באוגוסט האחרון העולם ציין 100 שנה למותו של אנריקו קארוזו, אחד מהזמרים הגדולים בתולדות האנושות, ולבטח אחד מהטנורים המפורסמים בהיסטוריה של עולם האופרה. האמת היא שהתואר "זמר אופרה" קטן על קארוזו, שהיה לאחד הסלבריטאים הראשונים בעולם. במשך 18 עונות היה לטנור הבית של המטרופוליטן אופרה בניו יורק, והיה לאחד המוזיקאים הראשונים בעולם ששיתף פעולה עם חברות הגרמופון הראשונות. בשנת 1902 פרסם את האריה "Vesti la giubba" (לבש את התחפושת) על תקליט במהירות 78 סל"ד. זה היה "הלהיט" הראשון בעולם המוזיקה, והתקליט הראשון בהיסטוריה שמכר מעל למיליון עותקים.
קארוזו הפך לשם דבר ברחבי העולם. הוא נפגש עם מלכים ונשיאים, הפך למודל להשראה למאות אלפי מהגרים איטלקים בניו יורק - וגם היה אחראי לאחת משערוריות המין הגדולות בהיסטוריה. בשבוע בו מציינים את יום האישה הבינלאומי חובה לציין כי בשנת 1906 נעצר קארוזו בחשד שצבט את ישבנה של אישה נשואה בגן החיות בניו יורק. קארוזו טען להגנתו שישבנה של האישה נצבט על ידי קוף שובב מהכלוב הסמוך. מעריציו של קארוזו טענו שהאישה ו/או המשטרה טמנו פח לקארוזו, וסירבו להאמין להאשמות הקשות. קארוזו הורשע בעבירה, ונאלץ לשלם קנס של 10 דולרים, אך "תרבות הביטול" טרם נולדה והופעותיו המשיכו להיות מלאות עד אפס מקום.
שמו של קארוזו המשיך להיות חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של עולם המוזיקה. ב-13 בינואר 1910 שידר הממציא לי דה-פורסט את הופעתו של קארוזו בבית האופרה הישן בניו יורק דרך גלי רדיו. התאריך הזה נחשב עד היום ל"לידתו של הרדיו הציבורי" באמריקה. קולו העוצמתי של קארוזו, שהיה לנחלתם של אנשי החברה הגבוהה בניו יורק, הפך בזכות התקליטים ושידורי הרדיו החובבניים להיות זמין לכל שוחר תרבות בעולם. האופרה שבוצעה באותו לילה היסטורי, "פליאצ'י", כמובן. זו גם האופרה שעומדת במרכז הסרט האילם "בן הדוד שלי", בו כיכב קארוזו בתמורה לסכום שיא של אותם ימים: 100 אלף דולר (כ-1.8 מיליון דולר של ימינו).
לא מן הנמנע שאלמלא קארוזו פורץ הדרך, שהביא את "פליאצ'י" למיליונים ברחבי העולם, האופרה של המלחין רוג'רו ליאונקוואלו לא הייתה הופכת לאחת המפורסמות והמבוצעות ביותר ברפרטואר האופראי. נראה שגם אנשים שמעולם לא נחשפו לאופרה מכירים את האריה המפורסמת, שזכתה לאינסוף אזכורים ופארודיות בתרבות הפופולרית. האופרה עומדת במרכז פרק שלם של "סיינפלד", היא מופיעה חלקית גם בפרק של משפחת סימפסון וקטע קצר ממנה מבוצע (באנגלית) על ידי פרדי מרקיורי ולהקת "קווין" בשיר "It's A Hard Life". בסרטו של בריאן דה פלמה, "הבלתי משוחדים", דמותו של אל קאפונה (רוברט דה נירו) פורצת בבכי בבית האופרה בזמן האריה הדרמטית.
130 שנה לאחר שבוצעה לראשונה באופרה של מילאנו, "פליאצ'י" היא עדיין אופרה פופולרית, לא רק בגלל האריה המפורסמת שבסוף המערכה הראשונה שלה, אלא בגלל ששמרה על נגישות ורעננות. הסיפור עצמו מבוסס על מקרה רצח אמיתי שאירע בקלבריה בשנות ילדותו של המלחין (נטען כי אביו היה השופט במשפט). לעומת הרבה אופרות קלאסיות שעדיין מבוצעות בימינו, הסיפור של "פליאצ'י" פשוט וקל להבנה, פה גם היתרון הגדול שלו - שהסיפור משאיר לקהל את ההזדמנות לחוות את המוזיקה במלוא הדרה, בלי לאבד ריכוז בניסיון לעקוב אחרי עלילה מסובכת. בנוסף, העלילה הפשוטה מעוררת הזדהות (נדירה) עם הדמויות על הבמה, ומצליחה לרגש מעצם הסיפור - דבר שקורה לעתים רחוקות באופרות "מפורסמות". יש שיטענו שהמוזיקה העילאית ברקע היא רק בונוס.
