הילדים יפספסו את חילול השם, אבל "עוץ לי גוץ לי" הוא עדיין אירוע חובה

כבר בשנת 1965 השפה של שלונסקי הייתה מורכבת מדי לילדים. אבל בדיוק כמו אז, השירים של דובי זלצר יחד עם התלבושות הצבעוניות והתפאורה הנהדרת הופכים את ההצגה הוותיקה של תיאטרון הקאמרי לאירוע שכל ילד ישראלי חייב לחוות

07/04/2022
עוץ לי גוץ לי הקאמרי. יח"צ,
כמו דיסני על אסיד. עוץ לי גוץ לי בתיאטרון הקאמרי(צילום: יח"צ)

כשתיאטרון הקאמרי העלה בשנת 1965 את הגרסה העברית של אברהם שלונסקי לסיפורם של האחים גרים "רומפלשטילצכן", אף אחד לא האמין שהוא ימשיך לרוץ בתיאטרון התל אביבי גם 57 שנים אחרי. למעשה, רבים לא חשבו שהוא ישרוד יותר מכמה הצגות. כבר בשנות השישים אנשי התיאטרון טענו שהמשלב הלשוני של "עוץ לי גוץ לי" גבוה מדי. הם חשבו שהילדים לא יבינו את העלילה, וחששו שדמות השדון האפלה והמסתורית תפחיד אותם. שלונסקי התעקש על השפה הגבוהה ומשחקי המילים המורכבים. התוצאה היא אחת מההצגות הכי מצליחות בתולדות השפה העברית.

דורות על גבי דורות של ילדים גדלו על "עוץ לי גוץ לי", כאשר נראה שתמיד יש איזה חוט מקשר בין כל הפקה. כך למשל אריק לביא שהשתתף בהצגה המקורית הופיע בה גם בגרסה המחודשת בשנות השמונים. שלמה וישינסקי ויוסי גרבר חזרו לתפקידים שלהם גם בשנות התשעים. כיום משתתף במחזה רמי ברוך, אותו זכיתי לראות בעצמי כילד באותה הצגה לפני יותר מ-30 שנה. גם אלי גורנשטיין מגלם את דמותו של הטוחן מזה 20 שנה. זו הצגה שאיכשהו לא מזדקנת. קפסולת זמן מתקופה לא ברורה.

המחשבה שילדים לא יצליחו לעקוב אחרי הסיפור הייתה נכונה בשנות השישים, והיא נכונה היום שבעתיים. למעשה, לא מן הנמנע שרבים מההורים בקהל לא מבינים את כל הדיאלוגים המסובכים של ההצגה. אלא שזה לא משנה, הקסם של "עוץ לי גוץ לי" עובד על ילדים דווקא בגלל שהוא לא מאכיל אותם בכפית.

הכל זהב. עוץ לי גוץ לי בתיאטרון הקאמרי(צילום: יח"צ)

ארז שפריר מביים את הגרסה החדשה לפי גרסתו של רוני פינקוביץ, כשהבמה גועשת מצבעים מתפרצים של התלבושות והתפאורה של רות דר. התחושה לפעמים עמוסה, כמו לראות סרט דיסני על אסיד, אבל יכול להיות שזאת הכוונה. אלון סנדלר, שמככב ב"קאמרי" גם בתור "פיטר פן", כובש בתור דמות האישון התזזיתי. נוי הלפרין הרשימה לטובה, בעיקר בזכות שירה מאוד נקיה וברורה (פרט חשוב במיוחד במחזמר מהסוג הזה). בנוסף, בלטה עירית קפלן שהצליחה לשלב יכולות קומיות לתוך התפקיד התובעני של החצרונית.

לא מן הנמנע שהרבה מהגאונות של שלונסקי הולכת לאיבוד על הקהל באולם הקאמרי. ייתכן והדיקציה של השחקנים בשנות השישים הייתה ברורה יותר מהיום. היו רגעים שהיה לי חבר שאין אפשרות, כמו בנטפליקס, להפעיל פשוט כתוביות בצד הבמה. זה נכון שהעלילה מספיק מוכרת וזורמת, אבל יש לא מעט משחקי מילים שהולכים לאיבוד על הדרך. כך למשל כשעוץ לי גוץ לי עצמו שר על עצמו: "אנוכי הוא הו הי הי, ומי יודע מהו שמי?", והמקהלה מתייחסת אל "שמו המפורש", מעטים ישימו לב ש"הו הי" הוא היפוך השם המפורש "יהוה". בסיקסטיז זו הייתה התחכמות גאונית של אחד ממחדשי השפה העברית, היום זו הייתה יכולה להיות עוד סיבה טובה בשביל עידית סילמן לפרוש מהקואליציה.

אלא שגם אם לא מבינים את הכל, בזכות הסיפור האגדי, התזמון הקומי המופלא של השחקנים (כולל בדיחה על חשבונו של סמוטריץ', שלא ברור כלל אם הייתה מאולתרת או לא) ובעיקר הלחנים המופלאים של דובי זלצר - עוץ לי גוץ לי עובד היום כמעט כפי שעבד תמיד. זו הצגה שכל ילד ישראלי צריך לראות, ולו רק כדי שהוא יוכל לקחת את הילדים שלו עוד 20 שנה ולחוות איתם את זה שוב.

עוד בוואלה!

עתיד החינוך והביטחון בישראל: ראשי המועצות האזוריות מדברים

בשיתוף - מרכז השלטון האזורי
  • הצגות ילדים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully