קראו את הפרק הראשון מתוך "בית היפהפיות הנמות" מאת יאסונרי קוובטה

"אני מאוד מבקשת, בלי תעלולים מרושעים," שיננה האישה מהאכסניה לאגוצ'י הזקן, "אסור אפילו להכניס אצבע לפיה של הנערה הישנה."
למעשה, קשה היה לכנות את המקום "אכסניה". גודלו של החדר שבו שוחחו אגוצ'י והאישה היה שמונה טָטָמִי והוא נמצא בקומה השנייה. ייתכן שהיו באותה קומה שני חדרי שינה נוספים. שטחה של הקומה התחתונה נראה קטן מכדי שיהיו בה חדרי אורחים. שלט מזמין אורחים לא נתלה בפתח הבית, והלקוחות שפקדו אותו לא הסגירו את סודותיו. בפנים שררה דממה. אגוצ'י לא ראה אף אחד, חוץ מהאישה שקידמה את פניו ליד השער הנעול ושאיתה שוחח עכשיו. מכיוון שהיה זה הביקור הראשון שלו במקום לא ידע אגוצ'י אם היא בעלת האכסניה או מועסקת שם. לקוחות אינם אמורים לשאול שאלות מיותרות.
האישה הייתה קטנת מידות, באמצע שנות הארבעים לחייה. קולה היה צעיר ונדמה שדיברה במתכוון בטון רגוע. כשדיברה נעו שפתיה הדקות בלי שפתחה את פיה. היא המעיטה להתבונן בפניו של בן שיחה. עם זאת, היה דבר-מה מרגיע בצבען האפל של עיניה, והיא הייתה נינוחה כמי שמנוסה ובקיאה בדברים.
מעל הִיבּאצִ'י מעץ פאולוניה היה תלוי קומקום ברזל ובו רתחו מים. האישה יצקה אותם על עלי התה. ספלי התה היו נאים במפתיע, והתה היה משובח יותר מכפי שניתן היה לצפות בנסיבות אלה. אגוצ'י הזקן חש מפויס. בגומחה בקיר הייתה תלויה תמונה של הצייר קָוָואִי גְיוֹקוּדוֹ - העתק - ובו תואר בצבעים חמימים נוף כפרי בשלכת. לא היה דבר בחדר של שמונת הטטמי שרמז על סוד נסתר.
"נא לא לנסות להעיר את הנערה," חזרה האישה על דבריה, "כי שום מאמץ לא יעזור. היא שקועה בשינה עמוקה, לגמרי לא מודעת למה שקורה. אתה יכול להסיר כל דאגה מליבך, אדוני; היא תישן מההתחלה עד הסוף ולא תדע אפילו עם מי ישנה הלילה."
לאגוצ'י הזקן היו ספקות וחששות שונים, שלא העלה על דל שפתיו.
"והיא נערה יפה, אדוני. אנחנו מזמינים אותה רק לכבוד לקוחות מהימנים..."
אגוצ'י רצה להסב ממנה את פניו, אבל במקום זאת השפיל את עיניו והתבונן בשעון היד שלו.
"מה השעה?" שאלה האישה.
"רבע לאחת-עשרה."
"באמת, כבר רבע לאחת-עשרה... כל הקשישים הולכים לישון מוקדם וקמים מוקדם בבוקר. אם אתה רוצה לישון, בבקשה. אפשר תכף ומייד..." היא קמה ממקומה, ניגשה לדלת המובילה לחדר הסמוך ופתחה אותה במפתח.
ייתכן שהיא איטרת, כי השתמשה ביד שמאל. לכאורה הייתה זו פעולה פשוטה, אבל אגוצ'י עקב אחריה בנשימה עצורה. האישה תחבה את ראשה לחדר והציצה פנימה. ניכר בה שאין זו הפעם הראשונה שהיא עושה זאת. במבט מאחור נראתה דמותה רגילה ביותר, אולם בעיני אגוצ'י היא נראתה מעוררת חשד. על הקשר שבחגורת הקימונו שלה בלט עיטור גדול של ציפור לא מזוהה. למה צוירו לציפור המסוגננת הזו עיניים ורגליים כל כך ריאליסטיות? הציור עורר במתבונן תחושה של אי נוחות, לא משום שהייתה זו ציפור מפחידה כשלעצמה, אלא בגלל הכישלון בעיצוב הדוגמה. צבעה הבסיסי של חגורת האוֹבּי היה צהבהב בהיר מאוד, כמעט לבן. החדר הסמוך היה אפלולי.
האישה סגרה שוב את הדלת, אבל לא נעלה אותה. את המפתח הניחה על השולחן שלפני אגוצ'י. הוא לא מצא בהבעת פניה ובנימת דבריה רמזים לכך שחיפשה דבר-מה בחדר הסמוך.
"הנה המפתח," אמרה האישה, "אני מאחלת לך שינה טובה וערבה. אם יהיה לך קשה להירדם, תוכל לקחת את כדורי השינה שליד הכר שלך."
"יש לך, אישה, משקה חריף?"
"לא, אדוני. כאן לא מגישים משקאות כאלה."
"אפילו לא קצת יין בשביל להירדם?"
"נכון."
"הנערה כבר נמצאת שם?"
"כן, יְשֵנָה היטב ומצפה לך."
"מה, באמת?" שאל אגוצ'י בהפתעה קלה. מתי הספיקה הנערה להיכנס לשם? ממתי היא ישֵנה? האם כשפתחה האישה את הדלת לכדי חריץ צר והציצה פנימה התכוונה לוודא שהנערה כבר ישֵנה?
אגוצ'י שמע לפני כן מחברו, זקן שהיה בקיא באורחות הבית, על הנערות שמחכות ללקוחותיהן כשהן ישנות שינה עמוקה, אבל דווקא לאחר שהגיע למקום התקשה להאמין לסיפורים.
"אתה רוצה להחליף את הבגדים כאן?" האישה נראתה מוכנה ומזומנה לסייע לו.
אגוצ'י שתק.
"הים ממש נוהם הלילה. גם הרוח..."
"את חושבת שזה הים?"
"לילה טוב לך," הפטירה האישה ועזבה את החדר.
