Whip It On של ה-Raveonettes (אן אם סי)
ה-Raveonettes הגיחו ממסך האם.טי.וי עם קליפ בי-מוביז מעוצב שליווה את סינגל הבכורה שלהם, Attack of the Ghost Riders - המחווה ל-Suicide כבר בפנים - שמתחיל כמו עוד תוצר של גל להקות הרוקנרול והגראז' החדשות, וגם ממשיך ככה, מלבד דבר אחד קטן שהופך אותו להרבה יותר שובה לב מזה: קיר סאונד א-לה ג'יזס אנד מארי צ'יין וגיטרות שמזכירות את ימי Goo היפים של סוניק יות'.
וככה זה ממשיך גם בתקליט הבכורה השלם של הרייבונטס (שבינתיים התגלו כבחור וחתיכה מדנמרק), Whip It On. השירים של הרייבונטס נעים בין סרף, רוקנרול וגראז' רטרואי, אבל לכל יש טאץ' אפלולי, כאילו Sune Rose Wagner הגיטריסט, Sharin Foo הבסיסטית ומכונת התופים שלהם הקשיבו לילה אחר לילה לתוכניתה של מיכל ניב והתאהבו נואשות בג'יזס אנד מארי צ'יין ובסוניק יות', הו סוניק יות', הו סוניק יות'.
הרייבונטס פועלים בטריטוריה של הווייט סטרייפס, אבל ההרמוניות הקוליות של השניים מזכירות יותר את מפגש הקולות של ת'רסטון מור וקים גורדון. לא מדובר בתקליט מופת, אבל לרייבונטס יש שיק, למוזיקה שלהם יש אפיל מהודק ומפוקס, והם בהחלט יודעים ממי להיות מושפעים. מומלץ לאוהדי רטרו סקנדינבי ולחובבי קירות.
Dark Island של Pram (אן אם סי)
מאז קמו בברמינגהם בתחילת שנות התשעים הפכו Pram לחברים מן המניין במועדון הפוסט-רוק האקספרימנטלי-אמביאנטי שגולש לאלקטרוניקה אווירתית (עם זמרת) של הלייבל Too Pure וסביבתו, אותו מאכלסות להקות כמו Laika, Moonshake, מאוס און מארס, ומעל הכל סטריאולאב. מה אני אגיד לכם, צריך טמפרמנט מאוד מסוים ומנה גדושה של סבלנות (או זמן פנוי) כדי להתחבר לאזורים האלה. כמו בג'אז, גם כאן נראה לעתים שהעושים במלאכה נהנים הרבה יותר מאשר המאזינים (למרות שאני מכירה בחור אחד בשם נסים שמת על הלהקות האלה).
בדיסק החדש, Dark Island, מטיילים פראם במחוזות המוכרים מתקליטיהם הקודמים: אקזוטיקה, פסקולי וינטג', לופים רפטטיביים, כלי נגינה שהוצאו ממחסן הספייס-אייג'-פופ והאיזי של הפיפטיז, לאונג' מסויט, ילדותיות מודעת לעצמה, קרקסיות אירונית, אווירה מאיימת וכו' וכו'. המרכיבים בסדר, אבל ניתן היה ללכת איתם יותר רחוק או לעשות איתם משהו יותר מעניין במקום להישאר באותו מקום צפוי. הרשו לי להפנות אצבע מאשימה כלפי השירה הענוגה והמעצבנת של רוזי קאקסטון (לטישיה סטריאולאב היא לא!) ולמרות שהיא חברה מייסדת וכותבת את הטקסטים, לייחל להחלפתה. לא שהעובדה שפראם להקה שממילא מעולם לא חיבבתי במיוחד קופאת על שמריה מדירה שינה מעיני, אבל אולי זה יעזור אם יחליפו את הרוזי הזאת במישהו קצת יותר תוסס שיכול להכניס קצת גיוון בשטאנץ הפראמי המאוס. שלומי שבת אולי.
אוסף מסכם של טינאייג' פאנקלאב (אן אם סי)
ויצא גם "ארבעת אלפים שבע מאות ושישים ושש שניות: קיצור דרך לטינאייג' פאנקלאב" - אוסף של טינאייג' פאנקלאב להקה שאין בכוחה לעצבן אפילו דוב נמלים רגוע במיוחד (אולי בגלל זה אף פעם לא אהבתי אותם). טינאייג' פאנקלאב הסקוטים צמחו בימי הפרפור האחרונים של הסצינה המוזיקלית של גלזגו, שפרחה באמצע האייטיז בזכות פריימל סקרים, הג'יזס אנד מארי צ'יין וה-Pastels. קצת אחרי שהסצינה דעכה, טינאייג' פאנקלאב המריאו עם סאונד וקונספט הרבה פחות מהפכניים מקודמותיה. טינאייג' פאנקלאב בסך הכל עשו פופ מלודי קלאסי שלוקח מהביץ' בויז והבירדס ומלהקות פאוור-פופ כמו ביג סטאר ובאדפינגר. על זה הם הלבישו את האפיל הגיקי שלהם והשפעה קלה של גראנז' אמריקאי. הם אפילו צברו מומנטום מסוים בתחילת הניינטיז עם האלבום השני שלהם Bandwagonesque, שיצא בהפקתה של אחת מאושיות הרוק האלטרנטיבי המוערכות של אלטרנטיב-אמריקה, דון פלמינג.
אישית אני מעדיפה את טינאייג' פאנקלאב בפאזה היותר מלוכלכת וגראנז'ית שלהם (כמו למשל השיר Everything Flows מהתקליט הראשון שלהם, בו הם נשמעים כמו התשובה האירופאית לדינוזאור ג'וניור) מאשר בתקופה בה הם התמסרו בכל ליבם לסיקסטיז-פופ עם יותר מדי פה-פה-פה ושה-לה-לה. עם כל הכבוד, אם אני זקוקה למנת פופ מלודי טהור, תמים ואופטימי, אעדיף להוציא תקליט ישן של ברט בכרך או של ההוליז מתחתית הערימה מאשר לשמוע את האינטרפרטציה של טינאייג' פאנקלאב. איך שלא יהיה, האוסף החדש כולל שירים מכל התקופות שלהם, וגם כמה שירים חדשים, כולל שיר חדש אחד ממש יפה בשם The World'll be OK.