לפעמים אפשר לחוות יצירה אמנותית אלף פעמים בלי להבין את המשמעות האמיתית שלה. לפעמים זה קורה דווקא ביצירות שהכי קשורות אליך לנשמה. דווקא אז, כשהאסימון נופל, היא הופכת למשמעותית יותר, נצחית. רגע כזה קרה לי בהופעה של ברוס ספרינגסטין בהייד פארק. מצאתי את עצמי עומד בשורה הראשונה, מרחק נגיעה מהבוס, כשהוא התחיל לשיר את "Born To Run". המנון רוק ששמעתי הרבה יותר מאלף פעמים. שרתי את המילים יחד עם עוד 70 אלף איש כמעט על אוטומט. זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את השורה: "וונדי, תני לי להיכנס, אני רוצה להיות לך לחבר, אני רוצה לשמור על החלומות שלך והחזיונות שלך". זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שברוס מדמה את עצמו בשיר לפיטר פן, שעומד מחוץ לחלון של אהובתו ולא מבקש את גופה, אלא משהו גדול יותר. אהבה ילדותית. אינפנטילית. משוגעת. כזאת שקיימת רק באגדות. החלטתי באותו רגע שאם תהיה לי ילדה יום אחד, אקרא לה וונדי. עשור בדיוק אחרי אותה הופעה עמדתי בהבטחה של עצמי. שרתי לה את השיר בחדר הלידה. זה השיר האהוב עליה עד היום.
החיבור שלי ל"פיטר פן" של ג'יימס מתיו בארי לא התחיל באותו יום חם אך גשום בלונדון. כמו מיליונים ברחבי העולם, פיטר פן הוא דמות שגדלתי לצדה. כזאת שחלמתי להיות כמוה. דמות מעוררת השראה, ולא פחות חשוב - מייצרת חלומות. כשמדברים על יצירות ספרותיות אלמותיות מדברים בדרך כלל על "האודיסאה" של הומרוס, "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס או "אנה קארנינה" של טולסטוי. מתנצל על הצרפתית שלי, אבל בואו נחתוך את גללי השור. בסופו של דבר, על כל אדם שקרא את "יוליסס" יש מיליון שקראו את "פיטר פן". הפער אולי גדול יותר, שלא לדבר על ההשפעה.
העיבוד הנוכחי של היצירה הנצחית הזאת בתיאטרון הקאמרי, בשיתוף תיאטרון אורנה פורת, הוא אחד ברצף של אלפי ניסיונות לפענח, לפרש ולברוא מחדש את היקום בו מתקיים פיטר פן. העלילה רחוקה מלהיות נאמנה לסיפור המקורי שכתב בארי בתחילת המאה הקודמת, אך היא מצליחה ללכוד את הניגודים המפורסמים של הדמות.
באופן טבעי, הפקה בימתית חדשה של "פיטר פן" בישראל תעלה השוואה לגרסאות קודמות שעלו בארץ הקודש. הסיפור עלה לראשונה כמחזמר בשנת 1965, עם פזמונים של חיים חפר, ומאז הופק עוד מספר פעמים, כאשר אין מנוס מלהזכיר את המחזמר של אורי פסטר מסוף שנות השמונים, אחת מיצירות המופת הבודדות שנעשו בישראל לילדים.
כמעט 35 שנה אחרי שחנוך רוזן התעופף לי מעל הראש בתיאטרון "הבימה", החוויה עדיין חקוקה לי עמוק בזיכרון, וגם בלב. שוב, אפשר לפטור גם את המחזמר ההוא כ"הצגת ילדים", אבל מאז ועד היום זה אחד הספקטקלים הכי גדולים שעלו על במות ישראל. זה לא היה רק השחקנים שפשוט התעופפו בקלילות - תרתי משמע - מעל הבמה. אלה היו מילות השירים המושלמות. הלחנים הסוחפים של אילן גלבוע. הגיטרות הנוגעות של שמואל בודגוב. צחי נוי בתור סמי, חיה סמיר בתפקיד טייגר לילי, ששון גבאי כקפטן הוק וכמובן חני נחמיאס בתור וונדי. מבחינת שואו, זה היה הדבר הכי קרוב לברודווי שהיה עד אז בישראל.
שירילי דשא ורועי שגב, יוצרי המחזמר החדש, עשו בחוכמה ונמנעו מלנסות להתמודד עם הרף הגבוה שהותירה ההפקה של אורי פסטר (שעלתה במרוצת השנים בכמה גלגולים שונים ומצליחים). סביר להניח שזה לא רק המאבק הבלתי אפשרי עם זכרונות נוסטלגיים, אלא גם החלטה תקציבית. לגרום לשחקנים לעוף ברחבי תיאטרון זה לא סיפור זול. אלא שבכל מקרה נראה שממילא דשא ושגב לא חלמו על להעיף שחקנים לשמיים, אלא להעיף את הראש לצופים, ילדים ומבוגרים כאחד. כאלה שנחשפים לסיפור בפעם הראשונה, וגם לאלה שמכירים אותו בעל פה. זו חוויה חדשה ומיוחדת לכולם.
