אביב גפן שוב הראה איך צריך להיראות מופע רוק ישראלי. זה סטנדרט שקשה לעמוד בו

האלבום החמישי של אביב גפן, "המכתב", הגיע למעמד של אלבום זהב כמה ימים לאחר שיצא לאור באמצע 1996. זה לא הפתיע אף אחד. חצי שנה אחרי רצח רבין, גפן היה הזמר הכי נערץ בישראל, ולבטח הכי מסקרן. בריאיון באותם ימים לטוק שואו של אלי יצפאן ניסה גפן הצעיר להסביר את תופעת "ילדי אור הירח" ורמת ההערצה אליו שהגיעה לשיא. "יש אנשים שאוהבים את אביב גפן כי זה 'IN', וזה לא עושה לי כלום", הבהיר גפן, "אבל יש ילדים שאני כן מגיע אליהם אל תוך תוכם באמת, והם מזדהים עם כל המילים, זה פשוט גורם לי לבכות".

ילדי אור הירח התבגרו, בדיוק כמו האליל שלהם, אבל ההתרגשות ההדדית במפגש בין הגרעין הקשה של המעריצים לאליל שלהם עדיין קיימת. זו נאמנות כנה שנדיר לראות במחוזותינו, ונראה שבשנים האחרונות גפן מתחזק את הקשר הזה לא פחות מאשר את היצירה המוזיקלית שלו. אמש חגג גפן את הפעם העשירית בה הוא מעלה את "נשף רוק", אותה הופעה שנתית גדולה בה הוא מארח אורחים מוזיקליים מפורסמים. למתבונן מן הצד זו עלולה להיראות כמו חגיגה שמהללת את האמן שנמצא על הבמה, אבל דווקא מי שעוקב אחרי התופעה הגרנדיוזית הזאת בעשור האחרון יכול לראות איך הפוקוס עובר משנה לשנה מן האמן אל הקהל.

בכניסה לאמפי פארק בראשון לציון יש שלט שמציין שהמקום יכול לאכלס 14 אלף צופים. אם השלט הזה מדויק, אז אמש היו במקום לפחות 15 אלף איש. זה הגיוני. מדובר בסופו של דבר באירוע חד-שנתי שמצליח להתעלות על עצמו מדי שנה ומושך אליו לא רק מעריצים כבדים של אביב גפן. מאוד קל לזהות מי היה שם מההתחלה ומי הצטרף כי זה "IN". כשגפן מפנה את המיקרופון כלפי האלפים באמפי בבית האחרון של "מיליארד טועים", אלה עונים לו את המילים המוכרות: "זה לא חובה לחיות זה זכות להיות חיים", אלא שאז הקהל מתפצל לשתי קבוצות. קבוצה אחת ממשיכה לשיר את השורה המוכרת מהאלבום: "לכבוד מיליארד מיליארד טועים", בעוד קבוצה אחרת מגיבה בשורה שגפן היה שר בהופעות לפני 30 שנה: "והחיים הם מסריחים". אלה הילדים שגפן כתב להם, אלה הילדים שלא שוכחים לו את זה. המפגש הזה מרגש בכל פעם מחדש.

לכבוד חגיגות העשור של "הנשף", גפן החליט לשים בהופעה יותר דגש על המוזיקה מאשר על הגימיקים מסביב. זה עדיין היה מופע מושקע עם במה גדולה, קאט ווק חודרני, וידיאו ארט מרשים על מסכי ענק ואפילו איחוד משפחתי מרגש ומפתיע על הבמה של מתופף "התעויוט" תומר צדקיהו עם אחיו, המתופף האגדי ניר צדקיהו (הכי קרוב כנראה שנזכה לראות חבר בלהקת ג'נסיס בישראל כבר). אלא שהסיפור האמיתי בערב הזה הייתה התצוגה המוזיקלית על הבמה.

במשך שלוש שעות ורבע, בוצעו על הבמה לא פחות מ-42 שירים. באופן טבעי רוב השירים היו של אביב גפן, אבל האורחים הרבים שעלו על הבמה הגיעו חמושים בכמה מהיצירות הגדולות ביותר ברפרטואר העברי. זו הייתה הופעה של אביב גפן, אבל היו בה שלושה שירים של מאיר אריאל, שלושה שירים של אהוד מנור ושלושה שירים של רמי קליינשטיין. שלושתם, כל אחד מסיבותיו, לא נכחו בערב הזה. גפן הוכיח (שוב) שהיכולת שלו לבנות סטליסט משירים של אחרים - ולגרום לאמנים המקוריים להגיע לבצע אותם, לא נופל מיכולותיו כמוזיקאי.

גפן ביצע עם גידי גוב את "שלל שרב", הצטרף לאיחוד חלקי של להקת "תמוז" כששלום חנוך ואריאל זילבר הצטרפו אליו ל"הולך בטל" ו"סוף עונת התפוזים", שר עם מתי כספי ויוני רכטר את "עטור מצחך" ו"ברית עולם", צמרר עם ביצוע מפתיע ל"עד שתעזוב" של ריטה והרים את חולות ראשון לציון לאוויר עם דואט של "משיח" הקלאסי עם שלום (האמיתי, לא החיקוי של מאור כהן). מדובר רק בטעימה ממה שהיה שם. לא דיברנו עוד על החברים של נטאשה, רביד פלוטניק, נטע ברזילי ואלה לי שהתארחו. וכמובן ברי סחרוף שכמיטב המסורת הצטרף ל"סוף העולם" בסיום, הפעם עם תמרות אש ועשן על רקע תמונות מתוך המלחמה באוקראינה.

אלא שלערב אחד אפשר היה לשכוח מפוטין ומשאר צרות העולם. כמה פעמים כבר יוצא לבן אדם לשמוע בערב אחד את "שלל שרב", "ברית עולם" ו"עטור מצחך"? כל אחד מהם מתחרה ראוי לתואר השיר הישראלי הטוב בכל הזמנים. כמה פעמים יוצא לאדם לשמוע המנוני רוק כמו "משיח", "סוף עונת התפוזים" וגם את הצרחה המפורסמת שחותמת את "עכשיו מעונן" בערב אחד?

זה היה מסע מוזיקלי כן, של מוזיקאי שאוהב מוזיקה ואוהב לשתף את האהבה הזאת עם הקהל שלו. לא הכל היה מושלם כמובן. הסאונד באמפי היה לא מאוזן. הקול של גפן, ובעיקר של האורחים, נבלע לא פעם מאחורי הלהקה; בהחלטה לא ברורה, מסכי הענק התמקדו כמעט לאורך כל המופע רק בקלוז אפים של גפן, וכך גם בזמן שמתי כספי ויוני רכטר (אותם גפן כינה "אלוהים") שרו משיריהם, עדיין המסכים התרכזו בפניו המרוגשות של גפן; גם צרמה העובדה שמתי כספי, שזכה להיכנס לנעליו הגדולות של אריק איינשטיין ב"יומן מסע", כנראה לא ערך מספיק חזרות על השיר. זה מבאס בעיקר כי מדובר בפרפקציוניסט שלא נעים לראות אותו קורא את המילים מדף ולא מצליח לעקוב אחרי המנגינה.

רשימת השירים של גפן קיבלה רענון קל מאוד, כאשר באנקרים קבועים בסטליסט כמו "אלימות" ו"שיר עצוב" נפלטו מהרשימה, לטובת שירים כמו "בוכה על הקבר" ו"אילנה" שאולי זוכים לעדנה מחודשת בזכות תכנית הטלוויזיה המדוברת "שנות הירח". אלא שבסופו של דבר הנוסחה נשארה כמעט זהה לכל "נשף". פותחים הכי חזק, לאט לאט מגבירים, מזמינים אורחים מהוללים, אחר כך "טיפות", מחזיקים שטאנץ אלקטרוני בזמן שהלהקה מודה לקהל, חוזרים להדרן, מזמינים את ברי, נותנים בראש, "אנחנו דור מזוין" והביתה לשעה של פקקים. אלא אם אתה גר במרחק הליכה מהאמפי הראשון לציון, אתה כנראה לא תצליח להגיע הביתה לפני שתיים בלילה. גם זה כבר הפך לחלק מהמסורת של הנשף.

