סיפתח סדרת המקור של הוצאת תשע נשמות: קראו את הפרק הראשון של "ילד", מאת עמרי חורש

גבר אורז ועוזב את תל אביב לאחר שנות בילוי סוערות לטובת מושב שקט ברמת הגולן. שם, באחוזה שהוא מקים בידיו, הוא גם מגשים את העזה שבבקשותיו מעצמו - ילד משלו. באין מוצא אחר, הוא נאלץ לכתוב-לברוא ילד. קראו את הפרק הראשון של "ילד", מאת עמרי חורש

06/04/2022
כריכת הספר "ילד" מאת עמרי חורש(צילום: תשע נשמות)

ילד שלי. אתה שומע?
אני כותב לך עכשיו.
לך ובשבילך.
מה להעלות על הכתב, זיכרון? סיפור? פואמה? מכתב שתקרא יום אחד.
זה לא סיפור עצוב. זה לא סיפור כלל: מחשבה. דע לך שמִן המחשבה הזאת
נוצרת. אל תהיה מודאג או מוטרד מזה. הנה אתה, יצור בעולם, ידיים מחוברות לגוף,
רגליים פוגשות אגן, ראש־כדור על צוואר, אצבעות קטנות מציצות מסנדל.
אתה קיים.
מאיפה לפתוח? אני יושב, כותב עכשיו בדירה בודדה, עגומה. כל העולם עצר. לא כמטאפורה, באמת עצר העולם. אין הוא עוצר כדי לשמוע תינוקות מגרגרים או ילדים צוחקים או נערים מתנים אהבים.
העולם עוצר כשקורה דבר נורא. הטוב זורם אצלנו כמו פלסמה שקופה. הטוב מפעפע בין תאים, שומר
אותנו חיים בלי לבקש לעצמו דבר. כל המושב קפא, השבילים והעצים, אפילו את יללות התנים לא
שומעים. הגדר הלבנה סביב הנחלה שלנו סוגרת עליי כמו חגורה. ובמרכזה אני, דומה למשקולת עופרת.
רק העט זז ויוצר אותך תאים תאים. ואני נמהר, קטן, אפילו לא נזהר לחשוב שהתחביר ישפיע על איך
תיראה: הדימוי יעצב אישיות. כל העולם עצר, אוצר שלי. מטוסים מקורקעים, כיכרות שוממות במרכזי ערים, נמלים משתלטות על שדות תבואה, נמרים משוטטים חופשיים על הכבישים הדוממים. מחלה מסתורית תוקפת את כולנו ולא מבחינה. אני מכיר אותך ברגעים האלה. אתה מכווץ גבות, לוקח בננה כמיקרופון, עולה על השיש ושר שיר־סרנד על אוהבים בלב הכיכר הריקה.
מאיפה באה לך הנטייה לגרנדיוזיות ולקיטש, מהולה בהומור עצמי: ממני? לא חושב. לא אני העיקר: אתה.
אתה נכתב עכשיו.
שים לב ילד, אנחנו לא לבד כאן. עיניים זרות בולשות אחרינו, רצות על הדף הזה ומזרזות את המילים כמו מוצרים על סרט נע. אני כותב וכותב.
בכל פעם שאני מרים עיניים מהדף יש עוד קצת ממך. שרטוט מושלם של ילד.
בתחילה ראיתי רק עיניים נוצרות משתי מ' סופיות. האף שלך היה ף', הלחיים ס' תפוחות. הולכות המילים
ומצטברות. הדימויים בוראים את הנפח ואת הגוף. אני יודע שאני כבר לא לבד. שכדי שתהיה, העיניים הבולשות יחקרו וייכנסו לך לנפש. התהליך בלתי נמנע. מתברר שכך אתה נבנה. זה המחיר שעלינו לשלם על המכתב שלי: טקסט נותן חיים.
אני מוכן לשלם את המחיר במלואו. שכן אם לא אשלם, לא תהיה אתה ולא נוכל לנשום יחד. ואני מבקש ממך להתרכז, ילדון (אתה בוגר, אבל תמיד ילדון בשבילי). תתרכז כי אחרים יקראו אותך שונה ממני, שונה מההיכרות שלך עם עצמך. עיני האנשים מפרשות ללא רחם והלב מוחץ. גם בלי כוונה רעה. קח אוויר, תנשום עמוק, תחזיק חמצן בריאות. זה יעזור לך לזכור את הדברים החשובים, את מה שאני עומד לספר.

עוד בוואלה!

