגים האלה לא מוציאים זה את זה."
"זה נושא אקטואלי," אמרה גרטה, "כי אתם הבריטים הרי רוצים להתגרש."
"כופר באשמה," אמר ריאן בעליצות. "אני אירי ונשוי באושר."
"זאת תהיה טעות גדולה," אמרה גרטה, "כמו תמיד, כנראה."
ריאן נופף בביטול בידו הפנויה ואחז במקל בידו השנייה.
"זה לעולם לא יקרה," הוא אמר. "זה כמו שהאישה מאיימת לעזוב אותי כל יום שישי בלילה, אחרי כמה משקאות. זה לא סתם זאב־זאב," הוא הוסיף בנימת חשיבות. "הזאב ממש גר אצלנו בבית."
גרטה צחקה.
"נפלא," אמרה.
"הדבר היחיד שאפשר לומר בוודאות על אנשים," אמר ריאן, "הוא שהם מנסים להשתחרר רק כשהחופש משרת את האינטרסים שלהם."
"אתה חייב לבוא לבקר אותנו בכפר," אמרה גרטה, הכניסה יד לתוך השל והושיטה גם לו כרטיס לבן. "מי יודע, אולי תקבל השראה לכתוב המשך לתופעה שלך. הייתי רוצה לחשוב שתרמתי קצת לקסם."
"בהחלט," אמר ריאן, ועיניו הצרות התרוצצו על פני החדר. "היה נהדר לפגוש אותך," הוא אמר ולפת את כף ידה.
"ראיתי שלרגע לא זיהית אותי," אמר לי אחרי שצפינו בה מתרחקת אט־אט. "זה קורה כל הזמן אז אל תרגישי לא בנוח. אני כבר התרגלתי לשינוי," הוא אמר והעביר יד בשערו, שהתארך והיה מסורק לאחור ברפיון שלא זכרתי. "אני יודע שזה הלם לאנשים שלא ראו אותי תקופה ארוכה. לפני כמה ימים נתקלתי בתמונות ישנות שלי ובקושי זיהיתי את עצמי, אז אני מבין את ההרגשה. למען האמת, גם אני מתבלבל לפעמים. לא כל יום מאבדים מחצית ממשקל הגוף, נכון? מה שמוזר," אמר, "הוא שלפעמים אני מרגיש כאילו החצי השני עוד שם, ופשוט אי אפשר לראות אותו."
מלצר חלף עם מגש משקאות, וריאן הרים את ידו לאות סירוב.
"בשלב הראשון נגמלתי," הוא אמר, "מחלב האֵם הישן והטוב. אם כי מוכרחים להודות שהוא עזר לי להירדם. עכשיו אני ער לילות שלמים. מתברר שהמון אנשים ערים בלילה," אמר. "תודה לאל שיש רשתות חברתיות. לא היה לי מושג כמה דברים מתרחשים בעולם. זה ממש כמו לחיות במאה אחרת. עכשיו אני מפטפט לי עם אנשים בלוס אנג'לס וטוקיו בשלוש בלילה, במקום לישון עד שההנגאובר יעבור. האישה מאושרת," הוסיף. "אם הילדים מתעוררים, הם כבר לא מתקרבים אליה."
הוא הסתובב, והאור נפל עליו מזווית אחרת. כעת ראיתי שמה שפירשתי כסימני אסון הם בעצם סימני הצלחה, ותהיתי איך ייתכן שקל כל כך לבלבל בין שני המצבים הקיצוניים האלה. החליפה הרפויה הייתה בעצם מעוצבת כך בכוונה, וכמו התסרוקת הפרועה, עלתה לו בבירור כסף רב. ובאשר לרזון, הוא הסביר לי שהחליט פשוט להניח את הסכין והמזלג. למעשה, אשתו הכניסה אותו למשטר הזה, הוסיף, אם כי לא העלתה בדעתה שהוא ירחיק לכת עד כדי כך.
"העניין הוא," אמר, "שאנחנו יצורים אובססיביים, נכון? אנחנו לא מסוגלים להניח לרעיון - חייבים להמשיך עד שהכול נעקר מהשורש. שמתי לב שהרבה מאוד כותבים לא מקפידים על בריאותם," הוא המשיך, "ואני מוכרח לומר שלדעתי זה נובע במידה מסוימת מסנוביות. הם חוששים שאם יתפסו אותם מתעמלים או שומרים על המשקל, יזלזלו בערכם האינטלקטואלי. אני מעדיף את המודל של המינגווי," אמר, "רק בלי הרובים וההרס העצמי, כמובן. אבל מבחינת הפרפקציוניזם הגופני - למה לא בעצם? למה להתייחס לגוף כאילו הוא שק שנועד לסחוב את המוח? במיוחד כיום, כשאנחנו כל כך מעורבים ביחסי הציבור - לפעמים כשאני מסתכל עליהם, אני חושב שהם לא רואים אור יום. הם אולי מתנהגים כמו חבורת גאונים, אבל כמו שאמרתי, זה נגוע בסנוביות. אישית, אני לא סובל סופרים שנראים כמו נוודים - אני חושב, למה לי לבטוח בתפיסת העולם שלך, אם אתה לא מסוגל אפילו לדאוג לעצמך? אם היית טייס, לא הייתי עולה על המטוס שלך - לא הייתי סומך עליך שתביא אותי ליעד בבטחה."
השינוי באורח חייו התרחש לפני שנתיים, אמר, כשאשתו נתנה לו שעון חכם לחג המולד. הוא מודד את קצב הלב ואת הדופק ואת המרחק שהולכים. זה נראה כמו מתנה לכל דבר, משהו שפשוט בחרה באקראי, אבל נכון שלפעמים דווקא הדבר האקראי ביותר עוקר אותנו מהתלם?
"ובכל זאת, עם יד על הלב," הוא אמר, "בהתחלה התאכזבתי. כלומר, לא הייתי בטלן גמור - הלכתי לחדר כושר, אכלתי חמש ארוחות קטנות ביום פחות או יותר. אז חשבתי, אולי פספסתי משהו? אולי זה השלב שבו מתחילים לתת אחד לשני מתנות חסרות משמעות, כי כבר לא טורחים לחשוב מה השני רוצה? כמובן," אמר, "מאז קניתי שעון הרבה יותר מתוחכם. השעון הזה," הוא הפשיל את חפת השרוול והושיט את ידו לעברי, "לא סתם אומר לך מה עשית - הוא גם אומר מה עוד נשאר לך לעשות. בכל רגע נתון," אמר, "הוא מציג בפנייך את ההשלכות העתידיות של המעשים שלך. הראשון בסך הכול תיעד: הייתי צריך לפרש את הנתונים בעצמי. והסכנה שם," אמר, "היא שהכול נורא סובייקטיבי."
אבל כמו שהוא אמר, זאת הייתה נקודת הזינוק, ואם האישה לא תיארה לעצמה לאן זה יתפתח, זה מפני ששכחה להביא בחשבון את נטייתו ללכת עד הסוף. "מדהים לחשוב," אמר, "שרוב האנשים מטפלים במכוניות שלהם יותר מאשר בגופם, אבל בעצם מדובר בסך הכול במנוע של האורגניזם האנושי. זה בעיקר עניין של מתמטיקה," וכעת, כשהנתונים עמדו לרשותו בזכות השעון, הוא הגיע עד מהרה למסקנה מרעישה: אם עד כה האמין שהוא מוּנע בידי הרצון - כוח שאותו ניהל במרוצת השנים במידה כזאת או אחרת של הצלחה אך מעולם לא שלט בו לגמרי - כעת הבין שהכוח המניע הוא צורך. ועל הצורך אפשר לא רק לשלוט, אלא גם לנצח אותו. אנשים יכולים לרצות אינספור דברים, אבל מה הם צריכים באמת? הרבה פחות משהם חושבים - בעזרת הידע ההולם, המנוע מסוגל לפעול בצורה נקייה וחסכונית, עד שבקושי מרגישים בו. זה מידע יקר מפז למי שמבקש להתייעל: הוא פותח פתח לעולם שלם של שליטה, שאפשר להיות בו ממש בלתי נראים, ולפיכך חסינים מפגיעה. כשאדם שואל את עצמו מה הוא רוצה, לעומת זאת, הוא בעצם מתבוסס בבוץ, שם כל אחד יכול לראות אותו.
"הדבר הזה," הוא הקיש על מפרק ידו, "אומר לי לא רק מה אני צריך אלא גם מה הרווחתי, מה אני יכול לקבל אם אחליט. זה מרחב תמרון רציני," אמר.
הוא התחיל לצרוך רק מחצית ממה שהמכשיר אמר לו שהרוויח, והתפעל מהעוצמה שחש מכך שלא נגע במחצית השנייה, כאילו המספרים הם כסף אמיתי בבנק: הוא צבר הון מנטלי, וכן רץ שלוש־ארבע פעמים בשבוע ושחה בשאר הימים, וכך הרוויח עוד יותר. הוא רצה להתחיל לרכוב על אופניים, אבל בזמנו לא היה יכול להרשות לעצמו לקנות את הציוד המתוחכם, עד שהבין שהציוד המתוחכם דווקא מקל את הרכיבה ולכן הוא ממילא לא רווחי. שעדיף לרכוב בעלייה על אופניים חלודים עם שלושה הילוכים ששוקלים עשר טונות. הוא לא יודע אם ניסיתי אי־פעם לרוץ, אמר, אבל זו פעילות מדיטטיבית למדי: זה באופנה עכשיו לכתוב על ריצה, ואם יהיה לו זמן הוא ינסה לעשות זאת. לגבי אכילה, כיום הוא מסתדר בלעדיה. לפעמים כשהוא צופה באנשים אוכלים, הוא מבין עד כמה הם פגיעים. הוא נזכר איך הוא עצמו לעס ובלס במשך שנים, והבין שבאמצעות האכילה ניסה לשמור על עצמו, אבל בעצם הוא רק חשף את עצמו לסכנות. נדמה שהוא קיווה להתמזג עם העולם באמצעות האכילה, למחוק את הגבולות בין הפנים לחוץ. כשחשב על כל הזבל שעיכל, הוא תהה איך היה מסוגל להתעלל בעצמו ככה.
ואמנם הוא איבד משקל רב במהירות, אך השיפור המשמעותי ביותר היה דווקא מנטלי, ועם הקריירה המקרטעת שלו אז, הוא מודה לאל על שסוף־סוף ראה את האור. הספר שלו עומד בראש רשימת רבי המכר של ה'ניו יורק טיימס' כבר חצי שנה: בטח שמעתי עליו, למרות שאם אני בקיאה ברכילות, מן הסתם לא ניחשתי שזה קשור אליו כי הוא כתב בשם בדוי. הוא צירף שותפה לכתיבה, סטודנטית לשעבר, והם יצרו אנגרמה משמותיהם, אבל כמובן, אמר, מאחר שהוא התייצב בחזית כביכול, היה הגיוני לבדות סופר גבר. הוא הודה שבהתחלה הציק לו שהצלחתו הגיעה דווקא כשהתחיל לכתוב בשם בדוי. בינו לבינו הוא היה שמח להראות לכל המפקפקים בטרֶלי. ועדיין, לשם הבדוי יש כמה יתרונות דומים לאלה של הגימיק הניטשיאני שהוא עונד: הוא הפך חלק ממנו - החלק שכמדומה נגזר דינו לחזור על דפוסים מסוימים - לבלתי נראה. הנה הוא לוגם מיץ עשב חיטה במחלקה הראשונה במטוס ללוס אנג'לס, בדרך לפגישה עם אנשים שקנו את זכויות ההסרטה לספר שלו, ואיש לא יודע מי הוא. האדם שתמיד היה - ריאן הישן - נדמה לו יותר ויותר כחבר ילדות שהוא חיבב אבל השאיר מאחור, מישהו שיום יבוא והוא יאמר עליו שהוא חי בכלא מעשה ידיו.
שרה, שותפתו לכתיבה, שמחה שהוא זה שמתרוצץ, כי יש לה ילדים בגולוויי. חוץ מזה, היא דוגמה מובהקת לסופרים משולחי רסן. פעם היא הגיעה לפגישה עם הסוכנת שלהם בנעלי בית ישנות, אבל מצד שני, אין דבר שהיא לא יודעת על ונציה במאה החמש־עשרה - שם מתרחש הספר. במקור זה היה הדוקטורט שלה, וכמנחה שלה גילה שהוא נותן לה שלל עצות מסחריות טובות שלא הצליח לממש בעצמו, כך שבזכות הבעלות המשותפת על הפרויקט הצדק בעצם ניצח סוף־סוף. זה כמו נישואים, אמר, הכתיבה המשותפת - הם עובדים על ספר חדש עכשיו - צאצא נוסף. נישואים הם עדיין המודל הטוב ביותר לחיים, אמר, או לפחות איש לא הצליח למצוא מודל טוב ממנו, אז למה שזה לא יעבוד בכתיבה? ואף שהצאצא כרוך בעבודה קשה, לפחות הוא מממן את עצמו. לאישה לא אכפת - בעצם, היא זאת שהציעה להם לעבוד יחד מלכתחילה - ומאחר שהיא בדיוק קנתה לעצמה ריינג'־רובר חדש בזכות התמלוגים, גם היא לא יכולה להתלונן.
שאלתי אותו אם הוא עדיין מלמד, והוא עיווה את פניו. עורו השמוט התקמט בקפלים מפחידים, לפני שנרגע והביע חרטה קלה.
"עם כל הרצון הטוב," הוא אמר, "פשוט אין לי זמן. ברור שאני מתגעגע למגע עם הסטודנטים - בהוראה יש מן הנתינה, לא? אבל למען האמת, בסופו של דבר התחלתי להרגיש שאני מוכר להם לוקשים, כי אחרי הכול אני מעודד אותם לחשוב שהם יכולים לכתוב רב־מכר ולפתור את כל הבעיות שלהם בחיים, כשבעצם לרובם אין כישרון. והם גוזלים כל כך הרבה אנרגיה - למען האמת כבר מַתּי לעזוב, אבל בעצם," הוסיף בנימה חשאית, "העיפו אותי רגע לפני שהעסק התחיל להמריא. כבר הייתי בצלילה, עם אישה ושלושה ילדים שצריך לפרנס. טוב," אמר, "זה לא משהו שהייתי רוצה לפרסם. אבל את יודעת," אמר, "במובן מסוים הם עשו לי טובה, כי אני לא בטוח שהייתי עושה את מה שעשיתי אלמלא זרקו אותי לעזאזל. את יודעת איך זה," אמר. "אתה מרוויח מספיק כדי לשרוד אבל בו בזמן מתרוקן מנטלית, אז אתה נצמד לעבודה עוד יותר. הספר שינה הכול, כמובן," אמר. "פנו אליי מאוניברסיטאות אמריקניות - יש לי כמה הצעות נחמדות על השולחן, אבל אני עוד צריך לחשוב על זה."
והחיים הם לא גן של שושנים בשום צורה ואופן - הם אף פעם לא כאלה. בנו הצעיר אובחן כאוטיסט בשנה שעברה, והם דווקא נשמו לרווחה כי סוף־סוף יש לזה שם. לאישה היה רעיון מצוין, להקים קרן צדקה שתסייע למשפחות של ילדים אוטיסטים, והיא אפילו הגיעה לפרלמנט האירי, לוועדה שעוסקת בשילוב ילדים עם צרכים מיוחדים בבתי הספר. הוא פרסם אנתולוגיה קטנה כדי לגייס כסף בשבילה, ביקש מסופרים לתרום סיפורים ללא תשלום. הוא קיבל תגובות מדהימות - היו אפילו כמה שמות גדולים באנתולוגיה הזאת, וכל היצירות היו מקוריות, כך שהמכירה הפומבית של הזכויות על הסדרה נחלה הצלחה מסחררת.
"למרבה הצער," אמר, "עקב המבנה הכלכלי של הפרויקט, לא יכולנו לבקש מאנשים כמוך לתרום, כי כל המטרה הייתה להרוויח כסף, וכמו שאמרתי, בשביל זה צריך שמות גדולים."
הוא הביט בי בהבעה ליצנית של חרטה, או כמעט רחמים. הוא שמח שאני עדיין פעילה, אמר. טוב לראות אותי בכנס - לפחות אני עדיין בעניינים. הוא חייב ללכת ולהסתובב קצת, כי הוא מעין אורח כבוד הערב: אנשים מצפים לפגוש אותו.
הוא סקר את החדר בעיניו הצרות, נפנה אליי והרים את מקלו בברכה. שאלתי אותו מה קרה לרגל שלו, והוא עצר והשפיל מבט, ולבסוף הרים אותו בתימהון.
"היית מאמינה," אמר, "שרצתי מאות קילומטרים בשנה האחרונה, ובסוף נקעתי את הרגל כשירדתי ממונית?"

"קודוס" / רייצ'ל קאסק. מאנגלית: קטיה בנוביץ'. הוצאת מודן, 159 עמודים.