הספר הטוב ביותר שקראתי מעודי

בביוגרפיה המצוינת של אנרי טרויה, "בלזק", מופיעה עצה שנתן הסופר הצרפתי למכותב שלו: להביע השתאות והתפעלות תוך שימוש בגוף שלישי ולנסות ליצור ריחוק ממושא הכתיבה באמצעות נקיטת לשון גוף ראשון. לכאורה, דבר והיפוכו. אבל ההיגיון של המשופם הצרפתי היה מובחן מאוד: כתיבה רגשנית בגוף ראשון על מושא הערצה מנמיכה את הטקסט וגוררת אותו לזירת הגרוטסקה, עד לכדי סכנה בהפיכתו לפרודיה. כתיבה בגוף שלישי יוצרת את המרחק הנכון, החמקמק כל כך, בין הכותב למושאו, ומכיוון שההתפעמות טמונה ממילא בדברים, דווקא הרחקה ואפילו הזרה יוצרות את האפקט הרצוי. נכון יהיה, אם כן, לכתוב על "כפרה" של איאן מקיואן בלשון הנוקדנית והעניינית ביותר שמסוגל הכותב להפיק ולתת להתפעמות לבעבע מתחת לפני השטח. אם לא, היא תפרוץ את סכרי הטעם הטוב ותהפוך את הדברים שיירשמו כאן למגוחכים, כמעט פרודיה על ביקורת ספרות.

ההיסטוריה של הרומן מעוטרת יצירות מופת רבות, עד כמעט לאינספור. מ"דון קיחוטה" לסרוונטס, דרך "האדום והשחור" לסטנדאל, "מובי דיק" למלוויל, "אנה קרנינה" לטולסטוי, "המשפט" לקפקא ועוד עשרות רבות שהושמטו ולא במזיד ולא מטעמי שיפוט לקוי. בסופה של רשימה, הקונצנזוס וההיסטוריה תמימי דעים לגבי השמות ונותני השמות שמקומם אסור שייפקד מארון הספרים של התרבות. עם זאת, יצירות חשובות וגדולות אחרות נשכחו מלב, ואולי גרוע מזה: כלל לא הגיעו לידיעת הקהל הרחב, מטעמים של עיתוי היסטורי, קשיי הפצה גיאוגרפיים או חסמים מקומיים אחרים שמנעו מזה להגיע לידיעת הקוראים האלה ומאחר מלזכות בתהילה המגיעה לו אצל קוראים אחרים. צדק אינו קריטריון אסתטי.

אך עניין הרשימה ביצירות שזכו להכרת המקום והזמן, אולם לא הצליחו לשרוד את המסע המפרך אל תוך מזוודת הנוסעים של דברי ימי יצירות המופת ההכרחיות. בכל עת, בכל מדינה, בכל לשון, נכתבות יצירות מופת ששלמותן אינה מוטלת בספק על אנשי השעה, אולם בחלוף שנים מקומן נפקד מרשימות המצאי של ההכרח. ההיסטוריה נוטלת עמה רק את הנבחרים, ולא בהכרח את המובחרים. אולם מקומה של יצירה גדולה ימשיך להיות מובטח בלב קוראיה, גם אם יורשיהם לא יידעו אותה. הנצח הוא חוג שמתי מעטים זוכים להסתובב בו.

אם ניטול את מרבית יצירות המופת שנשתמרו, נמצא כי למרביתן מספר מכנים משותפים: 1) חשיבותן הסמלית לתקופה או לתופעה, אם בדברי ימי העמים, אם בדברי ימי האמנות. 2) הסכמה חוצת תרבויות ויבשות לגבי איכותן. 3) העיסוק והייצוג של כולן במרכיבי היסוד של הקיום האנושי, החוויה האנושית.

ספרים שאופיינו רק באחד המרכיבים, אוכלו לרוב במגרסה הגדולה של השכחה. "כפרה" של איאן מקיואן עומד ללא כל קושי בשני התנאים האחרונים. סיפור העלילה שלו משיק לקווי החיים הבסיסיים ועם זאת העדינים ביותר. בכל המדינות בהן נקרא (אנגליה, ארה"ב, גרמניה, הולנד וישראל לעת עתה – ככל הידוע לי) זכה באהדה משתאה ובספיקת כף של התפעמות והתפלאות. אכן, מדובר במעשה מרכבה אמנותי חסר תקדים. קראתם נכון, חסר תקדים.

