"סיראנו דה ברז'רק" הוא מסוג הסיפורים שזכו לחיי נצח, ואפשר להבין למה: זה סיפור על אהבה נכזבת, על ההבדל בין חיבור רוחני ומשיכה פיזית, על כוחן של המילים ועל דמות שמוצאת עצמה מחוץ למשחק רק בגלל המראה החיצוני שלה. כל אלה היו ונותרו נושאים רלוונטיים, וכנראה יישארו כך תמיד.
אדמון רוסטן כתב את הסיפור הזה כמחזה בשנת 1897. אצלו, סירנו היה חייל ומשורר שמאוהב בדודניתו רוקסן, אך אפו הארוך בצורה יוצאת דופן עוצר מבעדו לחזר אחריה. תחת זאת, הוא משמש סופר צללים לכריסטיאן, החייל טוב המראה אך עילג הלשון שרוקסן חושקת בו, וכותב לה בשמו מילות אהבה.
במקור, הסיפור התרחש בצרפת של המאה ה-17, בימיו של המלך לואי ה-13. מאז, הוא זכה לשלל עיבודים תיאטרליים וקולנועיים. חלקם שמרו על ההקשר המקורי וחלקם העבירו אותו לזירה אחרת. "רוקסן" בכיכובו של סטיב מרטין, למשל, העתיק את עלילת המחזה לעיירה קטנה באמריקה המודרנית.
לאחרונה צפינו גם ב"אדמונד", סרט שעסק באחורי הקלעים של כתיבת המחזה המקורי, ועכשיו מגיע "סיראנו", עיבוד קולנועי למחזמר בימתי בשם זה, שמציע כמה שינויים משלו. הסיפור שוב מתרחש לפני מאות שנים, אבל הפעם צולם בסיציליה, על הנופים היפים שלה. נוסף לכך, החייל טוב המראה הוא שחור עור, וחשוב מכל - הגיבור הביישן מתהדר באף באורך ממוצע. במקרה זה, הסיבה לביישנות שלו היא לא החוטם, אלא קומתו הנמוכה.
את סיראנו מגלם פיטר דינקלג', כנראה המפורסם מבין השחקנים נמוכי הקומה בדורנו. השחקן התפרסם כמובן ב"משחקי הכס", זכה על כך בארבעה פרסי אמי ותמיד סומן כמי שיזכה יום אחד גם באוסקר.
דינקלג' בהחלט היה ראוי לקטוף את הפסלון על עבודתו כאן. אף שהסרט נוטה לבומבסטיות, התצוגה שלו מאופקת. היא לא גולשת לקיטש או לפאתוס וגם לא מתחנחנת, אבל בכל זאת מצליחה לעורר הזדהות ולגעת בנימי הרגש. כשהלב של סיראנו מתפוצץ מרוב אהבה לרוקסן, הלב שלנו יוצא אליו.
הסרט מבוסס על מחזמר בימתי של אריקה שמידט, זוגתו במציאות של דינקלג', שכיכב בזמנו גם בגרסה התיאטרלית. הם לא היו הזוג היחיד בצילומים: את העיבוד הקולנועי ביים ג'ו רייט, ואת רוקסן מגלמת זוגתו היילי בנט, שחקנית לא מוערכת דיו. אולי היא סובלת מכך שהדמיון שלה לג'ניפר לורנס משווה לה מראה גנרי. למעשה, בהופעות שלה תמיד יש עומק ומורכבות. ראינו את זה למשל ב"Sallow" ואנחנו רואים את זה גם פה.
אם לא די לכם בקשרים המשפחתיים הללו, אז הנה פרטי הטריוויה המפותלים מכולם: את המילים לשירים של "סיראנו" כתב סולן דה נשיונל מאט ברינגר עם זוגתו קרין בסר, ואת הלחנים כתבו שניים מהחברים האחרים בלהקה - האחים התאומים אהרון וברייס דסנר.
ההרכב בדרך כלל מתמחה במוזיקת אינדי-רוק עגמומית. כאן הוא ניסה את כוחו במשהו אחר, וזה הצליח: השירים יפהפיים. אחד מהם כה יפה וקליט, שקשה להפסיק לזמזם אותו גם הרבה אחרי הצפייה.
אם כך, "סיראנו" מתהדר בסיפור חזק ונצחי, בתצוגות משחק כובשות, במוזיקה ברמה הגבוהה ביותר, בערכי הפקה מרשימים ובנופים מקסימים. אז מה מונע ממנו להפוך לאחד הסרטים הגדולים של השנה? ואיך זה שהיה מועמד השבוע לאוסקר אחד בלבד, וגם זה בקטגוריית התלבושות?
ובכן, "סיראנו" סובל משתי בעיות. אחת באשמתו, ואחת לא. נתחיל עם הסיבה החיצונית: כשהמיוזיקל עליו הוא מבוסס עלה לבמות ב-2018, זה היה בדיוק אחרי ההצלחה הקופתית של "לה לה לנד", ונראה היה שלז'אנר הזה יש תקומה גם בקולנוע. אלא שדברים משתנים מהר בהוליווד, וכפי ש"שכונה על הגובה" ו"סיפור הפרברים" הוכיחו השנה, נראה שלסוגה הזו יש פחות קהל מתמיד.
לפחות כרגע, מחזות זמר הם ז'אנר קולנועי לא רלוונטי מלכתחילה. "סיראנו" מוסיף חטא על פשע ומשלב את המיוזיקל עם סוגה קולנועית דועכת נוספת - הדרמה התקופתית, מה שהופך אותו לרלוונטי עוד פחות. התוצאה נראית כמו גרסה מוזיקלית של "שייקספיר מאוהב", ולפיכך היא תלושה לחלוטין מן המציאות העכשווית והאקלים התרבותי. התחושה היא שהפיקו את הסרט כדי לזכות באוסקר של 1999. אך השנה, כידוע, היא 2022.
מעבר לשאלות של תנאי השוק, לסרט יש גם בעיות אובייקטיביות. לרייט, כמו למשל בעיבוד שלו ל"אנה קרנינה", יש נטייה לנפח את עבודותיו, כמו היו עוגות שמרים שהוא שכח בתנור. הן תופחות ותופחות כאילו שאף אחד לא השגיח. זה קורה גם ב"סיראנו", שמגיע לשיא שלו חצי שעה לפני הסיום, ואז נמרח עם סיומת מייגעת וחסרת תנופה.
אלה גם הרגעים הכי תיאטרליים בסרט, והם משאירים אותנו עם התחושה שגם אם "סיראנו" אכן יזכה בחיי נצח, אולי השארית שלהם כבר תהיה בתיאטרון ולא בקולנוע.