וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

עברו 45 שנה, המון השתנה בעולם, אבל "הכבש ה-16" נשאר מושלם

עודכן לאחרונה: 6.4.2022 / 9:19

בשנת 2022 אין כבר שום מקום ברמת גן שאפשר לעמוד בו ולהריח שוקולד, וילדות היום לא מסתפקות בלהיות "הילדה הכי יפה בגן". ועדיין, הצגת הילדים שמבוססת על השירים של יהונתן גפן נשארה אחת היצירות הכי מופלאות שעלו כאן על הבמות, בלי שום חנופה לילדי דור הטיקטוק

הכבש ה-16 בתיאטרון הבימה. אור דנון,
השחקנים השתנו, הקסם נשאר. "הכבש השישה עשר" בהבימה/אור דנון

סבתא שלי מתה בתיאטרון הבימה. היה לה מספיק כסף בארנק בשביל לקחת מונית, אבל כהרגלה היא העדיפה לנסוע בשני אוטובוסים מביתה בחולון. כזאת היא הייתה. צנועה, סבלנית, לא מתלוננת. בעלייה למדרגות של אולם רובינא, הלב הענק שלה - ששרד את השואה וגידל משפחה לתפארת - שבק. הגעתי לתיאטרון כדי להיפרד ממנה בפעם האחרונה. מאז אותו לילה, התיאטרון הלאומי מתחבר לי למוות ושכול. ככה זה.

אני נזכר בסבתא שלי, הבולגריה השמחה עם החיוך התמידי, כשאני עולה במדרגות של הבימה יחד עם הבת שלי. אני מספר לה שאת ההצגה שאנחנו הולכים לראות, "הכבש הששה עשר", ראיתי כשהייתי ילד קטן יחד עם סבתא שלי. סבתא רבתא שלה, שהיא לא זכתה להכיר. כדרכם של ילדים זה לא באמת מעניין אותה, אבל בשבילי זו סגירת מעגל.

את גרסת המחזמר של יצירת הילדים המופתית של יהונתן גפן ראיתי כשהייתי ילד, בתיאטרון הקאמרי הישן בפינת הרחובות פרישמן ודיזנגוף בתל אביב. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בתיאטרון אמיתי, שלא במסגרת הצגת ילדים. כן, בדיעבד אני מבין שהמחזה שכתב מיקי גורביץ אמנם מבוסס על שירי ילדים, ופונה לקהל של ילדים - אבל אין בו שום דבר ילדותי. דמותו של דניאל, אז בגילומו של תומר שרון הצעיר, הסעירה לי את הדמיון. הגרסה הצברית לפיטר פן התבססה על דמותו של שרון עצמו. הוא לא ידע לעוף או להילחם בפיראטים, אבל הוא המציא לעצמו עולם עצמאי משלו ולא פחד מכלום. כמה רציתי להיות דניאל מהכבש הששה עשר כשהייתי ילד.

הכבש ה-16 בתיאטרון הבימה. אור דנון,
אבל הכי הכי הרבה, אני אוהב אותי. "הכבש השישה עשר" בהבימה/אור דנון

יותר מ-30 שנים עברו. אפילו על פיטר פן רואים את השנים. לשמחתי, יש כמה דברים שנשארו בדיוק כפי שהם. המוזיקה הנצחית של יוני רכטר, יחד עם המילים העל-זמניות של יהונתן גפן, עדיין מצליחים להלך קסם על דור חדש של ילדים. משה קפטן, במאי הגרסה המחודשת של "הבימה", עשה את הדבר הלא מובן מאליו ובחר כמעט שלא לגעת בקלאסיקה, ופשוט הביא אותה כמו שהיא אל ילדי דור הטיקטוק והיוטיוב. העולם השתנה מאוד, אבל בתוך הגן הסגור, לצד הנדנדות שעומדות בין העצים הגבוהים - הקסם נשאר זהה.

וזה עובד. ילדים אוהבים לחפש את הטריק מאחורי הקסם. הם רוצים לראות את החור בכובע שממנו יוצא השפן. פה אין כזה. בצדי הבמה הם רואים תזמורת קטנה שמנגנת את השירים המוכרים. על הבמה הם רואים שחקנים מוכשרים שממש שרים את הפזמונים. הם רואים את דניאל בוחר בעצמאות. הם רואים את אריאלה מתאהבת. הם רואים שגל באמת נעלבת כשאומרים לה שהיא שמנה, אבל מבינים שזה רק משחק. במובן הפשוט של המילה. משחק ילדים, לא משחק כמקצוע.