כשנותר לבדו הביט אגוצ'י הזקן סביבו, אבל לא גילה בחדר של שמונת הטטמי שום מתקן סתרים. מבטו התעכב על הדלת שהובילה לחדר הסמוך. הייתה זו דלת מעץ ארז שרוחבה כתשעים סנטימטר, כנראה תוספת מאוחרת לבית. אגוצ'י הזקן התבונן בה בתשומת לב וראה שגם הקיר שחצץ בין שני החדרים היה במקור דלת הזזה. הוא הסיק מכך שדלת ההזזה הוסבה לקיר כדי ליצור את חדרן הסודי של "היפהפיות הנמות". צבעו של הקיר תאם את צבעם של הקירות האחרים, אבל נראה טרי יותר.
הוא הרים את המפתח שהניחה האישה על השולחן לפני צאתה, מפתח פשוט ורגיל למדי. לכאורה הצביעה פעולה זו על כוונה ללכת לחדר הסמוך, אך הוא לא קם ממקומו. האישה אמרה: "הים הומה." נדמה היה שהבית הקטן הזה ניצב ממש בראש צוק גבוה, שבו הכו הגלים בכוח שוב ושוב. הרוח בישרה על התקרבות החורף, אבל החדר, אותו חימם ההיבאצ'י לבדו, לא היה קר. האזור היה אזור חמים, ועלי שלכת לא נישאו ברוח. מדוע אפוא הורגשה פה תחושת חורף? האם הייתה זו השפעת הבית, או אולי נבעה התחושה מליבו של אגוצ'י הזקן?
מכיוון שהגיע לאכסניה באישון לילה לא ידע אגוצ'י כיצד נראים פני השטח, אבל הריח ריח של ים. כשעבר בשער ראה שגן רחב ידיים משתרע סביב הבית. היו בגן לא מעט עצי אורן ועצי אדר גדולים. מחטיהם החדות של עצי האורן השחור הזדקרו כנגד השמיים הכהים. נראה שלפני כן שימש הבית כווילת מגורים.
ביד שאחזה במפתח הצית לעצמו סיגריה. לאחר שאיפה אחת או שתיים כיבה את הסיגריה במאפרה ומייד הצית לעצמו סיגריה נוספת ועישן אותה עד תום. הוא ניסה ללגלג על המועקה הקלה שתקפה אותו, אך תחושת הריקנות התחזקה. לעיתים קרובות שתה יין שעזר לו להירדם, אבל שנתו הייתה קלה וחלומות רעים פקדו אותו. משוררת שנהגה להקריא את שיריה ומתה בדמי ימיה כתבה כי בלילות שימורים "צופן בחובו הלילה קרפדות, כלבי אופל וטבועים." בכל פעם שעלתה בדעתו שורה זו, לא הצליח לשכוח אותה. גם עכשיו נזכר בה ותהה אם הנערה הרדומה - או שמא יש לומר שהורדמה - הנמצאת בחדר הסמוך, היא מעין "טבועה", והחשש הזה מנע ממנו לקום וללכת לשם.
הוא לא שאל כיצד הורדמה הנערה, אבל ברור היה לו שהיא חסרת הכרה ושקועה בשינה עמוקה שלא כדרך הטבע. לנערה כזו יש ודאי עור אפור אכול סמים ועיגולים שחורים תחת העיניים. צלעותיה החדות בולטות מגופה המדולדל והרופס. היא בטח שוכבת שם, קרה ונפוחה ומנחררת קלות בפה פעור, שממנו מבצבצים חניכיה הסגלגלות.
במשך שישים ושבע שנותיו עברו על אגוצ'י הזקן גם לילות מכוערים בחברת נשים, והיו אלה דווקא הלילות שהתקשה לשכוח. הכיעור לא נבע במקרים כאלה מהופעתה החיצונית של האישה, כי אם מעיוות אומלל בחייה. בגילו המתקדם לא רצה אגוצ'י להוסיף לכל אלה עוד מפגש מכוער עם אישה. כך, לפחות, החל לחשוב לאחר בואו אל הבית, עם התקרב רגע ההכרעה. אבל, האם יש בכלל דבר מכוער יותר מזקן שרוע לילה שלם לצידה של נערה שהורדמה כה חזק שלא תתעורר משנתה? ואולי הגיע לבית זה משום שחיפש את שיא הכיעור שבזִקנה?
האישה דיברה על "לקוחות מהימנים", אבל נדמה היה שכל הלקוחות שפקדו את הבית היו "מהימנים". מי שסיפר לאגוצ'י על המקום היה לקוח כזה - זקן שחדל להיות גבר. הוא הניח כנראה שגם אגוצ'י הידרדר לאותה דרגה. גם האישה מהאכסניה הייתה רגילה מן הסתם רק ללקוחות כאלה ולכן לא עטתה הבעה חטטנית על פניה ולא התבוננה באגוצ'י במבט מלא רחמים. אבל אגוצ'י הזקן מעולם לא הפסיק להתהולל ולא היה עדיין לקוח "מהימן". אם ירצה יוכל להפוך ללקוח כזה. תלוי בהרגשתו ברגע מסוים, במקום שבו יימצא ובבת הזוג. אז יגיע אל סף הכיעור שבזִקנה, וגם עליבותם של שאר הלקוחות לא תהיה רחוקה ממנו. הלא בואו לבית זה היה הוכחה ניצחת לכך. מסיבה זו לא העלה בדעתו להפר את הכללים המאוסים ומעוררי הרחמים של שאר זקני הבית.
מי שלא חושב על הפרת הכללים, לא יפר אותם. היה זה מעין "מועדון סתרים" שחברים בו זקנים לא רבים. אגוצ'י לא הגיע לכאן כדי לפרוע את הסדרים הקיימים במועדון או כדי לחשוף את חטאיו. לא הייתה בו מידת הסקרנות הדרושה לכך, ואולי גם זהו מסממניה המעציבים של הזִקנה.
"לקוחות מסוימים אמרו לי שחלמו כאן חלומות טובים," נזכר אגוצ'י הזקן בדבריה של האישה, "וישנם כאלה שנזכרו בנעוריהם." בפנים שאפילו חיוך מר לא עלה עליהן נשען אגוצ'י על השולחן בזרועו האחת והתרומם. הוא ניגש לדלת העשויה עץ ארז, שהובילה לחדר הסמוך, ופתח אותה.
"הו!"