על הערב כן העיבה התחושה הביטחונית המעיקה של הפיגועים האחרונים. מה יותר ניינטיז מאביב גפן ופיגועים? גפן שיתף את הקהל שאחד מהנרצחים בפיגוע בדיזנגוף רכש כרטיס להופעה, אך המחבל שיבש את התכניות. "אני חושב שהניצחון של ישראל זה להמשיך בנורמליות ולא לתת לקיצוניים להשפיע עלינו ועל אורח החיים שלנו, ולכן ההופעה הערב היא כל כך חשובה", אמר גפן לקהל בזמן שתמונות הנרצחים מופיעים על המסכים מאחוריו, "נמשיך ונהיה כאן כישראלים ויהודים… לחיות בישראל… זה המקום שלנו, ונצא ונבלה ונשיר ונשמח ונאהב מול כל הקיצוניים האלה". זה היה רגע מרגש. בלי שמץ של ציניות, למרות שקצת צורם לשמוע מהאדם שביקש להוביל אותנו אל השלום "בלי גזע ולאום" מדבר על ישראל כ"מקום של יהודים". לאיזה אביב אמורים להאמין?

גפן הקדיש לנרצחים בפיגוע בתל אביב את "עורי עור". הגרעין הקשה בקהל, זה שעוקב אחרי גפן מאז הניינטיז, יודע את האמת על השיר הזה. במקור גפן קונן בפזמון על ישראל כ"מולדת חשוכה", אך לאחר לחצים חיצוניים שינה את המילים ל"מולדת אהובה". זו הייתה החלטה מסחרית גאונית, אבל גם הרגע שבו משהו השתנה במותג שלו לנצח. משהו בזעם התחלף בשלווה מסוייגת. הרבה יותר הכלה, הרבה פחות כעס. נראה שהקהל הנאמן שלו עבר איתו בדיוק את אותו התהליך.

גפן יחגוג בחודש הבא יום הולדת 49. בנשף הרוק הבא הוא כבר יחגוג 50. על המעריצים בקהל השנים ניכרות הרבה יותר, אך טוב יעשה גפן אם ימשיך לדלל חלק מהמניירות הדרמטיות שהופכות למיותרות עם השנים. הטיפוס הדרמטי על פיגומי הבמה, הירידה לקהל, ניפוץ הגיטרה על הבמה בסיום - אלה הם דברים שמתחילים להיראות פתטיים מגיל מסוים. הוא לא צריך לחפש רחוק מדי, רק להסתכל על הקוליות של אנשים כמו גידי גוב או שלום חנוך שלא צריכים חליפת זהב כדי להיראות כמו אלים יווניים כשהם עולים על הבמה ופשוט שרים את השירים שלהם. כדאי לגפן לנסות את זה פעם. יש לו מספיק כריזמה בימתית כדי להתחיל לדלל את התיאטרליות של הפרפורמנס שלו.

בשורה התחתונה צריך להוריד את הכובע בפני גפן, שממשיך לספק על בסיס שנתי אירוע תרבותי שהופך לסטנדרט של איך צריכה להיראות הופעת רוק ישראלית. סטנדרט שלצער חובבי הרוק בישראל, אין אף אמן אחר שמסוגל לעמוד בו. מעטות ההופעות שמסתיימות בשעה אחת בלילה והקהל יוצא מהן בריחוף של היי מוזיקלי, כל שנה מחדש. מדובר במפעל תרבותי שהולך ומתעצם משנה לשנה, שהופך למין טבילת אש סטייל "היכל התהילה של הרוקנ'רול" הישראלי.

זה לא סוד שדעותיו של גפן השתנו מאוד בשנים האחרונות. חלק יגידו שהוא "התמרכז", חלק שהוא "התפכח". אריאל זילבר התייחס אליו לפני שנתיים בריאיון למעריב כ"חוזר בתשובה". זו כמובן זכותו. יש אפילו משהו יפה בדרך שגפן עבר מלהיות פרסונה נון גרטה בהתנחלויות בגלל שורות כמו "הדתיים דופקים פה את כולם" או "נכבוש את השלום ולא את השטחים" ועד להיות אורח כבוד בהופעות ביו"ש. זה הכוח של המוזיקה, שמתעלה מעל לכל פוליטיקה או חרם אנושי. והרי אם לא היה כוח במוזיקה של גפן, לא הייתה למתנחלים סיבה להחרים אותו מלכתחילה. ומצד שני, עם כל הרצון להכיל את המצב המורכב הזה, עדיין קשה להאמין שאביב גפן, שדור שלם בכה איתו אחרי רצח רבין, והתנפץ איתו כמו גל אל המזח, בוחר לחלוק את הבמה שלו עם אריאל זילבר, אדם שהשתתף בין השאר בסרט שקורא לשחרור יגאל עמיר.