התחושה היא קצת של מחזה שנתקע בזמן. התלבושות, הכוריאוגרפיה, התפאורה - כולם נאמנים למקור. מלבד מעט שינויים מעודנים בעיבודים של המנהל המוזיקלי ליאור רונן, ההצגה שומרת על רוח המחזה המקורי בצורה מושלמת. תומר ברש, ששיחק את יונתן (אחד משלושת השחקנים שמגלמים את הדמות, המפורסם בהם הוא טל מוסרי הבלתי נגמר), נראה כאילו יכול היה לגלם את הדמות גם לפני שלושים שנה. למען הסר ספק, מדובר במחמאה.

עוד בוואלה!

שלחנו את המבקר שלנו לשבע הצגות ילדים בחנוכה. זה נגמר בבכי

לכתבה המלאה
"אומרים שהיה פה", יהונתן גפן. איה אפרים, מערכת וואלה! NEWS
לא היה יוצר שהבין ילדים כמוהו. יהונתן גפן/מערכת וואלה! NEWS, איה אפרים

בכלל, כל השחקנים בקאסט שראינו הפתיעו בקלילות ובמסירות שלהם לתפקידים שלהם. כביכול תפקידים קטנים. שירה לוי נראתה כאילו נולדה לגלם את אריאלה, גל גולדשטיין נראה בדיוק כפי שדמיינתי את נמרוד כילד ב"שירים שענת אוהבת במיוחד", שירן הוברמן כובשת בתפקיד ענת, ומעל כולן זו רוני מרחבי, שמשחקת את גל, שגונבת את ההצגה.

מרחבי כיכבה בתפקיד הראשי של טרייסי ב"היירספריי" ב-2017, וגם השתתפה ב"סיפור הפרברים", "מאמא מיה" ובסדרת הטלוויזיה "שבאבניקים". אלא שיש משהו בתפקיד של גל שנראה כאילו נכתב במיוחד בשבילה (למרות שלמעשה נכתב בכלל בזמן שמרחבי הייתה בגיל של בת דמותה). לפעמים נמנעים מלהחמיא לשחקנית גדולת מידות, דווקא בגלל שלא רוצים להוציא אותה מן הכלל. כך למשל, מרחבי הייתה בולטת לטובה כחלק מהאנסמבל של "שיער", אבל כשמציינים אותה לחיוב, בנפרד מהשאר, זה עלול להציג אותה כגימיק. הדיסוננס הזה לא קיים הפעם. הדמות של גל, ילדה עבת בשר, שהמחזה מתייחס בשני מקומות נפרדים למשקל שלה, משחרר את מרחבי לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב: לשחק ולשיר. היא לא מגלמת את התפקיד הכי גדול או הכי חשוב במחזה, אבל היא ללא ספק הכוכבת שלו.

45 שנה אחרי שנכתבו, השירים של יהונתן גפן בכבש ה-16 עדיין עובדים, למרות העולם שהשתנה סביבם. אין כבר שום מקום ברמת גן בו אפשר לעמוד ולהריח שוקולד; ילדות היום שואפות להיות מדעניות, ולא מסתפקות בלהיות "הילדה הכי יפה בגן"; אבל האמת המופלאה שנשארה ב"אני אוהב שוקולד" (עם הלחן של יצחק קלפטר) חוצה זמנים ואמיתות. הסיפא הבלתי מתנצלת של "אבל הכי הכי הרבה, אני אוהב אותי" מפתיעה כל פעם מחדש בפשטות הכנה שלה. זה לא עוד שיר ילדים, זה אחד מהפזמונים הכי יפים שנכתבו בעברית אי פעם. זה קשור לעובדה שלא היה יוצר שהבין ילדים ישראלים יותר מיהונתן גפן. לא היה יוצר שידע להעביר את הפשטות הזאת לכתב בצורה כל כך מושלמת. זה היה נכון בשנות השבעים של המאה הקודמת, וזה נכון גם היום. איזו יצירה נצחית. איזו הצגה מופלאה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully