שבת, 15 בפברואר 2003: תובנת מוות

איך קוראים למצב התודעתי שבו, למשך רגעים ספורים, חווים את ממשותו הטוטאלית של המוות?

אני מציע לקרוא לו פשוט תובנת מוות. טוב שיהיה מושג שמתאר את החוויה השכיחה הזו, כך שאם, נניח, מישהו שואל אותך בבוקר, מה קרה, אתה נראה קצת הפוך, אתה יכול לומר לו, כן, היתה לי תובנת מוות בלילה, וכולם יידעו פחות או יותר במה מדובר.

תובנת מוות היא המצב התודעתי שבו אתה "מבין" – בתחושה ולא באינטלקט - את משמעות המוות; רגע ההכרה שבו אין פתאום מקום בתודעה לשום דבר אחר, מלבד מוחלטותו של המוות וההשלכות שנובעות ממנו.

מה שקורה בחוויות הללו, עבורי לפחות, הוא שמימד הזמן מאבד משמעות. אין אפשרות להשהות את ההתמודדות או לדחות את הקץ; לא ניתן לדחוק את המוות לעומק העתיד, משום שעתיד הוא בדיוק מה שחסר במצב של תובנת מוות. במקום "קיים =עכשיו" ו"לא קיים =אחר כך" של מצב התודעה הרגיל, יש רק "קיים" ו"לא קיים", נקודה. אתה אמנם חווה את כל זה מהצד הקיים של הדברים, אבל מכיוון ששנייה אחת, עשרה חודשים ושלושים שנה מרגישים במצב התודעה של תובנת המוות בדיוק אותו דבר - הדגש המוחלט הוא על הזמניות העקרונית של מימד הזמן ולא על הכמותיות היחסית שלו - אין בעובדה הזו נחמה לכשעצמה. לכן אין הבדל תחת ההשפעה של תובנת המוות, בין "למות עכשיו" ו"למות אחר כך". יש רק לחיות ולמות. ומכיוון שאי אפשר לחיות לנצח, תחת ההשפעה של תובנת המוות אתה חש שבמובן מסוים אתה כבר מת.

מבחינה רגשית, החוויות הללו הן עבורי בדרך כלל מהלך בין שני שלבים: זה מתחיל עם חרדה אינטנסיבית שמתחלפת מהר בצער עמוק. כל הדברים שיקרים לך בעולם, כל הקשרים, מקבלים לפתע משמעות אחת ויחידה; תחשבו על הפרידה הקשה ביותר שחוויתם אי פעם, ותכפילו אותה במספר שכמות האפסים שלו שואפת אל האינסוף.

דבר נוסף שבולט בחוויות האלה בשבילי הוא יחס אמביוולנטי של דחייה ומשיכה. כמובן שהאינסטינקט הראשוני הוא לשאוף "להתעורר" מהסיוט - האגו מבקש לשוב לחוף מבטחים, למצוא מחדש את מוצקות הקרקע השקרית (או לפחות, היחסית) של המציאות הרגילה. אבל במקביל ישנו גם דחף אחר, שמבקש להשהות את המצב של תובנת המוות, ללמוד אותו, להתרגל אליו, להשתמש בו, להפיק ממנו תועלת. אני מניח שלזה התכוונו המיסטיקנים במשפט: "אם אתה מת לפני שאתה מת, אז כשתמות לא תמות".

אלא שזוהי כמובן רק נקודת התחלה. מה שמת במהלך המצבים שאותם ניתן לתאר כחזרות גנרליות לקראת המוות (ושתובנת מוות ספונטנית היא רק התגלמות אחת שלהם), היא ההזדהות האקסקלוסיבית שלך עם תחושת עצמי מתבדלת. החלק השני של המהלך הוא גילוי אותו יסוד בך שמעולם לא נולד ולעולם לא ימות, היסוד שקיים מעבר לזמן, היסוד שממנו עשויים הזמן והמוות והגוף-נפש המתבדלים וכל שאר הדברים. ללא החלק הזה, אתה לא צולח כלום אלא סתם מתרסק לרסיסים.

בקיצור, הלילה חוויתי תובנת מוות. אני חווה אותן, בגירסתן המובהקת והמתמשכת, בערך חמש או שש פעמים בשנה. אינטואיטיבית אני מרגיש, כאמור, שבמובן כלשהו זוהי אימה ששכרה בצידה, למרות שמהו השכר הזה בדיוק, קטונתי מלומר.

* * *

כמה מילים על היומן: התחלתי לכתוב אותו בסוף דצמבר 2002. המחשבה לפרסם היתה קיימת מהרגע הראשון כאופציה, אך לא כתנאי; אחרי שבועות ספורים התברר, שאני נהנה לכתוב בו יותר מכפי ששיערתי, ושאלת הפרסום הפכה עוד פחות מרכזית בחווית הכתיבה.

על הסיבות השונות לנהל יומן אולי ארחיב בהמשך. כהצהרת פתיחה מספיק שאומר רק זאת: הפורמט היומני מדבר אליי. הוא מתאים לאופן בו אני חושב וכותב. הוא משקף שינוי ומתעד סתירות. הוא מאפשר גמישות וגיוון. הוא מעודד סוגים של ביטוי וחשיבה, שלא בהכרח מתאימים לצורות אחרות של כתיבה, בודאי לא כאלה של כתיבה ציבורית. היומן הוא פלטפורמה בעלת תכונות אינטגרטיביות: הוא מקבל הכל, מסוגל להכיל הכל, מצטיין בחשיפת האחדות שבריבוי. בזכות הערך המצטבר שלו, הוא עשוי לשרטט הקשרים ולגלות זיקה בין חלקים שבמבט ראשון מסרבים להתחבר. והדובדבן שבקצפת בהקשר שלו כטור תלת-שבועי: הוא לא כפוף לכללי האג'נדה של הכתיבה העיתונאית - כל מה שמעניין, רלוונטי לסדר היום.

כולל, למשל, המוות.