"אודות שמידט" נפתח במשרד. שמידט יושב ליד השולחן, מזוודתו בהישג יד, מרוכז במחוג השניות של השעון. המשרד ריק מניירת. אנו פוגשים אותו כ-30 שניות לפני השעה חמש. הוא מחכה. בחמש בדיוק הוא קם, לוקח את המזווודה, לובש את המעיל, סוגר את האור, מעיף מבט נוסף לתוך המשרד, ויוצא מהחדר. זהו יומו האחרון של שמידט בעבודה. הוא יוצא לפנסיה. ובעצם כאן אנחנו כבר יודעים את כל מה שיש לדעת על שמידט. וזה לא דבר רע.
זה סרט על ריקנות, והוא די מדכא בדרכו המשועשעת. הוא לא על אדם יוצא דופן בשטחיותו, כמו שכתבו פה ושם, אלא על אדם רגיל פחות או יותר, שפתאום יש לו זמן להבין שאין לו כלום. שהוא כלום.
קרוב לתחילת הסרט שמידט מסתכל על אשתו ותוהה מי האשה הזקנה הזו בבית שלו. ובאמת שואל עצמו הבנאדם איך ג'ק ניקולסון נתקע עם כזו קשישה. לאט-לאט מתחוור שלמרות כל מה שהיינו רוצים לחשוב, גם ניקולסון הוא לא מבוגר מגניב אלא סתם זקן. נרגן. לשמידט יש את כל המניירות של זקן, הוא פשוט עדיין לא יודע את זה.
השאלה מה יכול אדם לעשות כדי שבזקנתו יוכל להביט לאחור ולהרגיש שחייו לא בוזבזו היא קשה. במידה רבה תוקף הסרט את החלום האמריקאי. משרה מכניסה, נישואים, ילדה ובית בפרברים נראים כצינוק טחוב המוביל לאבדון. המסר עלול היה להיות חתרני, אך הוא מרוסן בכך ששמידט מוצא את נחמתו וגאולתו בהתגלמות העליונות הקפיטליסטית תרומה כספית דרך הדואר לילד חסר כל ממדינת עולם שלישי.
"אודות שמידט" הוא סרט טוב. הוא מצליח לעורר תגובות רגשיות מאוד, אך מבלי שהעגמומיות שלו תהפוך מעיקה. ג'ק ניקולסון בהחלט מרשים בתפקיד הראשון שלו כזקן של ממש, וגם קתי בייטס מפתיעה בסצינה אמיצה ביותר.
אי אפשר לומר שהסרט לא נופל פה ושם למלכודות של קיטש. זאת אומרת, שמידט במשבר והכל, אבל להושיב אותו על גג של טריילר, מביט אל השמים זרועי הכוכבים ומדבר אל אלו שאינם כבר עימנו, ובתמורה זוכה לראות כוכבים נופלים, זו הגזמה. וגם לא ההגזמה היחידה.
אפשר גם להסתכל על "אודות שמידט" כגירסה אלטרנטיבית של "חתונה מאוחרת", בה מסופר הסיפור מנקודת המבט של ההורה. והפעם ההורה מפסיד. בשלב מסוים במהלך הסרט מחליט שמידט שמטרתו בחיים היא למנוע את נישואיה של בתו למוכר מיטות מים שאינו מוצא חן בעיניו. הוא עושה כמיטב יכולתו (וזה מעט) כדי לבטל את החתונה. חוסר היכולת שלו לפעול מחוץ לסיטואציה המוכרת בה חי עד לפני זמן קצר הופכת את נסיונותיו לפתטיים ואת כשלונו לבלתי מוטל בספק. כמו יאשה ב"חתונה מאוחרת", גם שמידט מחזיק בקלף התמיכה הכלכלית, אך אינו מסוגל להשתמש בו. בחתונה הוא נושא, ממש כמו זאזא, נאום הפסד, ובורח לשירותים להרהר בעתידו המר. את ההשוואה בין ג'ק ניקולסון למוני מושונוב נראה לי שמוטב להשאיר לאחרים, אך מעניין לבחון את ההבדל בין התפיסה האמריקאית של עריצות הצעירים, לתפיסה הגרוזינית של שלטון ההורים.
הפנסיונר
13.2.2003 / 11:34