סדאם חוסיין הוא אדם רשע, והוא נמצא בשורה אחת יחד עם סוהארטו (נשיא אינדונזיה לשעבר) ושאר מפלצות המאה ה-20. לא רצוי לאף אחד להיות בהישג-ידו, אך למרבה המזל ידו אינה מגיעה רחוק. פשעיו החמורים ביותר היו פנים-ארציים וכללו שימוש בנשק כימי, עינוי וטבח של הכורדים בשלהי שנות השמונים. פשעים אלה נמצאים בראש רשימת הפשעים הנוראיים שבעבורם הוא מגונה כעת בעולם, ובצדק. ואולם, בכל פעם שמוקיעים אותו בתשוקה עזה ומתבטאים בזעם כלפיו, יש לתהות אם להוסיף את המילים: "עם העזרה שלנו".
פשעים אלה היו ידועים בעיתם, אך ללא דאגה מיוחדת מצד המערב. כל שספג סדאם היו נזיפות רכות, בעוד הרשעות חמורות של הקונגרס האמריקאי נחשבו על ידי פרשנים בולטים לקיצוניות מדי. תוך כדי שביצע את הזוועות ואף לאחר מכן, קיבלו אותו בברכה רייגן ואחריו ג'ורג' בוש האב כבעל-ברית, וראו בו שותף לעסקים. בוש אישר מתן הלוואות לעיראק ומכירת טכנולוגיה מתקדמת המיועדת לייצור נשק להשמדת המונים (WMD) עד עצם יום הפלישה לכווית, ולעיתים נאלץ לבטל מאמצים של הקונגרס למנוע את פעולותיו. בריטניה אישרה ייצוא של ציוד צבאי לעיראק וחומרים רדיואקטיביים אף כמה ימים לאחר הפלישה.
סדאם אף חמק מעונש על שתקף ספינה של הצי האמריקאי, ה-USS Stark, והרג כמה עשרות מאנשי צוותה. זה היה סימן לכבוד אמיתי. המדינה היחידה שזכתה לפריבילגיה כזו היתה ישראל ב-1967 [לאחר תקיפת "הליברטי"]. כהערכה לסדאם גם ניתק משרד החוץ האמריקאי כל קשר עם האופוזיציה הדמוקרטית בעיראק, ושמר על מדיניות זו גם לאחר מלחמת המפרץ, כשהתיר לסדאם לרסק את ניסיון ההפיכה השיעי, מתוך אינטרס לשמור על "יציבות", כפי שהסבירה התקשורת.
כשצ'רלס גלאס, אז כתב רשת ABC והיום פרשן של האתר Znet, חשף מתקנים לייצור נשק כימי בעיראק, גילוייו הוכחשו נמרצות על ידי הפנטגון והסיפור הושתק. הוא צץ מחדש כשסדאם ביצע את הפשע האמיתי הראשון שלו המרת פיה של ארה"ב (ואולי בעצם פירוש לא נכון של הוראותיה) ופלש לכווית, תוך שהוא הופך באחת מידיד לגלגול נשמתו של אטילה ההוני. אותם מתקנים שימשו אז להדגמת אופיו הרשעי.
***
פלישת סדאם לכווית היא מפשעיו הקטנים. היא לא היתה שונה מפלישתה של ארה"ב לפנמה כמה חודשים מוקדם יותר ללא כל תירוץ סביר. ההבדל העיקרי הוא שארה"ב יכולה להטיל וטו על החלטות מועצת הביטחון של האו"ם שגינו את הפלישה, להתעלם מהגינויים של המדינות הדמוקרטיות באמריקה הלטינית (שכמעט ולא דווחו), ובאופן כללי לעשות מה שבא לה. כל זה נמחק מההיסטוריה המעוקרת. פלישתה של עיראק, פשע גדול ככל שיהיה, אף אינה ברת-השוואה עם פלישתה של ישראל ללבנון בתמיכת ארה"ב, שהותירה כ-20 אלף הרוגים. מביך עד כמה בקלות ניתן להמשיך עם ההשוואות הנ"ל.
