"מי יתנני עוף
ציפור ענף קטנה
בנדודי אינסוף
נפשי מה מתענה"
כך נפתח "שיר הנודד" (המוכר גם כ"מי יתנני עוף") , שכתב לפני 90 שנה דוד שמעוני ונודע במיוחד בגרסת הכיסוי של אסתר עופרים. המילים המתארות את נדודי העוף התקשרו גם לנדודי עופרים, שעזבה את ישראל לפני עשרות שנים ומתגוררת בגרמניה. בימים אלה, "שיר הנודד" יכול להתקשר גם למשבר הגדול של הפליטים האוקראינים, שנגרם בעקבות הפלישה הרוסית למדינתם. הוא מתאים לתיאור הנפש המתענה שלהם מהנדודים שנגזרו עליהם, והם יכולים להזדהות עם השורה שחותמת אותו: "לנוח אין לי קן".
"לצערנו אפשר לומר שהנושא של השיר הזה נצחי, ובהחלט רלוונטי גם היום", אומרת אסתר עופרים לוואלה! תרבות בשיחה מהמבורג, גרמניה, "כשאני משוחחת עם ידיד טוב שלי על מקרי רצח, התשובה היא: גם קין רצח את הבל. זה סיפור ישן שלא נגמר. באמת מה שקורה היום הוא כל כך עצוב וכל מדכא. אבל אנחנו חייבים להמשיך בשלנו".
חלק מהעצב נובע גם מכך שיש מדינות שלא מוכנות להכניס לשטחן את פליטי המלחמה האלה.
"ישראל מאוד מאוד אכזבה אותי. התגובה של ישראל לנשיא אוקראינה זלנסקי הייתה מאוד פושרת, הייתי אומרת. אבל אני מבינה שאולי יש סיבות לוגיסטיות וביטחוניות".
אחרי עשרות שנים מעבר לים, עד כמה נמצאת בתוכך עדיין ציפור קטנה שמתענה מכך שאין לה קן?
"אתה שואל אותי שאלה די כואבת. אני תמיד חושבת על החיים שלי, על האופי שלי ועל הסיפור שלי. לשיר הזה קוראים 'שיר הנודד', ואני כמעט 60 שנה בחוץ. אבל בעצם לא עזבתי את ישראל, כמו שלפעמים מרכלים עליי, אני פשוט נסעתי לייצג את ישראל. ישראל שלחה אותי בימים שעוד לא הכרנו את הדברים האלה. זה קרה בפולין, משם הגעתי לז'נבה, משם לניו יורק, ואז ללונדון, וככה זה המשיך והמשיך, 'שיר הנודד'. אבל לי זה היה טוב. משהו בנדודים נשאר כחלק מהנשמה שלי. אני אמנם יושבת בדירה מאוד יפה ליד האגם של המבורג. אזור נפלא. אבל אני חושבת שאני זרה. אני זרה בכל מקום. אתה מבין, אני נודדת בכל מקום".
בימים אלה ישראל חווה גל פיגועים. את עוקבת אחר המתרחש ממקום מושבך בגרמניה? מה תחושתך?
"כמובן, אני יודעת, אני קוראת עיתון הארץ באנגלית ורואה את ה-BBC. גל הפיגועים בהחלט מדאיג. אני שואלת את עצמי אם זה קשור לאווירה שיש בחוצות, בעולם, אווירה של מתח, שנאה ונקמה. מדברים תמיד על נקמה, על אחד שנוקם בשני, וזה בלי סוף. האווירה הזאת עם המלחמה באוקראינה, וכל התמונות שרואים. תמיד חשבתי שזה לא טוב להפיק סרטים עם רצח ואלימות כי זה מעורר באנשים את האינסטינקטים החייתיים האלה. זאת עובדה. וזה מתאים לימים האלה של אוקראינה ופוטין".
הזמרת המיתולוגית והעוף הנודד אסתר עופרים נוחתת לביקור נוסף בישראל, ומגיעה במיוחד לפסטיבל "ימי זמר בתיאטרון חולון" שיתקיים בחוה"מ פסח, ב-18-20 באפריל, וחוזר שנתיים לאחר הפעם האחרונה שהתקיים במתכונת מלאה בגלל הקורונה. הפסטיבל, בהפקה וניהול של תיאטרון חולון בראשותו של גיא תלם ובניהולה האמנותי של נעמי אטיאס, יקדיש את מופעיו לדיוות הגדולות. עופרים תעלה בו מופע משותף עם שותפה הוותיק מזה 45 שנה, יוני רכטר, ב-19 באפריל ב-21:30. מאז שנת 1977, בה הצטלבו דרכיהם של רכטר ועופרים לראשונה, הוא שימש פעמים רבות כמנהלה המוזיקלי והרבה לשתף עמה פעולה בהופעותיה באירופה. במופע המיוחד לפסטיבל הם יבצעו שירים מהרפרטוארים העשירים של שניהם. "הקשר המקצועי שלנו מחזיק מעמד 45 שנה כי שנינו אוהבים אחד את השנייה. אנחנו נפגשים בכל פעם שיש לנו מה לעשות ביחד. ואני חושבת שהוא אוהב את זה".
השנה מציינים 60 שנה לפריצתה הבינלאומית של אסתר עופרים. זה קרה בשנת 1962, כשהוחלט בקול ישראל לשלוח אותה לפסטיבל בסופוט שבפולין עם השיר הנפלא "סתיו" (הנפתח במילים "כבר נושרים העלים בשדרות וגנים"), שכתב שמשון חלפי והלחין משה וילנסקי. היא העפילה למקום השני בהפרש של עשר נקודות בלבד מהמקום הראשון, והשיר הפך ללהיט ענק.
איזה שיר ענק זה, "סתיו". הוא מפרק אותי בכל פעם מחדש.
(צוחקת) "אני לא זוכרת אותו לצערי".
בשיר הזה יש אמביוולנטיות שקיימת גם בך, המבצעת שלו: מצד אחד, יש באופיו משהו מאוד ישראלי. מצד שני, הוא עוסק בעונה שכמעט ולא נמצאת בארץ, "סתיו". גם אסתר עופרים נתפסת כזמרת מאוד ישראלית, למרות שאת לא נמצאת בארץ.
"זה נכון, אין סתיו בישראל. תראה, האנשים שכתבו את השירים הישנים האלה הם בעצם אירופאיים. וזה מאוד חשוב באירופה, הסתיו ובכלל חילופי העונות. הם מאוד חיים את זה. השיר הולחן על ידי וילנסקי, שהתפרסם בעולם אבל מזמן לא פה, ואני חושבת עליו הרבה. היות שאני כל כך הרבה זמן כאן, הסתיו הוא אחת העונות האהובות עליי ביותר. הסתיו הוא נפלא. האמירה שלך שאני כמו הסתיו שלא נמצא בישראל היא יפה אבל זה גם עצוב. אבל עכשיו אני מגיעה לישראל באביב. יש אנשים שמעדיפים את האביב. והאביב גם בהמבורג נפלא".
שנה לאחר הפריצה העולמית בפסטיבל בפולין, נשלחה עופרים לייצג את שווייץ באירוויזיון 1963 שהתקיים בלונדון, שרה בו בצרפתית "T'en Va Pas" וכמעט ניצחה. השיר יכול היה להגיע למקום הראשון לולא נורווגיה שינתה את הצבעתה לטובת השיר של דנמרק בגלל טעות בהקראת השירים הזוכים והקראתם מחדש. עופרים סיימה במקום השני. עם זאת, אמרה בראיונות כי היא אינה אוהבת את תחרות האירוויזיון.
