פדרו אלמודובר ביים את סרטו הארוך הראשון ב-1980, מעט אחרי תום שלטונו הטוטליטרי ארוך השנים של פרנקו, וכשספרד עברה תהליך של דמוקרטיזציה. הקולנוע הבועט שלו ביטא את הרוח המשוחררת של המדינה שיצאה לחופשי, אבל לא היה פוליטי באופן ישיר. "מבחינתי, להיות בזמנו א-פוליטי היתה הצהרה פוליטית", אמר על כך לאחרונה בריאיון לגרדיאן. "זו היתה הנקמה שלי בפרנקו, אבל לא שכחתי מה שהוא עשה".
אלמודובר לא סלח ולא שכח, הוא חיכה - וחיכה. רק עכשיו, בגיל 72, כחמישה עשורים לאחר מותו של הדיקטטור וכשמאחוריו 22 סרטים שהזניקו אותו לצמרת הקולנוע העולמי, מציג הבמאי הספרדי את סרטו הפוליטי ביותר, הראשון שמתייחס באופן ישיר וחריף לפרנקו ולמורשת שלו - פשעי המלחמה בזמן מלחמת האזרחים, והטיוח שלהם לאחר מכן.
מדובר ב"אמהות מקבילות", שהוקרן לראשונה בסתיו האחרון בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה, ולאחר עיכובי קורונה למיניהם, עולה בישראל לקראת פסח. סביר להניח שתזמון ההפצה אינו מקרי - אלמודובר הוא אחת מן האושיות הקולנועיות האהובות במחוזותינו, וזה אחד מסרטיו החזקים והמרגשים ביותר, שבהחלט יש לו פוטנציאל לנצל את החג ולמלא כאן אולמות.
כמשתמע משמה, הדרמה הזו עוסקת בשתי אמהות טריות. הראשונה היא צלמת בשם ג'ניס, שאת המקור של השם שלה נגלה באחת מן הסצינות היפות בסרט, המציגה גם את אחד השימושים הקולנועיים הכי יפים בשיר של ג'ניס ג'ופלין. ג'ניס הספרדייה מנסה לחשוף את האמת על העבר של משפחתה, ותוך כדי יותר, יוצרות כמה סודות גדולים משל עצמה.
מלחמת האזרחים התחוללה בספרד בשלהי שנות השלושים, אך ההשפעות שלה ניכרות עד היום. לדברי אלמודובר, בעקבותיה יש כיום במדינה 140 אלף איש שלא ידוע מקום קבורתם. מקורות אחרים מציינים כי מדובר במאה אלף. כך או כך, זו כמות עצומה, שכמעט ואין לה מקבילה בעולם. רק בסומליה יש יותר מתים שלמשפחה שלהם אין קבר לעלות אליו. ספרד של היום היא דמוקרטיה, אבל עם שלדים בארון.
יש כאלה שמעדיפים לשמור את הארון הזה סגור, אבל רבים שמבקשים לפתוח אותו, ולתקן את העוולות של פרנקו. ג'ניס מתגלה כאחת מהן, ונאבקת לעשות צדק עם הסבא-רבא שלה, שיחד עם חבריו לנשק במלחמת האזרחים, נקבר בקבר אחים. היא נאבקת כדי לחפור את הקבר הזה, לזהות את גופתו של הסב באמצעות בדיקות DNA, ולהעניק לו מקום קבורה ראוי, משהו שהשלטון הפשיסטי והמורשת שלו תמיד מנעו ממנו.
את ג'ניס מגלמת פנלופה קרוז, שזה שיתוף הפעולה השביעי שלה עם אלמודובר, וככל הנראה השלם מכולם. השחקנית ללבוש כובעים שונים ומשונים במסגרת תפקיד אחד: אמא, בת, נכדה, אשת קריירה, מאהבת, לוחמת פוליטית ומה לא. כל זה, ועוד טרם הזכרנו את הטוויסט הגדול בעלילה, אותו כבר תגלו בעצמכם.
התפניות השונות קשורות במשפחה שלה; באהובה, הנשוי לאישה אחרת; ובאימא הטרייה השנייה בשמו נקרא הסרט, מלצרית צעירה אותה ג'ניס פגשה במקרה במחלקת היולדות. מגלמת אותה מילנה סמית', תגלית מהממת שהבמאי הספרדי וצוותו איתרו באינסטגרם - האפליקציה שהפכה בשנה האחרונה לאחד מחלונות הראווה הכי חשובים בעולם הליהוק. במהלך הסרט, היא מחליפה רצף אאוטפיטים מנקרי עיניים גם יחסית לסטייל שבדרך כלל מאפיין את עבודותיו של הקולנוען הספרדי האופנתי.
"אמהות מקבילות" הוא חגיגה לעיניים, וכרגיל אצל אלמודובר, מדובר גם ביצירה מרגשת, חושנית, חכמה ועשויה ביד אמן. שום דבר מזה לא חריג יחסית לגוף העבודה של הבמאי. מה שראוי לציון זו צורת ההתמודדות שלו עם ההיסטוריה הספרדית. אסתטיקה ואלגנטית יכולים לפעמים להוציא את העוקץ מן הביקורת הפוליטית, לרכך ולעדן אותה על יתר המידה. לא כאן - לסרט יש סטייל של זארה ובצידו זעם וחספוס של שור שמטאדור נפנף מולו בסדין אדום. אלמודובר חיכה זמן רב להוציא את שדי העבר מהבקבוק, והוא מטלטל את הבקבוק הזה בעוצמה.
העיסוק של אלמודובר בעוולות ההיסטוריות חד, חריף, מעורר מחשבה ומעורר אי נוחות. רבים בספרד עדיין תומכים במורשת של פרנקו, ורבים אחרים פשוט מעדיפים לא להתעסק בה, להניח לעבר ולהמשיך בחייהם. "אמהות מקבילות" מאתגר את שתי הקבוצות האלה. לכן, לא פלא כי כשל במולדתו. הוא לא הצליח בקופות הספרדית, והאקדמיה המקומית בחרה שלא לבחור בו כנציג שלה לאוסקר. הסרט בכל זאת השתחל לטקס, אך דרך קטגוריית השחקנית הראשית, עם מועמדות לקרוז. ועל זה נאמר - אין נביא בעירו.
אלמודובר לא מהסס להקים את העבר לתחייה, ועושה זאת במובן מילולי ומטאפורי. זה מוביל בסופו של דבר למה שמתגלה כאחד הדימויים העוצמתיים והבלתי נשכחים בגוף העבודה המפואר שלו, שמשלים את מעמדו של "אמהות מקבילות" כאחת מפסגות יצירתו. מעניין לציין גם עד כה הדימוי הזה מתכתב עם סצינה דומה ב"טנטורה", הסרט התיעודי הטרי שעוסק אף בהיסטוריה רחוקה וכאובה שמתעקשת לצוץ מתחת לאדמה, אך במקרה זה בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הקונטקסט אחר, אך הדימיון מצמרר.
יותר מארבעים שנה אחרי שהתחיל לביים, וכשהוא כבר לא צעיר מבטיח אלא אחד מזקני השבט, אלמודובר חזר אחורה כדי להמחיש עד כמה העבר הוא חלק מן ההווה שלנו, וכנראה גם מן העתיד. בעשותו כן, הוא מלמד אותנו שיעור בהיסטוריה הספרדית, מזכיר לנו עד כמה המיומנות הקולנועית שלו מרשימה ומסעירה, ומספק גם הסבר נוסף לפופולריות יוצאת הדופן שלו בארץ - העובדה שמלכתחילה, ישראל וספרד כל כך דומות.