מוטי וירון

נדמה שרוחם של שי ודרור התפשטה במסדרונות ערוץ עשר כמו תמנון ולא פסחה על אף אגף. לאחר שהפקירו קברניטי הערוץ את עמדת החזאי למצחיקן אחד, החליטו לעשות כך גם עם רצועת האקטואליה של שישי בערב, והעלו לאוויר מופע משותף של ירון לונדון ומרדכי קירשנבאום. ברם, מה שמתאים לצמד הלצים הצעירים לא בהכרח מתלבש על הקשישים, ומה שמתאים לתוכנית סאטירה מובהקת לא בהכרח מתאים לתוכנית אקטואליה. הדחף לנצל את האיכויות הקומיות של לונדון וקירשנבאום, ויש להם כאלה, מותיר אותם ואותנו קירחים משני הצדדים. זאת על אף שיחסית לגילם קו הנסיגה שלהם במצב לא רע בכלל, בטוח יציב יותר משלי.

הפרומו הנחמד שמקדם את התוכנית מכריז שבמקום ללכת לפוליטיקה לונדון וקירשנבאום נשארו בטלוויזיה, ועכשיו יש לנו הזדמנות ליהנות מהם. הרמיזה הזו מתארת מציאות שנוצרה בעקבות הצלחתו הגדולה של טומי לפיד. מציאות שבה לעיתונאים מזדקנים עם איכויות קומיות קיימות בעצם שתי אפשרויות: או ללכת לפוליטיקה או לככב בטלוויזיה. הציבור החילוני בחר באדם בזכות הופעותיו בטלוויזיה (ואין זה אומר, כמובן, שטומי מוכשר פחות משאר 119 חברי הכנסת הישראלית. סביר להניח שלהפך). כלומר, הטלוויזיה שימשה עבורו כמעין גירסה חדשה של התנ"ך. אם הגאולה ממאנת לבוא מהתמודדות עם המציאות וממאנת לבוא משמים, מי יודע, אולי תבוא מהקופסה הקטנה.

המציאות הזו היא במידה רבה תוצאה של טשטוש הולך וגובר בין אקטואליה לבידור, שבה פרשנים שאמורים לתווך לנו את המציאות הופכים לכוח פוליטי פוטנציאלי. קירשנבאום ולונדון מבינים את העניין הזה, ובוחרים ללכת עוד צעד בכיוון הבידורי. זה לא דופק מכמה סיבות. קודם כל הם לא קומיקאים, וגם צמד השחקנים שמלווה את התוכנית בקטעים סאטיריים לא ממש מצחיק. העימות שכביכול קיים בין השניים, שכל הזמן מרימים אחד לשני להנחתות, מאולץ מדי. המריבות ביניהם נראות כאילו נכתבו מראש, ולא משוחקות באופן אמין.

מעבר לכך, דווקא ההחלטה ללכת על כיוון קומי מובהק מנטרלת מראש חלק מהכיף. זה לא בידור אינטנסיבי כפי שהורגלנו אליו על ידי טומי לפיד והרב אייכלר ב"פופוליטיקה". מה שהפך את לפיד לאחד המצחיקנים הראשיים בטלוויזיה בזמנו היה המשחק המושלם שלו. היכולת לעטות פרצוף רציני ומתלהט בדיוק ברגע המתאים, ואז לשחרר חיוך ערמומי מזווית הפה, חיוך שמשדר עליונות. זהו החיוך הציני שרשם את שיא תפארתו בימי נתניהו העליזים. ההנאה שבידור שכזה מספק היא כמובן חולנית, אבל יש בה משהו ממכר. מוטי וירון (לו צירפו רק את שמותיהם הפרטיים באמת יכלו להישמע כמו צמד סטנדאפיסטים צעירים) מוותרים מראש על המתח המלאכותי שנוצר בין עיסוק רציני כביכול לבין אותו חיוך. הם מבקשים מהצופה להניח מראש שהכל בידור, ולוותר על מראית העין של האקטואליה. ייאמר לגנותנו, לא בטוח שאנחנו מוכנים לכך. אם ערוץ 10 רוצה להתחרות בערוץ 2 ולשגר גם הוא נציג לפרלמנט הישראלי, הוא ייאלץ למצוא נציגים ערמומיים יותר, ובטח גם שמאלנים פחות. למרות שאם יצליחו לשחזר את הקטע משבוע שעבר, שבו התארח דייג שדיבר על זיונים ודגים מתים התעופפו באולפן, אולי בכל זאת יצליחו לעבור את אחוז החסימה.