הקריאה נפלטה מפיו בעל כורחו למראה וילונות הקטיפה הארגמניים. באור העמום שבחדר נראה צבעם עמוק יותר, ונדמה היה שהילה רפה של אור אופפת אותם. ארבעת קירותיו של החדר כוסו בווילונות. הווילון האדום, שהיה אמור להסתיר את הדלת, הוסט קלות לצד. אגוצ'י סגר אחריו את הדלת ונעל אותה. בעודו מושך את הווילון על הדלת, השפיל את מבטו אל הנערה הישנה. היא לא העמידה פני ישנה. נשימותיה הקצובות העידו על שינה עמוקה. הזקן עצר את נשימתו-שלו. הוא ציפה שהנערה תהיה יפה כל כך. הוא לא חשב שהיא תהיה צעירה כל כך.
הנערה שכבה כשצידה השמאלי מופנה אליו. גופה היה מכוסה ורק פניה היו גלויות, אולם נראה היה שלא מלאו לה עדיין עשרים שנה. אגוצ'י הזקן הרגיש שלֵב נוסף מפרפר בחזהו.
ידה השמאלית הייתה מתוחה באלכסון תחת השמיכה. ידה הימנית, הלבנה והחלקה, השתרבבה החוצה. אצבעותיה של אותה יד נחו על הכר לצד פניה של הנערה, האגודל חבוי למחצה תחת סנטרה. פרקי אצבעותיה התרפו בשנתה, ואצבעותיה התכופפו. הכיפוף היה קל בלבד ולא פגם ברושם החמוד שהותירו הגומות שבפרקי אצבעותיה. אדמומית פשטה מגב כף ידה עד קצות אצבעותיה, בנתיב שבו זרם דמה החם.
"מה איתך, את ישנה או ערה?" אמר אגוצ'י הזקן כאילו חיפש תירוץ לגעת ביד. הוא לקח את כף ידה של הנערה ונענע אותה קלות. אף שהבין שהנערה לא תפקח את עיניה, המשיך לאחוז בידה והתבונן בפניה בניסיון לתהות על קנקנה. בגבותיה לא ניכרו שרידי איפור או תמרוקים, ריסיה היו סדורים ושווים באורכם ומשערה עלה ניחוח נערתי.
במשך זמן-מה נשמע רק שאון הגלים, כשליבו של אגוצ'י יוצא אל הנערה. הוא החליט להחליף את בגדיו. לראשונה שם לב שהאור בחדר מגיע מלמעלה. הוא נשא את עיניו וראה ששתי מנורות מחופות באהילי נייר הפיצו אור מהתקרה. האם נועד האור להחמיא לצבעם של וילונות הקטיפה או אולי תוכנן כך שהשתקפות הארגמן בעורה של הנערה תיראה יפה כמו חלום. אגוצ'י מצא עצמו משתעשע במחשבות בטלות כאילו הייתה בו שלוות הנפש הדרושה לכך, אבל האמת הייתה שצבעם של הווילונות לא השתקף היטב בפניה של הנערה. עיניו הסתגלו בהדרגה לאורן של המנורות. האור היה חזק מדי לטעמו של אגוצ'י, שרגיל היה לישון בחושך, אבל הוא לא ידע כיצד לכבות אותו. הוא בחן בעיניו גם את שמיכת הפוך, והיא נראתה לו משובחת למדי.
הוא נכנס למיטה בשקט-בשקט מחשש שהנערה תפקח את עיניה, אף שידע שאין היא אמורה להתעורר משנתה. הוא חש שהיא עירומה לחלוטין, וכאילו לא די בכך, היא לא הגיבה כלל לנוכחותו; לא נרתעה ולא הרחיקה ממנו את שדיה, לא ניסתה לקפל את גופה או לכווץ את בטנה. ברור היה לזקן שהיא שקועה בשינה עמוקה, לא טבעית. הרי נערות צעירות, גם אלה שישנות שינה בריאה ביותר, מגיבות בחדות ובאופן בלתי רצוני במקרים כאלה. הוא, לעומת זאת, נמנע ככל יכולתו מלגעת בעורה כשהתמתח במיטה. מכיוון שהנערה שלחה ברך אחת קדימה בשנתה, מצא אגוצ'י בדוחק רב מקום לרגלו. בלי לבדוק במו עיניו ידע שהיא ישנה בפישוק קל. רגלה הימנית, שהייתה מקופלת במקצת, הזדקרה לאחור. בשל תנוחת גופה נדמה היה שזווית כתפיה בשנתה מנוגדת לזו של מותניה. היא לא הייתה גבוהה ביותר.
היד שאחז אגוצ'י הזקן ונענע קלות הייתה שקועה בשינה עמוקה עד קצות אצבעותיה. אגוצ'י הרפה ממנה, והיד צנחה על הכר שלו. הוא משך אליו את הכר, והיד נשמטה גם משם. הוא השעין את מרפקו על הכר והתבונן בידה של הנערה. "היא נראית ממש חיה," לחש. לא היה ספק מלכתחילה שיש חיים בנערה ובידה. אגוצ'י התכוון לומר שהיא נראית חמודה מאוד, אבל מרגע שיצאו הדברים מפיו, הם נשמעו מוזרים ולא נעימים. הנערה הורדמה עד אובדן חושים מוחלט. אמנם הזמן לא עמד מלכת עבורה, אבל הוא שקע לתהומות עד אין סוף.
היא איננה בובה חיה ולא הפכה לכזו. היא צעצוע שנוצר כדי לא לבייש זקנים שחדלו להיות גברים. ואולי לא הייתה הנערה צעצוע לזקנים הללו - היא הייתה בשבילם החיים בכבודם ובעצמם. חיים שניתן לגעת בהם בביטחון. היד שנחה כה קרובה לעיניו הזקנות של אגוצ'י נדמתה לו יפה. היא הייתה נעימה וחלקה למגע. את מארג עורה על פרטיו ודקדוקיו לא ראה.
לאחר מכן משכו את תשומת ליבו אוזניה של הנערה, שנגלו מבין שערותיה. תנוכי אוזניה היו אדמדמים וחמימים כקצות אצבעותיה לאחר שזרם אליהם הדם. האדמומית ורעננות הנעורים שבתנוכי האוזניים הללו שבו את ליבו עד כאב. הסקרנות היא שמשכה אותו לבית הסתרים, למרות היסוסיו, אבל הזקנים שפקדו את הבית שוב ושוב היו ודאי מבוגרים ותשושים מאגוצ'י. להם זימן הבית שמחה עזה יותר וגם צער רב יותר משחווה הוא.