בתחילת ינואר 1991, הציעה עיראק את נסיגתה מכווית בתמורה למו"מ איזורי על צימצום הכוחות הצבאיים, הצעה שמשרד החוץ האמריקאי כינה "רצינית וניתנת למו"מ". אבל אנחנו לא ידענו עליה שום דבר נוסף, מאחר וארה"ב דחתה אותה ללא תגובה והתקשורת לא דיווחה. על כל פנים, מעניין שבדיוק באותו הזמן מעט לפני ההפצצות - הראו סקרים כי שני שלישים מהציבור האמריקאי תומך בהצעה שהעלה סדאם ומעדיף אותה על פני הפצצות. אם ניתן היה לאנשים לדעת יותר, הרוב בוודאי היה גדול יותר. הדחקתן של העובדות היתה שירות חשוב לאלימות הממלכתית שננקטה.
אין ספק בכך שסדאם הוא פושע. דבר זה אינו משתנה בשל העובדה שלפני מלחמת המפרץ ואף לאחריה, התייחסו ארה"ב ובריטניה לפשעיו כחסרי חשיבות לנוכח מיני "סיבות ממלכתיות" עובדות שתמיד נשכחות. לעולם עדיף בלעדיו, ללא ספק. בוודאי שלעיראקים. אך אין היום סיכוי שסדאם אפילו קרוב להיות מסוכן כפי שהיה בימים שארה"ב ובריטניה תמכו בו וסיפקו לו טכנולוגיה דו-שימושית לייצור נשק ביולוגי וגרעיני, כפי שבוודאי עשה. מלחמת 1991 היתה הרסנית באורח קיצוני, ולאחריה דוכאה עיראק במשך עשור בסנקציות, שבוודאי חיזקו את סדאם עצמו (בהקטנתם את הסיכוי להתנגדות בקרב אוכלוסיה מרוסקת), אך לבטח צימצמו באופן משמעותי את יכולתו לעסוק במלחמה ובתמיכה בטרור.
יותר מזה, מאז 1991 הוגבל השלטון העיראקי בעזרת "שטחים אסורים לטיסה", הפצצות ופיקוח צמוד מאוד. אירועי ה-11 בספטמבר החלישו אותו יותר, ככל הנראה. אם קיימים קשרים בין סדאם ואל-קעידה, קשה עכשיו הרבה יותר לשמור עליהם בשל התעצמותם של מנגנוני הפיקוח והבקרה. מעבר לזאת, קשרים מעין אלה אינם סבירים. על אף מאמצים כבירים לקשור את סדאם למתקפת ה-11 בספטמבר, שלא במפתיע לא צלח הדבר. סדאם ובן-לאדן היו יריבים מרים, ואין סיבה מיוחדת להניח שחל איזשהו שינוי בעניין. ההיסק ההגיוני הוא שסדאם מסוכן פחות משהיה לפני ה-11 בספטמבר והרבה פחות מהתקופה בה נהנה מתמיכה קבועה של ארה"ב ובריטניה (ומהרבה מדינות נוספות).
את פקחי האו"ם בוודאי שניתן להוליך שולל. ובכל זאת, פקחי הנשק אפקטיביים הרבה יותר מהפצצה, הריסת המתקנים הצבאיים של עיראק והודעה כי ההצלחה היתה גדולה. ואם לעשות צעד אחד הלאה, מתי בפעם האחרונה נערכה ביקורת בינלאומית משמעותית במתקני הנשק הגרעיני והכימי של ישראל? או באלה של ארה"ב? צריך להקים משטר פיקוח אוניברסלי, אך הדבר, כמובן, דורש את הסכמתה של ארה"ב. עיראק רחוקה מלהיות המובילה בתחום [הגרעיני]. כדאי להיזכר באזהרתו של הגנרל לי בטלר, ראש המטה האסטרטגי של קלינטון בראשית שנות התשעים, כי "מסוכן באופן קיצוני הדבר, שבקדירת השנאה - הנקראת גם המזרח התיכון - מדינה אחת חימשה את עצמה במאגר-מלאי של נשק גרעיני, הנמדד כנראה במאות, ובכך המריצה מדינות נוספות לעשות כן". כמובן שהוא דיבר על ישראל.
***
מאז ספטמבר מראים הסקרים שבין 60 ל-70 אחוזים מהאמריקאים משוכנעים שסדאם מהווה סכנה מוחשית לקיום שלהם. מבחינה אובייקטיבית, אין לאמריקאים סיבה לפחד מסדאם יותר מ
בואו נפזר את מסך הערפל
13.2.2003 / 10:08