במהלך למעלה מארבעים שנותיו כמבקר תיאטרון, מיכאל הנדלזלץ נאלץ כנראה להתמודד עם לא מעט חיכוכים לא נעימים עם מושאי ביקורתו. השיא הגיע בשנת 2015, אז סיפרה השחקנית נלי תגר במהלך הרצאה כיצד חייה השתנו בעקבות ביקורת קטלנית שכתב עליה הנדלזלץ, שטען שהיא לא מתאימה לשחק את דמותה של יוליה של שייקספיר, מכיוון שהיא "די מכוערת". זה היה סיפור שהפך לויראלי, עד שנחשפה העובדה הפעוטה: הנדלזלץ מעולם לא כתב את המילים האלה על תגר. המבקר הנודע כן האשים אותה בכך שיש לה "חיוך מאולץ, קול לא מעובד וישראליות זועקת", וטען שתכונות אלה מונעות ממנה להיות "יוליה". משהו במילים האלה, בהתייחסות של המבקר למראה החיצוני שלה (ובהמשך גם לביגוד) גרם לתגר להרגיש מצורעת, לדבריה.
בזמן אמת המקרה הזה זכה להתייחסות של "אישה דרמטית שהמציאה סיפור שלא היה", אבל אם שמים בצד את העוול הגדול והמיותר שנעשה להנדלזלץ, יש בסיפור הזה משהו על עולם התרבות שלנו שראוי להתייחס אליו. נזכרתי בסיפור הזה במהלך "פיטר פן" בתיאטרון הקאמרי מכמה סיבות. ראשית, נלי תגר עצמה ישבה בשורה הראשונה, הכי קרוב שאפשר לוונדי ופיטר. שנית, בזמן שהמסך עלה על ההצגה והתאורה האירה את מיה לנדסמן ישובה בפיג'מה על הבמה, ילד תמים שישב מאחורי לחש בקול רם מדי לאמא שלו: "היא בכלל לא דומה לוונדי".
הילד, עדיין עם כל שיני החלב שלו, חזר למעשה על אותה ביקורת של הנדלזלץ. נלי תגר לא נראית כמו יוליה, מיה לנדסמן לא נראית כמו וונדי. זה נכון אולי בעולם חסר דימיון, חסר תעוזה, חסר מעוף. במילים אחרות: זה לא יכול להיות נכון בעולם האמיץ של פיטר פן. למעשה, ג'יימס בארי מעולם לא תיאר את המראה החיצוני של וונדי (והאמת שגם לא את המראה של פיטר). אם אתם מדמיינים אותה כבעלת שיער בהיר, גזרה דקיקה ועיניים כחולות - מזל טוב, כנראה שנתתם לאולפן האנימציה של דיסני מונופול על הדימיון שלכם.
למעשה, הבחירה בלנדסמן לתפקיד היא אחת מהסיבות שאסור לפספס את ההפקה הנוכחית של פיטר פן. זו צפיית חובה לילדים, כזאת שההורים ייהנו ממנה לא פחות. לא מדובר בגימיק, בטח שלא בליהוק "אמיץ". סך הכל עדכון נחוץ לדמות, בלי לפגוע במאום בקסם של העלילה. וונדי של דשא ושגב אינה "האמא" של הילדים האבודים. היא לא האישה הקטנה שפיטר פן רוצה שתעשה לו כביסה בזמן שהוא יוצא להילחם בשודדי ים. לנדסמן כובשת את הבמה, מקרינה טונות של חן וגורמת לקהל להתאהב בה, כמעט מהרגע הראשון שהיא צצה על הבמה.
וונדי של לנדסמן היא יתומה בודדה, אבל עם חלום. הדמות שלה היא היחידה שעוברת התפתחות משמעותית במהלך ההצגה. היא לא צריכה את פיטר פן שיגן עליה, היא יכולה להילחם בעצמה. אבק הפיות שפיטר מציע לה הופך בידיה לנשק קסום, אבל לא מציל אותה. היא לא נגררת אחריו, ולא מוותרת על החלומות שלה בשביל פיטר. למרות האהבה הגדולה, היא מעדיפה להמר על עתיד לא ידוע, מאשר להתפשר על להיות כינור שני לילד שלא גדל לעולם.
למעשה, זאת הצגה על וונדי לא פחות מאשר שזאת הצגה על פיטר פן. רגע לפני שחלקכם רצים לטקבק נגד הפרוגרסיבים שמנסים לשטוף את המוח לילדי ישראל (על מי אני עובד, הם כבר מזמן שם), זאת הזדמנות להזכיר שבמקור נקרא הספר של בארי "פיטר ו-וונדי". במהלך השנים השם הנפוץ "פיטר פן" התקבע בציבור כשם היצירה. ושוב נתונה התודה לחברת הסרטים של וולט דיסני, וכן, גם לפטריארכיה.