שערה של הנערה היה ארוך, אולי כדי שיוכלו הזקנים לשחק בו. אגוצ'י הסיט את שערה וחשף את אוזניה. לאחר מכן הניח את ראשו על הכר והתבונן בעור הלבן שנגלה מאחורי אוזניה, בצווארה ובכתפיה התמימים, הבתוליים. לא הייתה בהם עגלגלות מסוימת, אופיינית לנשים.
הוא הסב את מבטו מהנערה לחדר. הבגדים שפשט היו מונחים באי סדר בסלסילה, אבל לבגדיה של הנערה לא היה זכר. האישה ההיא ודאי לקחה אותם. ואולי, חשב נרעש כולו, אולי נכנסה הנערה לחדר ללא בגדיה, גלויה כולה לעין המתבונן. בעצם, מה יש להתפלא על כך, הלא לשם כך הרדימו אותה. הוא כיסה בשמיכה את כתפה החשופה של הנערה ועצם את עיניו.
ריחה של הנערה עלה באפו. לפתע התערב בו ריח חזק ועשיר יותר - ריח של תינוק היונק מחלב אימו. "לא יכול להיות," מלמל אגוצ'י. הוא התקשה להאמין שנערה זו היא לאחר לידה ושדיה מלאים בחלב המטפטף מפטמותיה. הוא בחן שוב את מצחה ואת קו צווארה הילדותי היורד מסנטרה לכתפיה. די היה בכך, אבל הוא הרים במקצת את השמיכה שבה כיסה את כתפי הנערה והציץ בשדיה. לא היו אלה שדיים של אישה מניקה. האצבע שבה נגע בשדי הנערה לא התלחלחה בחלב. הנערה ככל הנראה לא הייתה עדיין בת עשרים, אבל לא היה אפשר לכנותה "תינוקת", ולא הגיוני שריח של חלב אם נדף מגופה. היה לה ניחוח נשי. ובכל זאת היה אגוצ'י משוכנע שהריח מה שהריח זה עתה.
האם הייתה זו הזיה רגעית? הוא ניסה לשווא להבין מדוע תעתע בו אפו. אולי נפערו לפתע חללים בליבו, וריחו של תינוק עלה מהם. המחשבה על כך גרמה לו לחוש בדידות גדולה, מהולה בעצב. ואולי מוטב לומר שהיה זה רגש מאבּן של עליבות, המתלווה לזִקנה. גם רגש זה התחלף ברוך וחמלה כלפי הנערה שהביאה אליו מחמימותם וניחוחם של הנעורים.
נדמה היה לו שבגופה של הנערה זורמת מנגינה - מנגינה מלאת אהבה, אבל ייתכן שניסה להסיח את דעתו ממחשבות חטא מקפיאות לב. אגוצ'י הביט סביב כמי שמבקש לברוח, אך וילונות הקטיפה הקיפו אותו מכל עבר והסתירו לחלוטין את היציאה. אף שהיו רכים ומוארים באור מהתקרה, הייתה בהם כבדות מאיימת - הם לא נעו, אף לא ניע קל. הם סגרו על הנערה הישנה ועל הזקן, כלאו אותם בין ארבעה כתלים.
"את ישנה או ערה?" נענע אגוצ'י את כתפה של הנערה. הוא אחז את ראשה בכפות ידיו והרים אותו. "קומי! אל תישני!" לרגע קט גברו עליו רגשותיו כלפי הנערה. לפתע לא היה יכול לשאת את המצב כולו: שהנערה ישֵנה, שאיננה יודעת שאגוצ'י הוא האיש שנמצא לצידה. היא לא הייתה מודעת כלל לקיומו.
אבל הנערה לא פקחה את עיניה. ראשה המנומנם נח בכבדות בין כפות ידיו. היא קימטה קלות את מצחה. אגוצ'י פירש זאת כתשובה: "אני חיה." ידיו קפאו באוויר וחדלו לנענע אותה.
"השינה עם נערה כזו דומה לשינה על פסל בודהה סודי," אמר קיגה הזקן שסיפר לו על המקום. אם היה מצליח להעיר כך את הנערה, היה נעלם כל הקסם שבבית והסוד היה חדל להיות סוד. כשם שהזקנים היו "לקוחות מהימנים", כך היו הנערות שלא יתעוררו משנתן פיתוי בטוח מאין כמוהו, הרפתקה, עונג לא מסוכן.
קיגה הזקן אמר לאגוצ'י שרק בשעה שהוא נמצא לצידן של הנערות הישנות הוא מרגיש שהוא חי. הוא ישב אז על כרית בביתו של אגוצ'י והתבונן בגינה. נקודות אדומות נימרו את האזוב הכמוש שצמח בגינה.
"מה זה?" קיגה קם ממקומו וירד לגינה לבדוק. היו אלה גרגרי אָאוֹקִי אדומים. קיגה הרים גרגר אחד ומולל אותו באצבעותיו, כשסיפר לאגוצ'י על בית הסתרים. לדבריו, פקד את הבית בכל פעם שלא היה יכול לשאת את אכזבות הזִקנה. "נדמה כאילו עברו הרבה-הרבה שנים מאז שהתייאשתי מאישה באשר היא אישה. ואז יצר מישהו בשבילנו אישה כזו שלא מתעוררת."

בעיני זקן שאינו מורגל בנשים, אישה ישנה שאיננה שומעת כלום או אומרת כלום נראית אולי כמי שמשוחחת איתו על הכול ומקשיבה היטב לכל מה שנאמר. אבל לגבי אגוצ'י הייתה זו התנסות ראשונה מסוגה עם נערה כזו. הוא היה בטוח שהנערה, מצידה, ישנה כבר עם זקנים לא מעטים כאלה. היא הייתה נתונה לגמרי בידיו, לא מודעת לחלוטין למתרחש. שנתה הייתה עמוקה, דמוית מוות. היא שכבה על צידה בפנים תמימות ונשמה נשימות קצובות שלוות. היו ודאי זקנים שחיבקו וליטפו כל איבר בגופה, ואחרים שרק רצו לבכות וליילל על מר גורלם. היא לא הכירה איש מהם ולא ידעה. אגוצ'י חשב על אלה ועל אלה ועדיין לא היה ברור לו מה עליו לעשות. הוא הסיר את ידיו מצווארה של הנערה כאילו היה זה חפץ שביר. אבל הדחף לנענע אותה בפראות ולהעיר אותה לא חלף.
