לפני ההפקה הקודמת של האופרה הישראלית - פליאצ'י של לאונקוולו - הקרינו על מסך גדול מאחורי הבמה את דגל אוקראינה יחד עם הכיתוב: "האופרה הישראלית מחבקת את העם באוקראינה בימים קשים אלה". זו הייתה מחווה יפה וצנועה. המלחמה המשיכה מאז, ולמרות שבהפקה הנוכחית ויתרו על המחווה הויזואלית, שיחת היום המשיכה להיות סביב המצב במזרח אירופה. דווקא רגע לפני שהמסך עלה על אחת ההפקות הכי צבעוניות שעלו על במת המשכן בשנים האחרונות, הצופים ביציעים הסתכלו בתמונות מזוויעות של קברי האחים שנחשפו בעיר בוצ'ה.
קשה שלא להעריך שמי שהיה נהנה מהמצב הזה היה דווקא וולפגנג אמדאוס מוצרט, המלחין של "נישואי פיגרו" שחזר לבמת האופרה בתל אביב לאחרונה. מוצרט, שבעצמו נטמן בקבר אחים מחוץ לווינה, לא היה רק אחד המלחינים הכי גדולים אי פעם (אם לא הגדול שבהם) אלא ניחן בחוש דרמטי יוצא דופן. זה בא לידי ביטוי באופרות הגדולות שלו, וגם בחייו המסעירים והראוותניים. מלחמות היו פס הקול של חייו הקצרים, והן השפיעו לא מעט על היצירה שלו. במובן הזה, "פיגרו" אינו שונה כמובן.
"נישואי פיגרו" הייתה יצירה פוליטית חתרנית במקור. לא רק הדרמה שבתוכה. לא רק הסקס שזורם בעלילה שלה, דבר שאולי נראה טבעי היום, אבל באוסטריה של 1786 הסיפור הזה שכולל יחסים אסורים בין משרתים לאדונים, ולהיפך היה סקנדל של ממש. אלא שהרבה לפני "דאונטון אבי" או "ברידג'רטון", מוצרט כבר אהב לשחק עם הדרמה הזאת. הרבה מהדרמה צונזרה על ידי הקיסר האוסטרי. מוצרט, שובב שכמותו, העביר את הדרמה מהסיפור אל המוזיקה.
כשרוצים לדבר על הגאונות של מוצרט, בכל הנוגע לאופרות, "פיגרו" נותן לנו דוגמה מובהקת. האזינו לקטע הסקסטט של "המשפט". שש דמויות. כל אחד שרה קטע אחר, וכולן יחד מתמזגות לחוויה מוזיקלית אחת. לא דואט, לא טריו ולא קוורטט. שישה קטעים שונים, ביחד, בלי שזה יישמע עמוס, מאולץ או מטורף. גם בפעם המאה שחווים את "נישואי פיגרו", ולא משנה אם זה במאה ה-18 או המאה ה-21, קשה שלא להיסחף אל תוך הטירוף הדרמטי של המוזיקה העל-זמנית הזאת.
כדי להוסיף לדרמה הגדולה על הבמה, צריך סולנים גדולים מהחיים. קודי קווטלבאום האמריקאי, שנכנס לנעליו של פיגרו, נראה כמו דמות מתוך "משחקי הכס". מישהו שאמור להיות מלך הדותראקים, ולא משרת פשוט. השירה שלו מעט טכנית ולא מרגשת. הוא גם לא מצליח להעביר את ההומור שיש בתפקיד. לשמחת מבקר זה, הוא היחיד שלא קיבל את המזכר שמדובר בהפקה כיפית.
ההפקה בבימויו של דייויד פאונטני נותנת הרבה כבוד למוזיקה, ומשלבת את הדרמה הגדולה לתוכה - כמו גם את הקומדיה. מיקלה גמבה המנצח חזר לאופרה הישראלית, נמצא חיובי לקורונה, נכנס לבידוד ושיבש את כל התכניות של ההפקה. קשה שלא להניח שמוצרט היה נהנה גם מהכאוס הזה.
עודד רייך, שהכישרון שלו מבריק כמו התאמת הפיאות שהוא מקבל (כל פעם מחדש!) נכנס בקלילות לנעליו של הרוזן אלמוויווה. זה תפקיד לא פשוט שכולל גם רגעים קומיים, וגם סצנת אונס קשה. הקול של רייך צלול, בוטה ונראה כאילו נולד לתפקיד. ענת צ'רני בתפקיד המכנסיים של כרובינו טובה כהרגלה (מעניין יהיה גם לראות את ההפקה עם טל גנור בתפקיד, לאחר שביצעה את האריה המפורסמת של כרוביניו בגרסת ג'אז סקסית במהלך פגרת הקורונה). שקד סטרול בתור מרצ'לינה ובעיקר איתן דרורי בתפקיד בזיליו מוסיפים הרבה מאוד הומור להפקה, ומזכירים למה בעצם האופרה הזאת, על שלוש השעות וחצי שלה, שומרת על פופולריות כבר מאות שנים.
דניאלה סקורקה בתור סוזנה נותנת את התפקיד הכי טוב שלה באופרה הישראלית. הקול שלה יציב ועשיר כתמיד, אך נראה שיותר מתמיד משהו בה פשוט השתחרר. דואט המריבה שלה עם סטרול הוא אחד המרהיבים בהפקה הזאת.
אלא שמעל כולן, כרגיל כנראה, נמצאת כרגע אלה וסילביצקי. סוג של המייקל ג'ורדן של האופרה כרגע. זאת שזוהרת בכל תפקיד, ונראה שיכולה להכניס דרמה ועושר מוזיקלי גם לתוך קטע אילם. וסילביצקי נכנסת לדמותה של הרוזנת והופכת אותה לדיווה גדולה מהחיים. מוצרט היה גאה.