פרק 1
אוון הנסן היקר,
ככה נפתחים כל המכתבים שלי. היקר מופיע בסוף, אבל קודם שמו של הנמען, כי זה מה שכותבים בתחילתו של כל מכתב. זה סטנדרטי. במקרה הזה - זה אני. אני כותב לעצמי. אז כן, אוון הנסן.
אוון הוא למעשה השם האמצעי שלי. אימא שלי רצתה שאהיה אוון, ואבא שלי רצה שאהיה מארק, שזה בעצם השם שלו. על פי תעודת הלידה שלי, אבא שלי ניצח בקרב. אבל אימא ניצחה במלחמה. היא מעולם לא קראה לי בשם אחר חוץ מאוון. אז גם אבי נהג כמוה (אזהרת ספוילר: ההורים שלי כבר לא ביחד).
אני מארק רק ברישיון הנהיגה שלי (ואני אף פעם לא משתמש בו), או כשאני ממלא טפסים לבקשת עבודה, או ביום הראשון של בית הספר, כמו היום. המורים החדשים שלי יקראו "מארק" בזמן בדיקת הנוכחות, ואני אצטרך לבקש מכל אחד מהם לקרוא לי בשמי האמצעי, בבקשה. כמובן, זה יצטרך להיעשות אחרי שכל האחרים יֵצאו מהכיתה.
יש מיליון ועשרה דברים, מהתת-אטומי עד הקוסמי, שיכולים למרוט לי את העצבים על בסיס יומיומי, ואחד הדברים האלה הוא ראשי התיבות שלי. מ.א.ה. כמו המילה MEH. עקרונית, מֵה היא משיכה בכתפיים, וזה מסכם לא רע את התגובה שאני זוכה לה מהחֶברה בכללותה. בניגוד להפתעה שב-הוֹ. או בוואו של הוּ. או בהיסוס של המ... או בבלבול של מָה? מֵה היא אדישות טהורה. ירצו -
יאכלו. זה לא משנה. לאף אחד לא אכפת. מארק אוון הנסן? מֵה.
אבל אני מעדיף לחשוב על עצמי כעל אֵה, שזה יותר בקטע של בַּקשת אישור, ציפייה לחיזוק. כמו, אז מה אתם אומרים על אוון הנסן הזה, אֵה?
אימא שלי אומרת שאני מזל דגים אמיתי. הסמל של מזל דגים הוא שני דגים קשורים זה לזה, שמנסים לשחות בכיוונים מנוגדים. היא בקטע של הזבל האסטרולוגי הזה. התקנתי בטלפון שלה אפליקציה שמראה לה את ההורוסקופ היומי שלה. עכשיו היא משאירה לי בכל הבית הודעות בכתב יד, עם מסרים כמו: צֵא מאזור הנוחות שלך. או שהיא דוחפת את המסר היומי לשיחות שלנו: מצא לך אתגר חדש. יוזמה עסקית עם חבר נראית מבטיחה. אם תשאלו אותי, אלה שטויות מוחלטות, אבל נראה שלאימא שלי ההורוסקופים האלה מעניקים מעט תקווה והדרכה, וזה מה שהמכתבים שלי אמורים להעניק לי.
ואם אנחנו כבר בנושא, אחרי הברכה מגיע התוכן האמיתי של המכתב: הבשר. השורה הראשונה שלי תמיד זהה.
היום הולך להיות יום מופלא, והנה הסיבה לכך.
תחזית אופטימית מניבה חוויות אופטימיות. זה הרעיון הבסיסי מאחורי המשימה של כתיבת המכתבים הזאת.
בהתחלה ניסיתי להתחמק מזה. אמרתי לדוקטור שרמן, "לא נראה לי שמכתב לעצמי יעזור במיוחד. לא יהיה לי בכלל מושג מה לכתוב."
הוא הזדקף ונרכן קדימה בכיסא העור שלו, במקום להתרווח לאחור כהרגלו. "אתה לא חייב לדעת. זה הרעיון של התרגיל. לחקור. לדוגמה, אתה יכול להתחיל עם משהו כמו, 'היום הולך להיות יום מופלא, והנה הסיבה לכך'. אחרי זה תמשיך משם."
לפעמים אני מרגיש שהטיפול הוא בולשיט מוחלט, ובמקרים אחרים אני חושב שהבעיה האמיתית היא שאני אף פעם לא מסוגל להיכנס לזה עד הסוף.
בכל מקרה, בסוף קיבלתי את העצה שלו - מילה במילה (משהו אחד פחות לחשוב עליו). כי שאר המכתב בעייתי. השורה הראשונה היא רק הצהרת פתיחה, ועכשיו אני צריך לתמוך במילים שלי בהצהרה הזאת. אני צריך להוכיח למה היום הולך להיות מופלא, כשכל הנסיבות מעידות אחרת. כל יום שקדם ליום הזה בהחלט לא היה מופלא, אז למה שאחשוב שדווקא היום הזה יהיה שונה?
האמת? זה לא מה שאני חושב. אז הגיע הזמן להתניע את הדמיון, לוודא שכל אחת ממולקולות היצירתיוּת ערה ותורמת את תרומתה (נדרש כפר מולקולרי כדי לכתוב שיחת מוטיבציה מופלאה).
כי היום, הדבר היחיד שאתה צריך לעשות זה להיות עצמך. אבל גם בטוח בעצמך. זה חשוב. ומעניין. מישהו שקל לדבר איתו. נגיש. וחוץ מזה, אל תתחבא. תחשוף את עצמך בפני האחרים. לא באופן סוטה, בלי להתפשט. פשוט תהיה אתה - אתה האמיתי. תהיה עצמך. תהיה נאמן לעצמך.
אני האמיתי. מה זה בכלל אומר? זה נשמע כמו אחת מהאמירות הכאילו-פילוסופיות האלה, ששומעים בפרסומות בשחור-לבן לבושֶֹם. אבל בסדר, מה שלא יהיה, בואו לא נשפוט. כמו שדוקטור שרמן אומר, אנחנו פה כדי לחקור.
חקירה: אני צריך להניח שהאני ה"אמיתי" הזה טוב יותר עם החיים. טוב יותר עם אנשים. וגם פחות ביישן. לדוגמה, אני בטוח שהוא לעולם לא היה מוותר על ההזדמנות להציג את עצמו בפני זואי מרפי בקונצרט הג'ז בשנה שעברה. הוא לא היה מבזבז את כל הזמן ההוא על ההחלטה איזו מילה תבטא הכי טוב את רגשותיו לגבי ההופעה שלה, אבל מצד שני לא תגרום לו להיראות כמו סטוקר - טובה, אדירה, מרהיבה, זוהרת, קוסמת, מוצקה - ואז, אחרי שסוף-סוף התפשר על טובה מאוד, לא דיבר איתה בסוף, כי היה מודאג מדי מהידיים המיוזעות שלו. מה זה משנה אם הידיים שלו הזיעו? זה לא שהיא הייתה דורשת ללחוץ לו את היד. אם כבר, אז הידיים שלה בטח הזיעו אחרי כל הנגינה הזאת בגיטרה. חוץ מזה, הידיים שלי התחילו להזיע רק אחרי שחשבתי על זה שהן יזיעו, אז אם כבר, אני גרמתי להן להזיע, וברור שהאוון ה"אמיתי" הזה בחיים לא היה עושה משהו עצוב כל כך מעומק הלב.
מעולה, אני שוב עושה את זה, גורם לידיים להזיע באמצעות המחשבה. עכשיו אני צריך לנגב את המקלדת בשמיכה שלי. והרגע הקלדתי בדסךגצרר סדצןא דדגקעה. ועכשיו גם הזרוע שלי מזיעה. הזיעה תצטבר לי מתחת לגבס, אוויר לא נכנס לשם, ודי מהר הגבס שלי יקבל את הריח הזה, סוג הריח שאני לא רוצה שמישהו בבית ספר ירחרח אפילו קצת, במיוחד לא ביום הראשון של השנה האחרונה שלי. לעזאזל איתך, אוון הנסן המתחזה. אתה באמת מתיש.
נשימה עמוקה.
אני שולח יד אל המגירה של ארונית הלילה. כבר לקחתי את הציפרלקס שלי בבוקר, אבל דוקטור שרמן אומר שזה בסדר לקחת גם אָטיבַן, אם הכול ממש מציף. אני בולע את האטיבן, יש הקלה בדרך.
זאת הבעיה עם המכתבים האלה. אני מתחיל בנתיב ישיר, אבל בסוף תמיד עושה עיקופים, משוטט לתוך השכונות המפוקפקות של המוח שלי, ששום דבר טוב לא קורה בהן לעולם.
"אז פשוט החלטת לא לאכול אתמול בערב?"