הקפיץ האנושי אלון סנדלר נכנס בקלילות לנעליו של הילד שאינו גדל לעולם, ולוקח את וונדי איתו לארץ לעולם לא. במקום לגרום ללנדסמן וסנדלר לעוף ברחבי התיאטרון, הבמאי גלעד קמחי שובר את הקיר הרביעי בעדינות והופך את הקהל למשתתפים ב"תעופה", כשכל ילד בקהל מדליק פנס קטנטן שניתן בכניסה לאולם, והופך את התיאטרון כולו לאוסף של כוכבים צבעוניים שהדמויות "מעופפות" ביניהם. זו בחירה מדליקה, תרתי משמע, שמעידה על רמת היצירתיות והחופש שלקחו לעצמם היוצרים.
חלק מהחופש הזה ניכר גם בתפאורה הצבעונית של ערן עצמון והתלבושות הכמעט-פאנקיסטיות של אורנה סמורגונסקי, שהופכות את ארץ-לעולם-לא לטריפ פסיכדלי של ממש. היוצרים מוותרים במודע על הפן האפל והאלים של פיטר פן, כמו על התהיות האקזיסטנציאליסטיות של גיבור הסיפור שמעדיף למות על להתבגר, ומחליפים אותו בהמון פאן. דמותה הקנאית של הפיה טינקר-בל (נעם ברט) מדברת בג'יבריש שוטפת ומשעשעת; שודד הים סמי (אלעד אטרקצ'י) גונב לפרקים את ההצגה עם תצוגה קומית קרובה לשלמות; ועופרי ביטרמן, בתפקיד הכפול של קפטן הוק ומנהלת בית היתומים, מצליח לעורר חמלה לאחת מהדמויות השנואות בתולדות הספרות.
קפטן הוק של ביטרמן אינו אכזר במיוחד יחסית לארץ-לעולם-לא. הילדים האבודים של פיטר פן עוסקים במעשים לא פחות אלימים ממנו (בפגישה הראשונה עם וונדי הם מנסים להרוג אותה), והמאבק שלו עם פיטר פן מרגיש כמו קרב כלבים על טריטוריה, יותר מאשר ניסיון נקמה מתוחכם. כמובן שכמו בכל עיבוד של פיטר פן אי פעם, גם הפעם המפגש בין הוק לתנין שאכל את ידו הופך למופע סלפסטיק קורע מצחוק.
אלא שנראה שמעל לכל מי שנמצא על הבמה, מגיעות תשואות סוערות לאמיר לקנר, שאחראי על הפסקול הנהדר של ההצגה. הפזמון "לעו לעו לעו לעו לעו לעולם לא" כל כך קליט, כבר משמיעה ראשונה, שקצת לא ברור למה הוא לא נבחר לייצג את ישראל באירוויזיון. הגרוב בדואט של וונדי ופיטר, "את ואני", נראה כאילו נתלש ממחוזות רחוקים, בסמוך לכיכר לסטר בלונדון, למשל.
סנדלר מציג גרסה מאוד תזזיתית של פיטר פן. כמעט מעצבנת, בטח לא כזאת שמעוררת הזדהות מיוחדת. הקופצניות שלו, יחד עם האנרגיה הדי אנוכית, מזכירה את הגרסה של סנדלר לשדון ב"עוץ לי גוץ לי", גם כן בתיאטרון "הקאמרי". בעוד במחזמר הקלאסי של שלונסקי סנדלר גונב את ההצגה, דווקא אותן תכונות הופכות אותו לקצת פלקטי בתור הדמות המורכבת של פיטר פן. ייתכן כי זו בחירה מכוונת של היוצרים, שניסו לאזן את הכוחות בינו לבין וונדי, אך היא הופכת דווקא את הדמות הראשית בהצגה לפחות אפקטיבית.
הבחירה לקרקע את פיטר פן - אם מסיבות אמנותיות או תקציביות - מכריחה את הצופים לזכור שהעובדה שפיטר פן יכול לעוף היא משנית לתכונה העיקרית שלו: מדובר בילד שלא מתבגר לעולם - מבחירה. וונדי, שכן בוחרת להתבגר, ובגרסה הזאת אפילו בלי עוגן להישען עליו, הופכת לגיבורה האמיתית של הסיפור. במקרה או שלא, בסוף ההופעה יצאו משתתפי ההצגה וחילקו סלפי לכל דורש בפואייה של המשכן לאמנויות הבמה. שאלתי את בתי אם היא רוצה להצטלם עם אחד מהשחקנים והיא ביקשה להצטלם רק עם וונדי. כשהיא תגדל היא תוכל להיזכר בפעם שהיא פגשה את אחת השחקניות המוכשרות בדורה.