כשהרפה מצווארה הסבה ממנו הנערה את פניה בעדינות והטתה את כתפיה בעקבותיהן. פניה פנו עתה אל התקרה. נחיריה ושפתיה הוארו באור שבא מלמעלה. היה בהם ברק של נעורים. אגוצ'י נסוג מחשש שתתעורר והמשיך לצפות בה מהצד. הנערה הרימה את ידה השמאלית וקירבה אותה לפיה. נדמה היה שבכוונתה למצוץ את אצבעה, אבל היא רק נגעה קלות בשפתיה שנפשקו וגילו את שיניה. היא נשמה עתה דרך פיה במקום דרך אפה, ונשימותיה נשמעו מהירות יותר. אולי כואב לה, תהה אגוצ'י. אבל היא לא נראתה כמי שסובלת. פיה הפעור שיווה לה הבעה מחויכת. שאון הגלים הגדולים המתנפצים על הצוק הגבוה עלה שוב באוזניו. הוא שמע את הגלים הנסוגים בין הסלעים שלמרגלות הצוק ובעקבותיהם את דוכי הגלים הקטנים שלא הספיקו להגיע לסלעים.
ריח נשימתה של הנערה התחזק מרגע שהחלה לנשום דרך פיה, אבל לא היה זה ריח של חלב אם. אולי הריח אגוצ'י לפני כן ריחו של תינוק, משום שהחל לחוש את האישה שבנערה. אגוצ'י נזכר בנכדו הקטן שעדיין ינק חלב אם. היו לו שלוש בנות נשואות, וכל אחת מהן העניקה לו נכד. אבל לא רק בריח התינוקות של הילדים נזכר אגוצ'י. הוא לא שכח גם את ריחן של הבנות בינקותן, כשנהג לשאת אותן בזרועותיו.
האם זיכרון ריח התינוקות של הקרובים אליו היה מעין תוכחה אילמת, או שאולי הוא הגיע מעומק ליבו של אגוצ'י, מהמקום שבו חש חמלה ורוך כלפי הנערה. הוא התהפך על גבו כמו הנערה, נזהר שלא לגעת בה, ועצם את עיניו. כדאי לבלוע את כדורי השינה שליד הכר. הם בטח לא חזקים כמו כדורי השינה שקיבלה הנערה. הוא גם יתעורר לפניה. אם לא, יקיץ הקץ על סודותיו ופיתוייו של הבית. הוא פתח את שקית הנייר שהונחה ליד הכר ומצא בתוכה שני כדורים לבנים. אם יבלע אחד מהם, יתעה באזור הדמדומים שבין מציאות לחלום. אם יבלע גם את השני, ישקע בשינה עמוקה כמוות. כן, למה לא, חשב לעצמו בעודו מתבונן בכדורים. ואז, לפתע, עלו ובאו זיכרונות על חלב, זיכרונות טרופים וטורדניים.
"פויה, אתה מסריח מחלב," אמרה האישה, כשהחלה לקפל את המעיל שפשט אגוצ'י. "יש ממך ריח של תינוק."
היא נעצה בו מבט כעוס, ופניה שינו את צבען: "זו בטח התינוקת שלך. חיבקת אותה לפני שיצאת מהבית, הא?"
ידיה רעדו.
"גועל נפש מצידך," אמרה והטיחה בו את המעיל, "לחבק את התינוקת ולבוא הנה."
הבעת פניה עוררה בו חלחלה אף יותר מקולה.
היא הייתה גיישה שנהג לפקוד בקביעות. היא ידעה היטב שלאגוצ'י יש אישה ובנות, ובכל זאת עורר בה ריחה של התינוקת תיעוב וקנאה עזים. לאחר מכן הורעו יחסיהם.
הריח שהיה כה מאוס בעיני הגיישה היה ריחה של בתו הצעירה שדבק בבגדיו. הגיישה לא הייתה מאהבתו היחידה של אגוצ'י. הייתה לו גם מאהבת לפני נישואיו. מפגשי האוהבים שלהם תחת עינם הצופייה של הוריה נעשו נדירים יותר וסוערים יותר. במפגש אחד כזה, כשהתרומם מעליה, הופתע לגלות דם קלוש סביב פטמותיה. הוא קירב את פניו לחזה וליקק את הדם. הנערה, כולה אחוזת אקסטזה, לא שמה לב למעשיו. גם כשסיפר לה על כך בדיעבד התברר לו כי לא חשה כל כאב.
מוזר ששני הזיכרונות האלה צצו ועלו עכשיו. אלה הם זיכרונות רחוקים המצויים מעבר לשנים וחודשים רבים. האם הזיכרונות החבויים גרמו לו להריח ריח תינוקות מגופה של הנערה הישנה? לא, לא יכול להיות. אבל מי חכם וידע מה "חדש" ומה "ישן" בזיכרונותיו של אדם. לעיתים הקרובים הם רחוקים, והרחוקים - קרובים. זיכרון האירועים שקרו לפני שישים שנה, בתקופת הילדות, נדמה בהיר ורענן מזיכרון האירועים של אתמול. אולי כך הם פני הדברים כשמזדקנים, ואולי זה קורה משום שהזיכרונות מתקופת הילדות הם אלו שמעצבים את אישיותו של האדם ומלווים אותו כל חייו.
כל זיכרון, פעוט ושולי ככל שיהיה, מלמד אותנו משהו. למשל, הנערה שדם סביב פטמותיה לימדה את אגוצ'י ששפתי גבר מסוגלות להקיז דם כמעט מכל איבר בגופה של אישה. מאז נזהר אגוצ'י מכך, אבל הידע הזה שהעניקה לו הנערה היה מעין מזכרת ממנה שהטביעה חותמה על חייו כגבר וחיזקה אותו גם עכשיו, בגיל שישים ושבע.
והנה זיכרון שולי עוד יותר:
"לפני השינה בלילה אני עוצמת את העיניים וסופרת על אצבעות ידיי את כל הגברים שלא הייתי מתנגדת לנשק. זה מאוד נחמד, אבל אם אני סופרת פחות מעשרה גברים, קצת עצוב לי."
