בסוף השבוע האחרון עלה בנטפליקס "הקפסולה", הפרויקט החדש של ג'אד אפאטו, ויותר מאשר שזה סרט - מדובר באוסף של פרטי טריוויה.
קודם כל, מדובר באחד הסרטים ההוליוודיים הראשונים שמטפלים בחיים בצל הקורונה. הוא עוסק בחבורת כוכבים מפונקים המתכנסים לצלם הפקה עתירת אפקטים, ועושים זאת בהתאם לנהלים החדשים. הסרט שהם מצלמים פיקטיבי, אך הסיפור הזה מבוסס על הפקת "עולם היורה: עולם חדש", שצולם בתנאים המסובכים האלה ובקרוב יעלה לאקרנים.
פרט טריוויה נוסף: מדובר בפרויקט משפחתי של ג'אד אפאטו, מי שכתסריטאי, מפיק ובמאי היה אחראי לכמה מן הקומדיות האמריקאיות הבולטות בדורנו, מ"בתול בן 40" ועד "אסון מהלך". הוא כתב וביים את הסרט, וליהק אליו את זוגתו לזלי מאן ואת בתו איריס אפאטו. בתו האחרת, מוד, הפכה בשנה האחרונה לבת הכי מפורסמת במשפחה הודות להופעתה ב"אופוריה", אבל דווקא היא לא כאן.
נוסף למשפחת אפאטו, הסרט מציג גם שלל שמות מוכרים אחרים. בין אלה בולטים מריה בקלובה, השחקנית הבולגריה שפרצה ב"בוראט 2"; פרד ארמיסן, דיוויד דוקובני, קיגן מייקל-קי, פדרו פסקל ועוד שחקנים מצמרת הדרג השני בהוליווד.
מנקודת מבט מקומית, יש עוד כמה פרטים ראויים לציון. בסרט מככבת גם קרן גילן, שרק לאחרונה כיכבה ב"מילקשייק אבק שריפה" של הישראלי נבות פפושדו. היא מגלמת שחקנית שספגה אש מתרבות הביטול בעקבות הופעתה ב"Jerusalem Rising", סרט פיקטיבי ש"הצליח לפגוע הן בישראלים והן בפלסטינים". היא שיחקה בו ישראלית ופלסטינית, אף שאינה משתייכת לאף אחת מן הקבוצות הללו, ועשתה זאת במבטא מגוחך ובצורה שפגעה במשטרת הטהרנות.
אם לא די בכך, יש גם אזכור לגל גדות, ואפילו חובבי כדורגל ימצאו משהו להיתלות בו: השחקנית המושמצת מתחילה לנהל רומן עם כדורגלן ספרדי שפגשה במלון. הוא משחק במדי הקבוצה הספרדית בטיס, שככל הזכור לי זו הפעם הראשונה בה מצטטים אותה בהפקה הוליוודית.
מעבר לניים-דרופינג הזה, "הקפסולה" גם מתגלה כמעין א'-ת' של תקופת הקורונה. בניסיון להשלים את הפקת הסרט, אנשי הצוות צולחים את כל התלאות שמזוהות עם המגיפה: בידוד וריחוק חברתי, בדיקות יומיומיות, פאניקה ודיכאון, אכילה רגשית, בינג' רגשי ומה לא. התסריט כאן לא פוסח על שום דבר.
הצפייה בסרט הזכירה לי את האמירה הידועה, לפיה עדיף לתסריטאי לנסות להימנע משימוש בסלנג. השפה משתנה מהר, ולכן מטבעות לשון יוצאים מן האופנה במהרה, מה שעלול להפוך את התסריט מעדכני למיושן. לפיכך, עדיף מלכתחילה להשתמש בשפה קורקטית, כזו שאולי לא תישמע כאילו רק יצאה מהתנור, אבל גם אין סיכוי שתישמע כאילו שכח אותה על השיש.
למרבה הצער, אפאטו נופל לתוך המלכודת הזו. מרוב שהוא דוחס טרנדים לתוך הבועה הזו, היא מתפוצצת. הסרט כל כך מתאמץ לרדוף אחרי הזנב של הזמן, שהוא נותר עם הלשון בחוץ. התוצאה מאולצת, מאומצת ומעייפת. נוסף לכך, כמה מן התופעות שהתסריט מתאר כבר נראות לא רלוונטיות. זה המחיר של לנסות להיות עדכני בימינו התזזיתיים. אתה מתחיל פרויקט כשכולם מדברים על הקורונה, ומוציא אותו לאוויר העולם כשכולם מדברים על כוכב שהכה כוכב אחר.
חוץ מהקורונה, הסרט יורה חיצים גם לכיוונים אחרים, וגם במקרה זה לא ממש פוגע. האמירות שלו צפויות ונדושות - תרבות הביטול בימינו חסרת רחמים, המדיה החברתית משטיחה את הדיונים, כוכבים הוליוודים נוטים להיות מרוכזים בעצמם ומפונקים ועוד עקיצות נטולות עוקץ. באחת הסצינות, "הקפסולה" לועג לגיבוריו כיוון שהם משקיעים את האנרגיה שלהם בסרטון של קוף חמוד שמתקלח. לא ברור מה הבעיה - הקוף חמוד והסרטון מקסים. האמת, הייתי מעדיף לצפות בו ולא בסרט הזה.
כמו הרבה קומדיות על תעשיית הבידור, גם "הקפסולה" מדיף ניחוחות של זחיחות. כמו הרבה יצירות על אחורי הקלעים של הוליווד, גם הוא לועג לסרטי ז'אנר מסחריים שכל מטרתם לבדר ולשבור קופות. בפועל, סרט הדינוזאורים הפיקטיבי שמשמש רקע לעלילה כאן נראה הרבה יותר שלם, אורגני ומהנה מאשר הסאטירה השחצנית הזו. במובן הזה, התוצאה מזכירה את "אל תסתכלו למעלה", עוד סרט עתיר כוכבים שעלה לאחרונה בנטפליקס, עשה הרבה רוח והותיר מעט חותם.
כיאה לשמו, "הקפסולה" מתגלה כקפסולת זמן של מבחר רעות חולות מעידן הנטפליקס והקורונה. לזכותו ייאמר שלכל הפחות, הצפייה בו משכילה להמחיש עד כמה התקופה הזו בלתי נסבלת.