זאת אימא שלי, שעומדת מעליי ומחזיקה את השטר של עשרים דולר שלא השתמשתי בו.
אני סוגר את המחשב הנייד שלי ודוחף אותו מתחת לכרית. "לא הייתי רעב."
"בחייך, מתוק. אתה צריך להיות מסוגל להזמין לך אוכל אם אני בעבודה. היום אפשר לעשות הכול אונליין. אתה אפילו לא צריך לדבר עם אנשים."
אבל תבינו, למעשה זה לא נכון. צריך לדבר עם השליח כשהוא מגיע אל הדלת. אתה צריך לעמוד שם כשהוא נותן עודף, והם תמיד עושים כאילו אין להם מספיק כסף קטן, אז אתה צריך להחליט בו ברגע אם לתת יותר טיפ ממה שתכננת או פחות, ואם תיתן פחות, אתה יודע שהם יקללו אותך בחצי קול כשיַפנו את הגב, אז אתה פשוט נותן להם יותר טיפ וגומר עני.
"מצטער," אני אומר.
"אל תצטער. רק שעל זה אתה צריך לעבוד עם דוקטור שרמן. לדבר עם אנשים. להיכנס לשיחה. לא להתחמק מזה."
זה לא בדיוק מה שכתבתי במכתב שלי? לגבי לחשוף את עצמי? לא להתחבא? אני כבר יודע את כל זה. אני לא צריך שהיא תחזור על זה כל הזמן. זה כמו הקטע עם הידיים המזיעות; ככל שאתה מודע יותר לבעיה, ככה היא מחמירה.
עכשיו היא מקיפה את המיטה שלי בידיים שלובות וסוקרת את החדר כאילו הוא שונה במשהו מהפעם האחרונה שהייתה פה, כאילו יש איזו תשובה חדשה לחידת אוון הגדולה, שמחכה על השידה שלי או תלויה על הקיר, שהיא תוכל למצוא אותה סוף-סוף אם תסתכל מספיק טוב. תאמינו לי, לאור כמות הזמן שאני מבלה בחדר הזה, אם התשובה הייתה כאן, כבר הייתי עולה עליה.
אני מחליק את הרגליים מהמיטה ונועל את הסניקרס.
"אם כבר מדברים על דוקטור שרמן," היא אומרת, "קבעתי לך תור להיום אחר הצהריים."
"היום? למה? אני נפגש איתו בשבוע הבא."
"אני יודעת," היא אומרת ומביטה בשטר שבידיה, "אבל חשבתי שאולי יעזור לך אם תיפגשו קודם."
כי בחרתי לוותר על ארוחת ערב אתמול? הייתי צריך לקחת לעצמי את הכסף, כדי שלא תדע, אבל זה יהיה כמו לגנוב ממנה, ועם קַארמָה לא מתעסקים.
אולי העניין הוא מעבר לשטר שלא השתמשתי בו. אולי אני מקרין רושם מדאיג במיוחד שאני לא מודע אליו. אני עומד ובודק את עצמי בראי. אני מנסה לראות מה שהיא רואה. עושה רושם שהכול במָקום. כפתורי החולצה ישרים. השיער מאולף. אפילו התקלחתי אתמול בערב. לאחרונה עשיתי פחות מקלחות כי זאת טִרחה לכסות את הגבס, קודם עם עטיפת הניילון ואז עם שקית ניילון ונייר דבק. גם ככה, זה לא שאני מתלכלך. מאז ששברתי את היד אני פחות או יותר מסתגר בחדר כל היום. חוץ מזה, בבית ספר אף אחד לא ישים לב איך אני נראה.
רק שעכשיו אני מבחין במשהו נוסף שקורה בראי. אני כוסס ציפורניים. כל הזמן הזה כססתי אותן. טוב, האמת היא שפחדתי מהיום הזה במשך שבועות. אחרי הבידוד הבטוח של הקיץ, החֲזרה לבית הספר תמיד נראית כמו עומס יתר חושי. להביט בחברים מתאחדים עם חיבוקי האָחוּקים שלהם והצווחות החדות. הקליקות שנוצרות בפינות המסדרון, כאילו כל הנוגעים בדבר יוּדעו מראש איפה להיפגש. מתקפלים מצחוק מהבדיחה הכי מצחיקה בעולם, כנראה.