היו אלה דברים ששמע בצעירותו מפיה של אישה בגיל העמידה, רעייתו של מנהל בכיר בחברה. היא הייתה דמות ידועה ויצאו לה מוניטין של אישה חכמה. הדברים נאמרו באמצע ריקוד ואלס. אגוצ'י הצעיר פירש את הווידוי הפתאומי כרמז לכך שהוא אחד מהגברים שהגברת הייתה שמחה לנשק. הוא ריפה את אחיזתו בכף ידה.
"באמת, מר אגוצ'י," הפטירה האישה באדישות מעבר לכתפה, "אני רק סופרת אותם... אתה עדיין צעיר ואין לך נדודי שינה, נכון? אם קשה לך להירדם, אתה יכול תמיד לחבק את אשתך. בכל זאת, כדאי גם לך לנסות... לפעמים זו תרופה טובה מאוד."
היובש שבו אמרה את הדברים הרתיע את אגוצ'י. הוא לא ענה לה. אמנם הגברת אמרה שהיא "רק סופרת" את הגברים, אבל הוא חשד שתוך כדי כך היא גם מדמיינת לעצמה את פניהם וגופם של הגברים הללו. זמן רב ודמיון רב נדרשים לספירה מדוקדקת כזו של עשרה גברים. לפתע עלה באפו ריחו העוגבני של הבושם שלה, ריח של אישה ששיא פריחתה מאחוריה.
איזו דמות ציירה בדמיונה האישה כשחשבה על אגוצ'י, הגבר שהייתה שמחה לנשק? זה היה הסוד שלה, וזכותה הייתה לקרוא דרור לדמיונה. לאגוצ'י עצמו לא היה כל קשר לדמיונותיה ועל כן לא היה יכול להתלונן או למנוע זאת, אבל המחשבה שהוא משמש מבלי דעת ככלי משחק בדמיונה של אישה בגיל העמידה גרמה לו לחוש מזוהם. אף על פי כן, לא שכח את דבריה.
בדיעבד התעורר בו הספק. הוא תהה אם האישה לא בדתה את הדברים כדי לגרות אותו או כדי לקנטר אותו. לאחר מכן נותרו רק המילים. ועכשיו, האישה עצמה כבר נפטרה ואגוצ'י אינו מפקפק עוד בדבריה. מעניין כמה גברים נישקה בדמיונותיה לפני שהלכה לעולמה.
כשקפצה עליו הזִקנה החל גם אגוצ'י לסבול מנדודי שינה. לפעמים נזכר בעצתה של אותה גברת ומנה בעזרת אצבעותיו נשים שהיה שמח לנשק, אבל בכך לא הסתיים העניין. הייתה לו נטייה לשקוע בזיכרונות על הנשים שהכיר ואהב. גם הלילה עלה זִכרה של אהובה משכבר הימים הודות לריחו המתעתע של החלב שהריח מגופה של הנערה הישנה. ואולי זיכרון הדם שסביב פטמותיה של האהובה העניק לנערה ריח חלבי לא שלה. הייתה זו נחמתו העצובה של איש זקן הממשש יפהפייה שלא תקיץ משנתה העמוקה, והוא שקוע כולו בזיכרונות על נשים מתות מהעבר, אבל אגוצ'י חש תחושה חמימה של שלווה מהולה בבדידות.
היו לנערה שדיים נאים מאוד. אגוצ'י אמנם נגע בהיחבא בפטמותיה כדי לבדוק אם הן לחות, אבל לא התעוררה בו תאווה מטורפת להותיר בהן את חותמו. הוא היה יכול להפתיע אותה, כך שתתעורר למחרת בבוקר ותגלה טיפות דם על חזה, אבל לא חש רצון לעשות את הדבר. במקום זאת, העדיף לשקוע במחשבות בטלות: מקרב כל בעלי החיים שדיה של נקבת האדם הם הנאים ביותר בצורתם. הם הלכו ויפו במהלך ההיסטוריה רבת-השנים ואין יודע לָמָה. אין ספק שזהו פרק מפואר במיוחד בתולדותיו של המין האנושי.
כאלו הן גם שפתיה של אישה. אגוצ'י כבר ראה נשים בזמן הסרת האיפור מפניהן או בשעת הטיפוח שלפני השינה. לעיתים נגלו תחת השפתון שפתיים חיוורות ומוכתמות בכתמי גיל. הוא הציץ בנערה השוכבת לצידו, אבל בשל האור הרך שנגה עליה מהתקרה והשתקפות הארגמן של הווילונות בפניה, התקשה להחליט אם הייתה מאופרת קלות. הוא ראה שהיא לא צבעה את ריסיה או עיגלה אותם. שפתיה ברקו ברעננות. גם שיניה שנגלו בעדן בהקו בלובנן. ריח נשימתה היה ריחה של אישה צעירה. היא לא השתמשה בתחבולות כמו תרסיס לריענון הנשימה.
אגוצ'י הרים חרש את השמיכה שכיסתה את כתפה של הנערה. הוא היה סקרן לראות את פטמותיה. הוא לא אהב פטמות גדולות וכהות. הבדיקה הקצרה הניחה את דעתו. היו לה עדיין פטמות קטנות, ורדרדות. מכיוון ששכבה על גבה, היה יכול להתכופף אליה, להצמיד את חזהו לחזה ולנשק את פטמותיה. זה לא היה חלק ממשחק "לא הייתי מתנגד לנשק". אם הוא, בגילו, היה יכול לעשות מעשים כאלה, אין ספק שלקוחות מסוימים החליטו להסתכן ולשלם מחיר כבד על התמכרות לתענוג. ודאי יש ביניהם זקנים תאוותנים למדי. אין להכחיש, מחשבות החטא עברו גם בראשו. הנערה הישנה לא תדע מאום. האם גם פניה יישארו נקיות ולא מעוותות, כפי שהן כעת? היא הייתה כה יפה בשנתה שאגוצ'י נמנע מלשקוע במשחקים מרושעים כאלה. אולי נבע ההבדל בינו לבין הזקנים האחרים מכך שהוא היה עדיין גבר הראוי לשמו ואילו הם היו זקוקים לנערה חסרת הכרה. הוא ניסה כבר פעמיים להעיר בקלילות את הנערה, אף שלא ידע מה יעשה אם תתעורר משנתה.