"אחרי שייצגתי את ישראל בפולין, הגעתי לז'נבה. כדי לעסוק במשהו, כל יום הלכתי לתחנת הרדיו השוויצרית והקלטתי שם שירים. התחנה שלחה אותי לייצג את שווייץ באירוויזיון. למעשה הגעתי למקום הראשון אבל בסוף קבעו שאני במקום השני. הייתי בת 22, כל כך צעירה ועוד לא הכרתי את העולם, אבל ידעתי שאני לא אוהבת את זה".
את מתחרטת על ההשתתפות באירוויזיון? ו/או על משהו אחר?
"אני לא מתחרטת על האירוויזיון. לפעמים אני עושה דברים שאני חייבת לעשות, כמו לצחצח נעליים. אני יודעת שהאירוויזיון הוא חלק מהסיפור שלי אבל זה לא מעניין אותי. על מה אני מתחרטת? אני לא זוכרת".
מה מינון האנטישמיות בגרמניה, שבה את חיה, בתקופה זאת?
"תראה, אנטישמיות תתקיים כנראה עד סוף הימים. יש בקושי 15 מיליון יהודים בעולם. זו גם כמות התושבים בעיר גדולה כמו קראצ'י. עכשיו מדברים על זלנסקי שהוא יהודי. וזה לא נפסק ולא נגמר. לגביי אנטישמיות בגרמניה, אני לא מכירה את זה. אולי יש לי את הזכות להיות רחוקה מהכל. לא ראיתי ולא שמעתי באופן אישי אף פעם אנטישמיות בגרמניה".
בסוף שבוע שעבר, הוחלט בגרמניה להעמיד לדין בתביעת דיבה את הזמר גיל עופרים, בנו של בעלה לשעבר אבי עופרים. זאת לאחר שבאוקטובר האחרון גיל האשים עובדי מלון בלייפציג באנטישמיות. גיל העלה סרטון ברשתות החברתיות וטען שעובד קבלה במלון דרש ממנו להסיר את שרשרת המגן דוד שעבד, לפני שיבצע צ'ק אין. הסרטון נהיה ויראלי עם מיליוני צפיות וזכה להתייחסות בינלאומית, עורר טענות על אנטישמיות בגרמניה, והזמר שב והאשים את הגרמנים באנטישמיות בראיונות לאחר המקרה. אולם פורסם כי בחקירה פנימית של המלון ובחקירת משטרה לא נמצאו עדויות שמאששות את טענתו. וגם השרשרת שהציג בסרטון לא תועדה במצלמות האבטחה. בעקבות זאת דווח לפני שבוע כי התביעה בלייפציג תגיש כתב אישום נגד גיל בחשד להפצת לשון הרע.
בריאיון לוואלה! תרבות, שהתקיים רגע לפני ההודעה על התביעה נגד גיל, אסתר עופרים מגיבה לראשונה לפרשה בה הסתבך בנו של בעלה לשעבר: "אני לא מכירה את האיש הזה, לא מכירה את המלון. אני מכירה את מה שהיה כתוב בעיתון ובגוגל. זה סיפור מטופש. אילו זה היה קורה לי לא הייתי מספרת את זה לעולם. אבל יש אנשים שעושים אההה… תראה, הוא התפרסם. פה בגרמניה הם מאוד רגישים לנושא הזה של אנטישמיות. הם מתרחקים מזה כמו מרעל. הם לא רוצים את זה. היה להם מספיק מזה. לא אתה ולא אני יודעים אם זה יקרה שוב, כמו לפני 80 שנה. אני כבר 60 שנה לא חיה בישראל, גרה בגרמניה ובעבר במקומות אחרים, ולא ראיתי את זה פה אף פעם באופן אישי. ובקשר לבחור הצעיר הזה, איך אומרים בארץ? זבש"ו".
לאורך השנים קיבלת לא פעם הצעות לאחד את צמד העופרים עם בעלך לשעבר, אבי עופרים ז"ל, ודחית אותן שוב ושוב. פעם אמרת שיכולת לקבל "מיליוני מארקים" אם היית נענית לבקשת איחוד כזה. את שלמה עם זה שלא התאחדתם מקצועית ולו לשיר אחד או מופע בודד?