אני יכול לנווט בכל זה כי עכשיו זה כבר מוכר לי. מדאיגים אותי הדברים שאני לא מסוגל לחזות. בקושי השתלטתי על האופן שבו דברים התנהלו בשנה שעברה, ועכשיו יהיו כל כך הרבה חידושים לספוג. ביגוד, טכנולוגיה, כלי רכב חדשים. תספורות, צבעים, אורכים חדשים. קעקועים ופירסינג חדשים. זוגות חדשים. נטיות מיניות וזהויות מגדריות חדשות לחלוטין. כיתות, תלמידים ומורים חדשים. כל כך הרבה שינויים. וכולם פשוט ממשיכים להתקדם כאילו שום דבר לא שונה, אבל בשבילי כל שנה חדשה היא כמו התחלה מאפס.
גם אימא שלי משתקפת בראי, עם הציצית של מחזיק המפתחות המעוצב שלה שמשתלשלת לה מהכיס (לאורך השנים שדרגתי הרבה מתנות עלובות - ספלים, עטים, כיסויי טלפון - פשוט בכך שמרחתי עליהן אימא או היידי איפשהו). כשהיא מחטטת לי בחדר, לבושה במדים של בית החולים, היא נראית יותר חוקרת זיהוי פלילי מאשר אחות. חוקרת זיהוי פלילי מאוד עייפה. היא תמיד הייתה "האימא הצעירה", כי היא ילדה אותי מייד אחרי המכללה, אבל אני לא בטוח שהתואר עדיין תקף. לאחרונה רואים בעיניים שלה את התשישות התמידית הזאת, שכנראה פחות קשורה לשעות השינה שהיא מצליחה לדחוס כל לילה, ויותר לזה שהיא סוף-סוף מתחילה להיראות בגילה.
"מה קרה לכל הסיכות שלך?" היא שואלת.
אני מסתובב ומביט במפה שעל הקיר. כשהתחלתי לעבוד בפארק אליסון בחופשת הקיץ תפס אותי הרעיון לטייל בכל המסלולים הכי טובים במדינה: שביל פּרֶסיפּיס במיין, אֶנגֶ'לס לֶנדינג ביוטה, מסלול קָלָלָאוּ בהוואי, הארדינג אַייספילד באלסקה. סימנתי את כולם במפה בסיכות בצבעים שונים. אבל אחרי שהקיץ נגמר כמו שהוא נגמר, החלטתי להוריד את כולן - חוץ מאחת.
"חשבתי להתמקד במסלול אחד בכל פעם," אני אומר. "הראשון שאני מקווה לעשות הוא שביל וֶסט מארוּן."
"וזה בקולורדו?" שואלת אימא.
היא רואה את זה במפה, ובכל זאת צריכה אישור. אני נותן לה אותו. "כן."
היא נושמת באופן מופגן עד כאב. הכתפיים שלה מתרוממות עד אוזניה, ואז נשמטות נמוך יותר משהיו בהתחלה. אבא שלי גר בקולורדו. אצלנו בבית צריך להיזהר עם השימוש במילה אבא, ואותו דבר נכון לגבי כל מילה שעשויה להזכיר את אבא, כמו מארק, או במקרה הנוכחי, קולורדו.
אימא מסתובבת מהמפה ומציגה בפניי הבעה שאמורה להיות אמיצה וחסרת דאגות, אבל נראית בדיוק ההפך. היא פגועה, אך עדיין עומדת על רגליה. זה נכון לגבי שנינו. "אני אאסוף אותך מייד אחרי בית ספר," היא אומרת. "כתבת את כל המכתבים שדוקטור שרמן רצה שתכתוב? שיחות המוטיבציה? ממש כדאי שתתמיד בזה, אוון."
בעבר כתבתי מכתב מדי יום, אבל במהלך הקיץ התחלתי להתרשל. אני די בטוח שדוקטור שרמן סיפר לאימא שלי, ושזאת הסיבה שהיא מנדנדת לי בעניין לאחרונה. "בדיוק עבדתי על אחד," אני אומר לה, וחש הקלה שלא נאלצתי לשקר.
"יופי. דוקטור שרמן ירצה לראות אותו."
"אני יודע. אסיים אותו בבית ספר."
"המכתבים האלה חשובים, מתוק. הם עוזרים לך לפתח ביטחון. במיוחד ביום הראשון של הלימודים."
אה, כן, רמז נוסף לסיבה לכך שדווקא היום כדאי לדעתה שאבקר את דוקטור שרמן.
"אני לא רוצָה עוד שנה כזאת, שבה כל שישי בערב אתה יושב לבד מול המחשב שלך. אתה חייב למצוא דרך להיות יותר פתוח ולתקשר."
