על כריכת ספרה החדש של רות אלמוג, "כל האושר המופרז הזה" (כתר), מצולמת נערה לבושה חולצה לבנה ומחויטת, המזכירה חולצה חגיגית הנלבשת לטקסים בבית הספר, פניה מופנים מטה בעצב וידה השמאלית אוחזת בחוזקה במסעד הכיסא הכחול. זוהי אחת מכריכות הספרים היפות שראיתי מעודי, והיופי שבה נוצר מהשילוב בין הצילום המאופק והיפהפה, ומהתואם שמתקיים בינו ובין סיפוריה של אלמוג. שם הספר שנכתב בתחתית הצילום הופך לטעון וכמעט אירוני על רקע הצילום. אכן, כל האושר המופרז הזה, אך הנערה המשפילה את עיניה נראית רחוקה מלהיות מאושרת. משענת הכיסא נדמית כמשענת היחידה שנותרה לה להיאחז בה. לצילום ולעטיפה אחראית עדה רוטנברג. האחריות לתוכן המופלא מוטלת על רות אלמוג, שסיפורים קצרים שכתבה במשך 30 שנה כונסו יחד בספר זה.
ובאמת, אושר מופרז לא קיים אצל רות אלמוג, וזאת מלבד האושר שנגרם לקוראיה מתוך קריאה ביצירת ספרות משובחת ומרטיטת לב. מנות האושר שקיימות בסיפוריה קצובות, מדודות, ובדרך כלל שייכות לעבר. גיבורותיה וגיבוריה של אלמוג חיים לרוב בהווה אפרורי הנמצא בצלו של האתמול. לגיבורות בהווה ההקלה נמצאת רק בדמיונות, באמנות ובזכרונות. גם הילדות, המתוארת כרוויה בטבע ובימים שטופי שמש, מלאה בכאב, התאכזרות ויתמות. לא אושר נושאת עמה אסופת הסיפורים של אלמוג, אלא כאב, ובעיקר חוסר נחת.
נדמה שהצירוף הפרוידיאני "חוסר נחת" מתאים להפליא לאלמוג, תלמידה נאמנה של הפרופסור פרויד. אמנם פרויד מייחס זאת לתרבות שלמה, אך גם הגיבורים, ולרוב הגיבורות של אלמוג, לוקים באותו חוסר נחת משתק שאין להימלט ממנו. את הכאב ואת חוסר האפשרות של גיבורותיה של אלמוג מאיר גיבור משנה מרכזי שאינו מוזכר בשמו, הלא הוא אדיפוס. ליתר דיוק, ברקע כתיבתה מצויה "הילדה האדיפלית", שמאוהבת באביה ומעולם לא הצליחה לעשות התקה של ממש מהקראש שהיה לה על אבא. היא תמיד אהבה ואוהבת את אבא, תמיד מעדיפה להתחתן עם אבא, בגיל ארבע או בגיל עשרים. האם לאביה היה מקל בו היכה אותה? לא, היא מספרת, אביה לא היכה אותה מעולם, ובכל זאת היא זוכרת את מקלו המגולף שחבט בה. בבגרותה היא מחפשת תחליף אב שאף פעם לא ישווה למקור. הסמליות הפרוידיאנית מאוד מפורשת, ובכל זאת יצירתה של אלמוג ממריאה מעל לפרשנות המתבקשת. הגיבורה שלה היא בשר ודם ולא סמל. במובנים רבים - הגיבורה שלה היא עצמה.
הביוגרפיה האישית של רות אלמוג היא אולי הלוז של יצירתה. אלמוג שואבת מתוך ילדותה, מחיי הוריה, מראשית זכרונותיה, ובעיקר ממותו של אביה את החומרים, המקצבים והצלילים של הפואטיקה שלה. הילדות האמיתית של אלמוג היא הדופק של הטקסט האלמוגי, היא פועמת דרכו ללא הפסקה, מספרת שוב ושוב את סיפוריה, את צבע השמים, את מראה הצריפים השחורים בקצה השכונה, את הדבש בכוורת ואת ריח האבק בחלודה. מראות הילדות, זכרונות העבר על כאביו וקסמיו, הם חלק בלתי נפרד מההווה של דמויותיה. הילדות היא עולם האתמול האבוד אך מתוך הילדות קם הכל ואל הילדות תמיד תנסה הגיבורה לשוב.
נדמה שמהסיפורים הקצרים של אלמוג, המתפקדים כל אחד באופן עצמאי, אפשר ליצור מבנה מורכב אך אחד, בו העבר מעורב בהווה ומכונן אותו. ליומיום אין קיום ללא האתמול. ההווה המסוכסך של הגיבורים קרוע בגלל העבר, בו מצוי הקרע הראשוני. אך האם ניתן לכסות על הקרע? באחד הסיפורים ("מרתה תמתי עד נצח") מנסים בעלה ובנה של הגיבורה לגלות את אותו מקור ראשוני של כאב. הסימפטום הוא אקזמה נוראה, אבל מהי אותה חוויה אדיפלית יסודית? עם הופעת הסימנים הראשונים של הפריחה, בעלה של הגיבורה פוסק: "אל תתרגזי מרתה, קחי ואליום". אך לא ואליום יכסה על נוכחותו המאיימת של האב המת בחייה.
ביסוד נמצא קרע של יתמות, קרע שמשמעו אובדן האב. משהו נלקח מהגיבורים בכוח - והלקיחה יכולה להיות מותו הפתאומי של אבא, אבל גם זוג אופניים הנלקח מילד יהודי אחרי המלחמה באירופה. דווקא הלקיחה הופכת את הדבר הנעדר לנוכח ולקיים הרבה יותר. החוסר מקבל ממדים מיתולוגיים. אמנם מעל מה שנלקח מתקנים תיקון אמנותי - בעזרת הדמיון, בעזרת השנאה, דרך הקמת משפחה חדשה - אבל התיקון חייב להיפרם. הקרע הוא התשתית, הכאב הוא היסוד, וניתן לכסות עליו רק לזמן מוגבל. אבל לפעמים, אומרת יעל פלדמן שכתבה את אחרית הדבר לספר, "חבויים ניצוצות של תיקון".
קריאה ב"כל האושר המופרז הזה" אינה תמיד קלה. גם החיפוש אחר ניצוצות תיקון אינו תמיד מצליח. כתיבתה של אלמוג אינה מתמסרת, משום שעלינו הקוראים להתמסר לה, לחדור אל הולם הלב של סיפוריה. ברגעים כאלה יכול להתרחש הפלא הגלום בכתיבתה ולהפוך, כמו שקורה בסיפורים הטובים באמת, להיות חלק מאיתנו.
ממדיו המיתולוגיים של החוסר
13.2.2003 / 9:33