(צוחקת). "לא רציתי להתאחד אפילו לא במחשבה. אני לא רוצה לענות על שאלה כזאת מעליבה. המקצוע לא תמיד קובע, ויש דברים שאתה יכול לבחור באופן אנושי, רוחני ונפשי".
השיר של צמד העופרים, "סינדרלה רוקפלה", שהוציאו כשהיו נשואים, היה להיט בינלאומי ענק, הגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי ושהה בו שלושה שבועות. עופרים מזכירה עובדה פחות זכורה לגביו. "השיר הזה התפרסם עם בן זוגי דאז, אבל האמת היא שאני לראשונה שרתי אותו ב-66-67 עם ההרכב Smothers Brothers. הייתי בלוס אנג'לס והייתה להם אז תוכנית טלוויזיה הכי ידועה בארצות הברית. הם היו שני אחים, ועם אחד מהם, טומי, שרתי את השיר. אחר כך מישהו נדחף, לא רוצה להגיד את השם שלו, וזה נעשה שלאגר, מה לעשות".
לאילו מלהיטייך את מחוברת במיוחד ומה לדעתך סוד העוצמה שלהם?
"השיר 'ואולי' מקסים במילים ובסיפור שלו. 'היו לילות' הידוע כמובן שהיה חלק מההתפתחות של ארץ ישראל. השיר 'התרגעות' מקסים, הוא נפתח במילים 'אם יש אי שם רחוק'. זה כמו 'מי יתנני עוף'. שירים על געגועים. געגועים למשהו שאולי לא מכירים, שאנחנו מרגישים שמגיע לנו, כמו התרגעות. יש כל כך הרבה שירים עבריים יפים. ויש גם שירים אחרים".
את אומרת שחלק מהקלאסיקות הגדולות שלך הם שירי געגועים. הקול שלך גם הוא מעורר געגועים אישיים, לאומיים ומוזיקליים עבור רבים. ולמה את הכי מתגעגעת?
"אני לא נוסטלגית כל כך. במקרה אתמול יצא לי לטייל עם ידיד טוב כאן וקצת נגענו בחיים שלי ובקריירה שלי. וחשבתי על זה שאנגליה הייתה החשובה ביותר לי בקריירה. האנשים שפגשתי בלונדון, וכל מה שקרה לי שם, בשנות השבעים והשמונים. והשאר - זה השאר".
בקריירה שלך לא תמיד הלכת על בטוח, גם לא חששת מניסויים מוזיקליים, מחיבור לאנסמבל מזרח מערב ועד נגיעה בניו ווייב.
"אני חושבת שזה טוב לפעמים לא ללכת על בטוח כי אחרת משעמם. תראה, פה בגרמניה הרפרטואר שלי הוא קצת שונה. אמנם יש כמה שירים עבריים שאנחנו מבצעים פה, אבל אני שרה בעיקר את השירים היותר אמריקאים והאנגלים שלי, כמו גרסת הכיסוי לשיר 'She's Leaving Home' של הביטלס. אז לפעמים אני כן הולכת על בטוח. כדי לשיר שיר באופן אמיתי אתה צריך להרגיש איתו בבית, גם אם הוא בצרפתית או באיטלקית, שרתי בכל השפות האלה".
לפני כשנה וחצי, הוצאת עם יוני רכטר גרסת כיסוי יפה לשיר "ציפור שנייה", במסגרת פרוייקט "צו השעה". מה הסיכוי שתוציאי שיר חדש בעברית?
"אני נפגשת עכשיו עם יוני רכטר, אולי אתייעץ איתו לגבי שירים חדשים".
לצד החיבור הארוך והנפלא שלך עם רכטר, מעניין אותך להתחבר גם למוזיקאים צעירים יותר, כמו עידן רייכל או נגה ארז או מישהו אחר?