האם אין זו הוכחה לאהבה שחש כלפיה? לאו דווקא. ייתכן שגרמו לכך הריקנות והפחד שבלב.
"אולי כדאי ללכת לישון," לחש הזקן, אף על פי שלא היה צורך ללחוש.
הוא שם לב לכך, אבל המשיך לדבר בקול נמוך: "היא לא תישן לנצח וגם אני לא."
הוא עצם את עיניו בתפילה חרישית לקום בבוקר שלאחר הלילה המוזר הזה, כמו בכל יום ויום.
הנערה כופפה את זרועה כשנגעה בשפתיה, ומרפקה דקר עתה בצידו. אגוצ'י אחז בפרק ידה ויישר את היד הכפופה. לאחר מכן הניח את היד לצד גופו. כשסגרו אצבעותיו את פרק ידה חש את הדופק שלה. הוא המשיך לאחוז כך את ידה, כשהאצבע והאמה מגששות אחר הדופק. היה לה דופק עדין וקצוב. נשימותיה הרגועות היו עמוקות ואיטיות מאלו של אגוצ'י. מדי פעם חלף משב רוח מעל לגג הבית, אבל הוא לא הביא עימו את בשורת החורף. נהמת הגלים המכים בצוק נשמעה חזקה מתמיד, אך רכה יותר. נדמה היה שההד שעלה מן הים הפך למנגינה הזורמת בגופה של הנערה. ליבה הלם למנגינה זו ושילח גלי דופק לפרקי ידיה. פרפרים לבנים ריקדו תחת עפעפי עיניו העצומות של אגוצ'י. ידו הרפתה מפרק ידה, והמגע הפיזי ביניהם נותק. נותרו רק הריחות הרפים של גופה, פיה ושערה.
אגוצ'י הזקן נזכר כיצד ברח לקיוטו עם האהובה שפטמותיה הוכתמו בדם. הזיכרון חזר אליו בחיות רבה. אולי דבקו גם בו במקצת חום גופה ועלומיה של הנערה הישנה לצידו. הוא והאהובה נסעו אז בדרכי עקיפין, ברכבת שעברה בחבל הוֹקוּרִיקוּ אשר בפנים הארץ. בדרכם לקיוטו עברו במנהרות רבות, לא ארוכות. בכל פעם שנכנסה הרכבת למנהרה תפסה הנערה את ידו של אגוצ'י וקירבה את בִּרכּה לבִּרכּוֹ, כאילו נבהלה. כשהגיחה הרכבת מהמנהרה ציפתה להם תמיד קשת בשמיים, בראש גבעה או מעל מפרץ קטן.
"יו, כמה שזה חמוד!" הריעה הנערה, או: "תראה איזה יופי!" היא נשאה את קולה למראה כל קשת וקשת. היא חיפשה אותן בעיניה והצליחה למצוא עוד ועוד. היו ביניהן קשתות חיוורות, כמעט בלתי נראות לעין, רבות באופן חשוד. לבסוף החלה הנערה לחשוש שאלו הם סימנים מבשרי רע.
"אתה חושב שרודפים אחרינו?" שאלה את אגוצ'י, "אם נגיע לקיוטו עלולים לתפוס אותנו ואז יחזירו אותי חזרה ולא ייתנו לי לצאת מהבית."
אגוצ'י סיים זה עתה את לימודיו באוניברסיטה והחל לעבוד בטוקיו, אבל בקיוטו לא הייתה לו פרנסה. אם לא נבצע התאבדות אוהבים נצטרך בסוף לחזור, חשב לעצמו, אבל הקשתות הקטנות הזכירו לו שוב ושוב את הניקיון והטוהר שבאיבריה המוצנעים של הנערה. הוא התקשה לגרש את המראה מנגד עיניו.
הוא חזה באיברים המוצנעים בלילה שבו שהו באכסניה על גדות נהר בעיר קָנָזָוָוה. פתיתי שלג ירדו בחוץ. אגוצ'י הצעיר עצר את נשימתו, נרגש עד דמעות מהניקיון שבהם. טוהר כזה לא היה באף אחת מהנשים שידע בעשרות השנים שחלפו מאז. נדמה היה לו שהחל להבין מדוע: הניקיון והטוהר היו, בראש ובראשונה, בליבה של הנערה. הוא לגלג על מחשבותיו-שלו, אבל הכמיהה המתמשכת לטוהר הפכה לעובדה, וגם לעת זִקנה היה זה זיכרון רב-עוצמה שלא מש מליבו.
בקיוטו איתרו את הצעירה שליחי משפחתה ולקחו אותה חזרה. זמן קצר לאחר מכן נישאה. כשפגש אותה שוב במפתיע על שפת אגם שִׁינוֹבַּזוּ שבגן אוּאֶנוֹ, נשאה הנערה תינוק על גבה. פרחי הלוטוס שבאגם כבר קמלו בעונה זו. התינוק חבש כובע צמר לבן. אולי היה זה כובעו הלבן של התינוק שגרם לפרפרים הלבנים לרקוד תחת עפעפיו של אגוצ'י.
"את מאושרת?" שאל אגוצ'י. זו הייתה השאלה היחידה שעלתה בדעתו.
"ודאי," ענתה הנערה בחיפזון. זו הייתה כנראה התשובה היחידה לשאלה.
"למה את הולכת כאן לבדך עם תינוק על הגב?"
הנערה לא ענתה לשאלה מוזרה זו ורק התבוננה בפניו של אגוצ'י.
"בן או בת?"
"נו, באמת. אתה לא רואה שזו בת?"
"הבת שלי?"
"לא, לא, חס וחלילה." היא נענעה את ראשה והביטה בו במבט כעוס.
"טוב, בסדר. גם אם זו הבת שלי, את לא חייבת להגיד לי עכשיו. אפשר גם בעוד עשר-עשרים שנה. מתי שתרגישי שאת מוכנה."
"אבל אתה טועה. באמת. אני לא שוכחת שאהבתי אותך, אבל זה לא קשור לילדה הזו. אל תגרום צרות לילדה."
"שיהיה." אגוצ'י לא טרח להציץ בפניה של התינוקת, אבל התבונן ארוכות בגבה המתרחק של הנערה. לאחר זמן-מה הסתובבה הנערה וראתה שהוא מביט בה. היא החישה את צעדיה. מאז לא פגש אותה שוב. הוא שמע שנפטרה לפני עשר שנים.