כאחת הדוגמאות הבולטות ביותר לזרם הווריזמו, שבוחר להביא לקהל סיפורים ריאליסטיים, בשנים האחרונות בתי אופרה גדולים ברחבי העולם נהנים לשחק עם חומר הגלם של ליאונקוואלו ולברוא עולמות חדשים בדרך להציג את אותה "אופרה בתוך אופרה" שנבראת על הבמה. שיתופי פעולה עם קרקסים, שימוש באקרובטים על הבמה ואפילו ליצנים אמיתיים שמטיילים באולם והופכים את החוויה לאותנטית יותר. בית האופרה של בוסטון הגדיל והקים אוהל קרקס גדול מחוץ לאולם ושילב בין שני העולמות. כל זה בשביל אופרה קצרה שנמשכת פחות מ-80 דקות נטו.
האופרה הישראלית החליטה לקחת גם היא צעד אחד קדימה בהפקה הנוכחית, כשהפקידה את ההפקה בידיה של הכוריאוגרפית ענבל פינטו. למעשה, קשה להיזכר מתי הפקת אופרה מקומית נבנתה כולה על הכישרון של אישה אחת. פינטו אחראית על התפאורה, התלבושות וכמובן על התנועה. לקראת ההופעות נראה שהיא גם הפכה לאשת השיווק של המופעים. למען הסר ספק, פינטו הצליחה להצטיין בכל אספקט של ההפקה. כן, כולל במלאכת השיווק. לא זוכר מתי ראיתי את האופרה כל כך מלאה בצעירים שמילאו את היציעים עד השורה האחרונה. למעשה, לא הייתי מתפלא אם הייתה לוקחת לעצמה גם את שרביט המנצחים אל מול התזמורת.
בין אם זה הקהל המחבק, ההפקה המרעננת או הסולנים המצויינים - אני מתקשה להיזכר מתי האופרה הישראלית נשמעה כל כך טוב. התזמורת נשמעה משוחררת מתמיד תחת שרביטו של המאסטרו האיטלקי דניאל קליגרי. ה"דואט" העדין בין הסופרן של אליסה צ'ו הקוריאנית לכלי המיתר של התזמורת השאירו רושם כה עז עד ששמתי לב שבמשך כל הקטע לא הבטתי אל מסכי התרגום. והרי, זה בכלל לא משנה מה היא שרה. הדרמה עברה בצורה מושלמת באמצעות המוזיקה, וההעמדה הדרמטית העדינה של פינטו. זה כל כך נדיר שזה קורה. זה כל כך יפה.
כך היה גם ברגע השיא של האופרה. ההצגה בתוך הצגה, שבירת הקיר הרביעי, הרצח הכפול וזעקת "הסוף לקומדיה" - כל המרכיבים המפורסמים שיוצרים במשך עשרות שנים את ההצלחה של פליאצ'י הפכו לכוכבי משנה ביצירה הויזואלית המרשימה של פינטו. אף אחד מהסולנים לא השאיר רושם מיוחד. הבריטון המדויק של יונוץ פאסקו הרומני בתפקיד טוניו עושה את העבודה, אבל הוא לא הסתדר עם הדרמטיזציה העדינה שפינטו ניסתה להפיק.
כוכב הערב, סמואל סימונצ'יני האיטלקי, אמנם ביצע את האריה המפורסמת ללא רבב, אבל נכשל בניסיון לרגש. דווקא איתן דרורי הישראלי, שזכור לטוב אצל כותב שורות אלו דווקא מתפקידו בגרסה לילדים של "חליל הקסם", הפתיע כליהוק המושלם לתפקיד בפה. זאת לא הפעם הראשונה שהכשרונות המקומיים גונבים את ההצגה באופרה הישראלית, דבר שבלט במיוחד בעונות האחרונות שנערכו בצל הקורונה על בסיס כחול-לבן.
בעולם שאין בו כבר קארוזואים או פאוורוטים, ועולם האופרה צריך להמציא את עצמו מחדש בשביל להישאר רלוונטי - טוב שיש מי שמשמר את היצירות הקלאסיות הנצחיות בדרכים יצירתיות ומרשימות, בלי פופוליזם זול. הבעיה היחידה היא שהחגיגה הויזואלית של ענבל פינטו השאירה להפקה הבאה של האופרה רף מאוד גבוה לעמוד בו.