"לא. גם לא נעים לי לספר לך, אבל אני לא מקשיבה לשום דבר, גם לא למוצרט שאני אוהבת. עזבתי את זה מזמן. והשמות שהזכרת אולי ראיתי פעם בעיתון אבל אין לי מושג באמת. אני לא שומעת רדיו ולא מנגנת תקליטים".
מכיוון שהיית מחלוצי הצלחות המוזיקליות של ישראל בעולם, מה העצה שלך למוזיקאי ישראלי צעיר שחולם להצליח מעבר לים?
"הכלל מבחינתי הוא להיות אמיתי ושלם עם עצמך. וכמובן צריך טעם טוב. לי מאוד חשוב מה השיר אומר. למשל, הטקסט, המילים, הסיפור, זה כל כך חשוב לי. הלחן הוא רק הלבוש של הסיפור. זה מה שחשוב לי בשיר שאני שרה. בוא נאמר שאני שרה את 'שיר הנודד', אז אנחנו מדברים על הנדודים, על הגעגועים ואם תרצה גם על הבדידות. השיר נוגע גם בכך כשאין לך בית ואתה יושב בחוץ, מתכסה בשמיכה ומקווה שמישהו ייתן לך חצי גרוש".
בקלאסיקה הקולנועית "מלאכים בשמי ברלין" של הבמאי הגרמני וים ונדרס אומרת אחת הדמויות: "הזמן מרפא כל כאב, אך מה אם הכאב הכי גדול הוא הזמן עצמו?". מה יחסך למוות?
"אני סופרת את הימים עד 120".
יש בך מחשבות על 'איך הייתי רוצה שיזכרו אותי'?
"שיזכרו אותי כאדם נבון, נכון ואמיתי. השאר - זמרת, אישה יפה - לא חשוב".
הפיכתך לזמרת מיתולוגית בישראל יכולה להתקשר בין השאר לכישרון הגדול שלך, להצלחות הענקיות, לשירים המדהימים, לקסם שלך ואולי גם למתח בין המוזיקה הישראלית שלך לעובדה שאת לא חיה כאן. אבל אולי הפיכתך למיתולוגית קשורה גם לעובדה שאת ממעטת מאוד להתראיין? אולי הבריחה מהתקשורת יצרה מיסתורין מסוים סביבך?
"אין לי תשובה, אני לא יודעת איך נהיים מיתולוגיים. נכון שאני מאוד ממעטת להתראיין. אתה יודע, היית כל כך דייקן בשיחת הטלפון שלך אליי. התקשרת ב-11 על הדקה, בדיוק כמו שקבענו. דקה לפני 11 הסתכלתי על השעון, וראיתי שנשארה עוד דקה. אמרתי לעצמי, אם הוא לא יתקשר בתוך חמש דקות יהיה לי תירוץ להבריז ואני הולכת לטייל, אף על פי שהשמש לא זורחת היום".
ברוב הראיונות שלך שראיתי מהעבר את מדברת על מחשבה או רצון או כוונה לחזור לגור בישראל - אבל זה לא קרה.
"אני יכולה לחזור ולומר גם היום שאני רוצה לחזור לישראל. על זה אנחנו מדברים, על געגועים. לפעמים בגעגועים אתה לא נוגע. זה כמו איזו בועה מסביבך. לפעמים אתה לא יודע למה אתה מתגעגע. אתה מתגעגע לבית, למקום שאתה שייך לו, לאנשים שמבינים אותך. יש לי את זה כאן. כי אני נמצאת כאן יותר מהשנים שאתה חי. אני לא בודדת, יש לי בן. יש חיים גם מסביב. זה שאני במקרה זמרת זה לא כל כך חשוב".
אם אמרת את זה כל כך הרבה פעמים, לאורך עשרות שנים, למה בעצם זה לא קרה?
"מה מנע ממני לחזור לישראל? אולי העניין הזה שצריך לארוז! (צוחקת). האמת היא שאין לי תשובה לזה. אבל בקרוב, בקרוב זה יקרה!"