אני מנסה. זה לא שאני לא מנסה.
היא מבחינה במשהו על השולחן שלי. "הֵיי, אני יודעת." היא מוציאה טוש מהספל. "אולי תסתובב היום ותבקש מכל מיני תלמידים לחתום לך על הגבס? זה שובר קרח מושלם, לא?"
קשה לי לחשוב על משהו יותר גרוע. זה כמו קַבּצנוּת חברים. אולי אמצא איזה גור כלבים רזה שיֵשב איתי בפינה, כדי ממש לעורר רחמים.
מאוחר מדי. היא כולה בעניין. "אוון."
"אימא, אני לא יכול."
היא מגישה לי את הטוש. "תפוס את היום. היום זה היום לתפוס את היום."
זה נשמע כמו הורוסקופ. "את לא צריכה להוסיף 'היום'. 'תפוס את היום' כבר מכיל את המילה היום."
"מה שתגיד. אתה אמן המילים. אני רק אומרת, לך תפוס אותם, אֵה?"
אני לוקח את הטוש באנחה בלי להיישיר אליה מבט. "אֵה."
היא הולכת לעבר הדלת, ובדיוק כשאני חושב שאני משוחרר, היא מסתובבת בחיוך מודאג. "אני כבר גאה בך."
"הו. יופי."
החיוך שלה צונח מעט, והיא יוצאת.
מה אני אמור להגיד? היא אומרת לי שהיא גאה, אבל העיניים שלה אומרות משהו אחר. היא בוחנת אותי בהרהור כאילו אני כתם באמבטיה שהיא לא מצליחה לנקות, ולא משנה באיזה מוצר היא משתמשת. גאה בי? אני לא רואה איך זה אפשרי. טוב, אז בואי פשוט נמשיך לשקר זה לזה.
זה לא שהפגישות עם דוקטור שרמן ממש מפריעות לי. נכון, השיחות שלנו מתוכננות, מתקיימות בבועה ולרוב חד-צדדיות, אבל יש נחמה מסוימת בלשבת ולדבר עם בן אנוש אחר. אתם יודעים, חוץ מאימא שלי, שכל כך עסוקה עם העבודה והלימודים שהיא כמעט לא בבית, ושלא ממש שומעת מה אני אומר גם כשהיא מקשיבה (וחוץ מזה היא אימא שלי). אני מצלצל אל אבא שלי מדי פעם, במקרים המעטים שיש לי חדשות ששווה לחלוק. אבל הוא די עסוק. מה שכן, הבעיה עם השיחות עם דוקטור שרמן זה שאני גרוע בהן. אני יושב שם, ואפילו תשובות פשוטות של הברה אחת מצריכות ממני מאמץ. כנראה בגלל זה הוא הציע שאכתוב את המכתבים האלה לעצמי. הוא אמר שזאת עשויה להיות דרך טובה לחלץ את הרגשות שלי, ושזה גם עשוי לעזור לי ללמוד להיות קצת פחות נוקשה עם עצמי, אבל אני די בטוח שזה גם מקֵל את המצב מבחינתו.
אני פותח את המחשב וקורא מה שכתבתי עד כה.
אוון הנסן היקר,
לפעמים המכתבים האלה עושים את ההפך ממה שהם אמורים לעשות. הם אמורים לדאוג שהכוס שלי תהיה חצי מלאה, אבל הם גם מזכירים לי שאני לא כמו כולם. לאף אחד אחר בבית הספר שלי אין משימות מהמטפל. סביר להניח שלאף אחד אחר אין מטפל. הם לא מנשנשים אטיבן. הם לא זזים בחוסר מנוחה כשאנשים מתקרבים אליהם מדי, או מדברים אליהם, או אפילו מסתכלים עליהם. והם בטח לא גורמים לעיניים של האימהות שלהם להתמלא דמעות כשהם סתם יושבים בלי לעשות כלום.
אני לא זקוק לתזכורת. אני יודע שאני לא בסדר. תאמינו לי שאני יודע.
היום הולך להיות יום מופלא.
אולי - אם אני רק אשאר פה בחדר שלי, אז זה באמת עשוי להתממש.
פשוט תהיה עצמך.
כן. ברור. בסדר.
"אוון הנסן היקר" / ואל אמיק. מאנגלית: ארז אשרוב. מודן הוצאה לאור, 326 עמודים.