כבדים

נקמת הטרקטור היא ללא ספק הלהקה הכי עצובה בארץ. היו אומרים פעם על נטאשה שהם דכאוניים, אבל הם החליפו את זה די מהר בכרס. נקמת הטרקטור לא משתנה, לא במקומות האלה לפחות. ב"לאן הולכים פתאום כולם", אלבום האולפן החדש והמצופה, הם ממשיכים לספק מהפיל הייחודי שלהם, ממשיכים עם הכבדות החיונית. מוסיפים לעשות בדרך שבה נעשה בעבר, ומצליחים לארגן עם זה תחושה מרעננת.

נלעס את זה רגע שבשוק מוזיקה נורמלי, נקמת הטרקטור היו היום אנשים יותר מאושרים, אם מניחים לרגע שזה התפקיד של הצלחה מסחרית בתוך המשוואה הזאת. רווח פה תמיד סוג של דיבור בנוגע לפספוס שבלהקה הזו. קשה לי למקם אותו. אני יודע שהם מתעקשים שלא להמציא את עצמם מחדש. להמשיך להגיש את העניין הייחודי שלהם, שלא כל העולם מתחבר אליו, אבל לתת ממנו הרבה.

אנטי-שאנטי בואכה פורטיסחרוף, הלהקה הזאת נשמעת דבוקה מאוד. הסטנדרט הגבוה של אבי בללי בכל מה שקשור לטקסט/לחן נשמר, כמו גם הטאץ', והחבר'ה מחזיקים את השירים בביצים, תוך שהם מרשים לעצמם להיפתח ולהעיז בהפקה. אני לא יודע איפה הפספוס, אבל כבר ברור לי שהלהקה הזאת לא תתפשר. הם לא דנה ברגר. הם נקמת הטרקטור. נאמנים מההתחלה ועד הסוף, כנראה.


"לאן הולכים פתאום כולם", נקמת הטרקטור, הד ארצי