המימרה הרווחת גורסת כי "כולנו ניצבים על כתפי הענקים שקדמו לנו". כלומר – ספרות גדולה אינה יכולה להתקיים בוואקום, היא נגזרת המשך של כל הספרות שנכתבה לפניה וגדולתה עומדת לה רק בהשוואה אליהן. ואמנם כך, "כפרה" לא יכול היה לצמוח בתוך חלל ספרותי. הוא ממשיכם ושיאם של כל יצירות המופת שקדמו לו, ביניהן כמעט כל ספריו הקודמים של מקיואן. האמינו לי, אני שומר על איפוק קרתני בדבריי.

מקיואן, שזכה לכבוד והערכה אצל הקורא העברי על יצירותיו הקודמות - "גן הבטון", "נחמת זרים", "כלבים שחורים", "אמסטרדם" ו"אהבה עיקשת" - היה נחשב אצל רבים לסופר החשוב הכותב כיום באנגלית, גם ללא "כפרה", אך ספר זה, שראה לאחרונה אור בהוצאת "עם עובד", מקדם אותו לטעמי לראש רשימת הסופרים החשובים והגדולים מאז סרוואנטס (גם כאן במשנה איפוק). למען האמת, מעל לכולם. ולו רק בזכות "כפרה".

"כפרה" פורש את יריעת התנהלותו של סוד אפל, חטא בל יכופר, שמשפחה אחת שמוצאה באנגליה צריכה להתמודד עמו לאורך (כמעט) כל המאה העשרים. לא אקדיש פיסקה לתקציר העלילה. שירות זה יפגע בביקורת ויהיה עקר. האם אפשר לתמצת את "אנה קרנינה" בפסקה אחת? את "מאה שנים של בדידות?" די בשורה למעלה כדי לגלען את קו העלילה הבסיסי שמשמש למקיואן זירה לפרישת מלאכת המחשבת הקשה לעיכול שהוא מצליח להעמיד.

גם מבלי לנמק מדוע, אומר ש"כפרה" הוא הספר הטוב ביותר שקראתי מעודי ובוודאי אחד המופלאים שנכתבו אי פעם. מדובר ברגע התעלות של הספרות העולמית, כאילו כל ימיה ויצירותיה כוונו רק כדי להכשיר את הקרקע למלאכה מושלמת זו של אמנות. קור הרוח, תתקשו להאמין, עדיין שורה מעל דבריי, האיפוק והזהירות עדיין מרחיקים אותי מלבטא את שחשתי ואשר חשבתי כשסיימתי את "כפרה".

מדובר היה בהנאה פיזית של ממש, בתחושת שגב נדירה, חד פעמית, הגובלת בהתגלות. נשיקה ממושכת לאהבה שהפכה באחת לנצחית. גאונות פורצת כל גבול ושוברת כל מידה. הישג שקשה להעלותו על הדעת, אלא אם במפגש ישיר, ללא תיווך מבקרים ודעתנים, עמו. ללא עוררין, הספר שעל פיו אאמוד מהיום כל יצירת ספרות, אמנות, שאבוא אתה במפגש ולכן, כל כך קשה להגדרה ולהסבר. מדובר בנס ספרותי, שלמות בלתי אפשרית, שאין לה אח ורע. הנה כי כן, יצאה המליצה מן השק.

יותר מכל, "כפרה" של איאן מקיואן הותיר אותי ללא מילים, ללא הסברים, ללא נימוקים משכנעים, ללא היגדים שלא יסתכנו בקלישאה. יותר מכל, אין לי ככותב, כקורא, כאדם, דרך להעביר את עוצמת החוויה בה זכיתי, כך פתאום, באמצע החיים, ללא כל התראה. אפשר גם שרבים מהקוראים יחלקו עליי – זו זכותם. מדעתי לא אזוז. אפשר שההיסטוריה תשכח ברבות השנים, דרכיה הרי מוזרות, אך לעת זו בהווה, איאן מקיואן נגע בעל-זמן. הנצח, לעומתו, בטל בשישים.