במיטה עם פיקאצ'ו

הורים אומללים שילוו את הילדים שלהם לסרט "פוקימון 2000" לעולם לא יבינו את גדולתה של תופעת הפוקימון. למרות שהסרט הנוכחי קצת יותר קוהרנטי מקודמו, אף אחת מהיצירות הקולנועיות שנעשו בעקבות המצאתו הגאונית של סטושי טג'ירי לא משתווה לסדרת הטלוויזיה המופלאה או למשחקים השונים של חברת נינטנדו.

הקיטורים על עלות המטרד הצהוב כמעט שהצליחו להעלים מעין הציבור את מורכבותו של עולם הפוקימונים, עולם שבו קפיטליזם משולח רסן נפגש עם ערכים יפניים מסורתיים, שבו מדע אבולוציוני חובר למיסטיקה תמוהה. אמנם גם בשני הסרטים הדמויות המצויירות לוקחות בחשבון את מעמדן הפיקטיבי, אבל מי שעקב בדריכות אחרי הסדרה נתקל בפרקים שלמים של פרודיה עצמית ושימושים מושכלים במוסכמות ז'אנריות שלא היו מביישות את קווין וויליאמסון: מחבורת הסקווירטלים המורדים כחבורת "התפוז המכני" ועד הר הקלפרי כמחווה ל"מפגשים מהסוג השלישי".

"פוקימון 2000" עוקב אחרי המשך הרפתקאותיו של אש בדרכו להפוך למאמן הפוקימונים הגדול מכולם. הפעם הוא מציל את העולם מאספן פוקימונים אימתני שמשבש את הרמוניית היסודות בטבע כשהוא חוטף מספר פוקימונים אגדיים. לא לחלוטין ברור מדוע יוצרי הסרט מנסים לשכנע את הקהל שלהם שאספנות זה רע (מסר משונה לכל הדעות כשהוא מגיע מאימפריית ה"חייבים לתפוס את כולם"), ועם זאת הדטרמיניזם שמלווה את העלילה אכן משווה לה גוון מילנריסטי הולם לשנת 2000 (הכל קורה לפי נבואה קדמונית).

כל זה פחות מרגש מסיפורו של הפוקימון המוטנט מיו 2, שעמד במרכז הסרט הראשון, ואף נפגם על ידי הישענות יתר על גרפיקה ממוחשבת לצד האנימציה המסורתית. אבל הפנינה האמיתית של הסרט נמצאת, כמו בקודמו, בין הפרסומות לכותרות הפתיחה, בסרטון הפרומו הביזארי המתאר את הרפתקאותיהם של פיקאצ'ו ושאר הפוקימונים במחנה הנופש. הסרטונים האילמים האלה מראים את הפוקימונים במצבם הטבעי, הרחק מן המאמנים, במפגן ראווה כמעט מופשט בנוסח פנטזיה של דיסני (או לני ריפנשטאהל, לבחירתכם). בלי הסברים מפותלים או עלילות מסובכות, הפוקימונים נכנעים להיגיון הפנימי העקום של עצמם, הגיון פרטי של ילדים שאין בו שום דבר חינוכי או תועלתני. וחשוב מכך, שאין אליו כניסה להורים.