במשך שישים ושבע שנותיו מתו רבים מקרוביו וממכריו של אגוצ'י, אבל הנערה הזו נותרה בזיכרונותיו צעירה ותמימה. הוא זכר גם כעת בצורה חיה את תחושת הניקיון והטוהר של איבריה המוצנעים, את טיפות הדם שעל חזה ואת כובעה הלבן של התינוקת.
איש בעולם מלבדו לא יודע על הטוהר שהיה בה, טוהר שאין כדוגמתו. כשימות גם הוא, בעוד זמן לא רב, ייקח איתו לקבר את הסוד. הנערה הייתה ביישנית, אך הניחה לו להתבונן בה. זו הייתה דרכה. היא עצמה לא ראתה את הניקיון והטוהר שבה ולא ידעה.
אגוצ'י והנערה הגיעו לקיוטו ובשעת בוקר מוקדמת צעדו בשביל שחצה את חורשת הבמבוק. עלי הבמבוק ברקו לאור השמש ונצצו בגוון כסוף. כשנזכר בהם לעת זִקנה, נדמה היה לו שאכן היו רכים ודקים כעלי כסף ושגזעי הבמבוק היו עשויים מכסף. בצד השביל נראתה תפרחת הדרדר והקומלינה. אגוצ'י ידע שפריחה זו לא התאימה לעונה, אבל כך השתמר בזיכרונו השביל. בקצה השביל זרם פלג שמימיו כחולים וצלולים. אגוצ'י והנערה טיפסו על הגבעה בעקבותיו, עד שהגיעו למפל. מי המפל רעשו וגעשו. הרסיסים שניתזו מהמפל נצצו לאור השמש ובתוכם ניצבה הנערה, עירומה כולה. אולי לא כך קרו הדברים, אבל לימים החל לזכור אותם בצורה זו.
כמה עדינים הגזעים של עצי האורן האדום, הגדלים בגבעות שסביב קיוטו. לעת זִקנה הזכירו לו גם הם לעיתים את הנערה, אבל מעולם לא היה הזיכרון כה חד וברור כמו הלילה. אולי קסם נעוריה של היפהפייה הישנה לצידו השיב אליו את הזיכרון הזה.
מבטו הצטלל. הוא הרגיש שיהיה לו קשה להירדם, אבל לא רצה להיזכר באף אישה נוספת, חוץ מהנערה שהביטה בקשתות הקטנות. הוא לא ניסה לגעת שוב בנערה הישנה או להתבונן בגופה, אלא התהפך על בטנו ופתח את שקית הנייר שלמראשותיו. האישה מהאכסניה כינתה את הכדורים "תרופת שינה", אבל איזו מין תרופה זו? האם אלה הכדורים שניתנו גם לנערה? אגוצ'י בלע בחשש כדור אחד מהשניים ושטף את גרונו במים רבים. בבית נזקק לעיתים לשתות יין בעת בליעת הכדורים, כדי להירדם מהר יותר, אבל הלילה שקע מייד בשינה, אולי הודות לכך שלא השתמש באופן קבוע בכדורי שינה.
הוא חלם שאישה בעלת ארבע רגליים חובקת אותו ברגליה, נכרכת סביבו. היו לאישה גם ידיים. כשתם החלום שכב נים-לא-נים בעיניים עצומות. ארבע רגליה של האישה נראו לו מוזרות, אבל לא דוחות. להפך, היה בהן פיתוי עז יותר מאשר בשתיים. תחושה זו נותרה בעינה גם כשהתעורר. האם חלם את החלום בהשפעת כדור השינה?
הנערה התהפכה בשנתה על צידה והפנתה אליו את גבה. מותניה נצמדו אליו. אגוצ'י חש חמלה כלפי הנערה שהרחיקה את ראשה ממנו. כאילו מתוך חלום סרק באצבעותיו את שערה הארוך, הפזור, וכך נרדם.
החלום השני שחלם היה מחריד למדי. בחלום ילדה אחת מבנותיו תינוק שצורתו מעוותת. לאחר שהתעורר לא זכר אגוצ'י מה היה העיוות, ואולי לא רצה לזכור. הוא רק זכר שהעיוות היה נורא. התינוק הורחק מייד מהיולדת, אבל זו קמה ממיטתה וחתכה את התינוק לחתיכות תחת הווילונות הלבנים של חדר הלידה, כדי שתוכל להשליך אותו לאשפה. חברו הרופא של אגוצ'י ניצב לצידה בבגדים לבנים. גם אגוצ'י עצמו עמד שם והביט.
הוא התעורר משנתו וגנח כמו לאחר חלום בלהות. הוא התבונן במבט מפוחד בווילונות הקטיפה האדומים שסבבו אותו מארבעת העברים, תפס את ראשו בכפות ידיו ושפשף את מצחו. איזה סיוט, חשב לעצמו, יש משהו שטני בכדורי השינה האלה. באתי לחפש לי תענוג מעוות ומצאתי חלומות מעוותים. אגוצ'י לא זכר מי משלוש בנותיו הופיעה בחלום וגם לא ניסה לחשוב על כך. לשלושתן נולדו ילדים שלמים ובריאים בגופם.
הוא רצה לקום מהמיטה, לצאת מהאכסניה ולחזור לביתו, אבל במקום זאת, בלע את כדור השינה הנוסף, בתקווה שהפעם יישן היטב. המים הקרים שטפו את גרונו. הנערה המשיכה להפנות לו את גבה. גם היא עלולה ללדת פעם ילד טיפש מאוד או מכוער להפליא.
אגוצ'י הניח את ידו על כתפה העגלגלה:
"רוצה להסתובב אליי?"
הנערה שינתה את תנוחתה כאילו שמעה את דבריו. לפתע הניחה את ידה על חזהו וקירבה אליו את ברכיה כרועדת מקור. הוא התקשה להאמין שנערה חמימה כל כך סובלת מקור. נדמה היה לו שקול חלוש בוקע מפיה או מאפה.
"גם לך היה חלום רע?"
מייד לאחר מכן שקע אגוצ'י הזקן בשינה עמוקה.

"בית היפהפיות הנמות" / יאסונרי קוובטה. מיפנית: שונית שחל-פורת. הוצאת כתר. 142 עמודים.