אל המרחב: הלב פועם ב"חיילת" של פאולינה טוכשניידר, אבל נדמה שבמוניטור מהבהב רק קו אחד

לכתבה המלאה

אתה יודע שבאת לעולם מזמן, נכון? די מזמן. אני מתאר בקול את הדרך שלך אליי: איך הרגשתי שמה
שאני כותב יוצר אותך. כשהיו לי עליך די מילים בראש החלה הפחת החיים הראשונה. בסלון. קפצתי במקום,
הבטתי בך, ולרגע היה נדמה שמשהו מפרפר. משאבת הלב שלך התכווצה לאגרוף. המילים נדחפו הלאה אל
זרם הדם ואלה הפעילו את הריאות; הן היו שקיקים מיובשים. כשנפתחו בעוצמה בראשונה, הכול התמלא
בנשיפת אוויר משקשק בקצב, העיניים התמלאו במילות דם ובנוזלים; צפית בי בראשונה יושב לשולחן
ליד העציץ הגדול. הבטנו זה בזה. נעלמת שוב ברגע שסגרתי את המחברת. אבל לזמן קצר.
אין רבים כמוך! אני חשבתי אותך לבד... לא כל האנשים חושבים קודם שהם עושים ילדים. לכל
הפחות לא חושבים אותם. בעבור רוב ילדי העולם היווצרותם ספונטנית, לפעמים מקרית. פנצ'רים
קטנים של אלוהים. ואם לא התגבשות מקרית בלבד, אז מתוכננת, לעתים באופן מעורפל. ככה: רוצים ילד.
או ילדה, ולא חשוב הגוון (אף שכן חשוב, רבים על זה, מורטים שערות, מפצלים משפחות למחנות בגלל
זה). אוהבים לומר: העיקר שיהיה בריא. וכשהוא יוצא, לפעמים מאוכזבים קצת. במשך תשעה חודשים היו
להם חלומות, וחלומות הם אוטופיות, ואוטופיות הן פנטזיות לא מושגות. ואז התינוק קצת שמנמן, קצת
שעיר מדי או ארוך או קצר; החיים האמיתיים מתחילים עם סופם של החלומות.
אתה נבראת אחרת. וזאת הזדמנות לפתוח את הסוגייה מולך, בהתנצלות. לא לגמרי, הרי בכל זאת
אתה כאן על הדף, קיים, שומע אותי. אבל אולי נוצרת מעט מוזר ממה שחשבתי. אני אבא ואתה הגעת דרכי,
בלי אמא בתמונה. לא הייתה יכולה להיות. אדם צריך אם, כך אני מאמין. אבל בנסיבות שלי לא נמצאה אם
כזאת; הייתי צריך לבחור, אתה מבין? לבחור אותך, ככה, או בכלל לא. אז תגיד לי אתה אם זה לא עדיף?
אנחנו צוות די טוב, אחרי הכול. מעולם לא שמעתי אותך מתלונן. אולי לא רצית להכאיב לי, וגם ברגעים
קשים לא שמעתי ממך אפילו צפצוף קטן של ירגזי. אם כעסת, קיפצת לענף גבוה והראית לי את הגב. ואני
נאלצתי להיות זהיר. לא, לא זהיר. עדין עד כדי נימה דקה של מחשבה, כדי למנוע ממך להתעופף ולהיעלם
לאנשהו. זה גבה ממני תעצומות נפש. אבל היה לנו הסכם. אתה באת בחשאי, התגנבת אליי ביום שלישי אחד
של אמצע יוני, ופתאום היית, כאילו תמיד שכנת שם כתבנית בראש שלי, תמיד הסתכלתי אבל לא ראיתי,
עד שברגע אחד התגלמת. ההסכם בינינו היה שאני מאפשר אותך ואתה קובע את הכללים. שמרתי לך
מיטה מרופדת בקטיפה, ובתמורה אתה הגעת. חשבתי שלעולם לא תקפץ לשום ענף ותיעלם.
ולא משנה כמה רע היה לי, ילד, הייתי חייב לשמור עליך מפני הזעם שלי עצמי. למשל, יום אחד באתי
עצבני. החניתי את הטרקטורון, ירדתי ממנו והתנקיתי מעל ברז המים הקרים. יום העבודה רבץ עליי. נכנסתי
בזעם, וחלקו העליון של הסרבל המוכתם השתלשל לי מהמותניים. הטחתי כוס בקיר ובעטתי במיטה. ראיתי אותך מתקפל בפינה, מרדד את עצמך עד אימה דקה דקה ושקופה שקופה. לא רצית להיות באותו הרגע.
לא ראית את תכלית הקיום שלך. ובימים כאלה לא ראיתי גם אני את הצורך בך. לא חשבתי כלל שכדאי
שתהיה פה. לאחר מכן חשבתי שנעלמת. הקרום הדק שעטית על עצמך העלים אותך מהמבט שלי. וכשרוחי
שבה אליי, שמעתי אותך שוב מתעסק בצעצועים שלך למעלה, גורר את פינת היצירה שלך לאורך החדר.
חייכתי לעצמי ולא רציתי להפריע לך. ידעתי שאתה צריך את הזמן שלך כדי להאמין בי שוב. אתה מבין
קטנצ'יק, זה לא רק שאני הייתי צריך להאמין שאתה קיים במשוואה, גם אתה בי, אחרת לא הייתי מצליח
להישאר פה... יצאתי לקניות או לבירה עם חבר, וכששבתי היית שם על הספה, צופה במשהו. העפת בי
מבט וחצי חיוך, ושבת להביט במרקע.


"ילד" / עמרי חורש. סדרת קודה, תשע נשמות, 88 עמודים.

  • פרק ראשון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully