ראש הממשלה נפתלי בנט החליט להתייחס בנאומו, בעצרת המרכזית שפותחת את אירועי יום השואה והגבורה, להשוואות שנערכות חדשות לבקרים בין השואה לבין מה שהוא מכנה "אירועים קשים אחרים". זו הייתה התשובה המאוחרת של בנט לאמירות של זלנסקי, נשיא אוקראינה, שבנאומו לחברי כנסת ישראל טען כי מוסקבה משתמשת במונח "הפיתרון הסופי" ביחס למדינתו. בנאומו היה בנט נחרץ מאי פעם: "שום אירוע בהיסטוריה, אכזרי ככל שהיה, אינו משתווה להשמדת יהודי אירופה על ידי הנאצים ועוזריהם".
נראה שמאז כניסתם של הרשתות החברתיות לחיינו, הפולמוס בנוגע לשימוש במילה "שואה" כדי לתאר אסונות הפך להרבה יותר יצרי והרבה פחות סמנטי. אלא שבזמן שהדיון הזה ממשיך להתלהט סביב לייקים, קל לשכוח שמתקיימת כרגע באירופה מלחמה ברוטלית בין דיקטטורה שנשלטת על ידי רודן אכזר לבין דמוקרטיה שבחרה לנשיא שלה את הקומיקאי שאחראי לדיבוב של הדב פדינגטון באוקראינית.
השאלה אם המילה "שואה" מתאימה לסיפור בכלל לא רלוונטית. לחיילים הרוסים שטבחו אזרחים בצ'רניהיב ואנסו נשים במריופול לא באמת משנה אם נכנה את האירוע הקשה שהם מנהלים "מלחמה" או "שואה". לאלפי הגופות שנערמו בקברי אחים בבוצ'ה זה בטוח לא משנה.
באופן טבעי, הבחירה של קשת 12 לשדר את סרטו של איתי אנגל מהמלחמה באוקראינה במוצאי יום השואה, מעודדת השוואה בין המלחמות, אלא שצפייה בתמונות הקשות מהחזית מותירה בעיקר מסקנה אחת: תקראו לזה איך שתקראו לזה, חייבים לעצור את הטירוף הזה. כאילו שהיינו זקוקים לתזכורת: זו מלחמה שמתחוללת ממש עכשיו.
בלי להתכוון לכך, איתי אנגל בחר לחזק את דבריו של בנט. כשהגיע לסקר את ההפגזות של הצבא הרוסי בבאבי יאר החליט, בניגוד להרגלו, לחשוף קצת מחייו האישיים וסיפר על סבו יוחנן, שמתברר שנולד באוקראינה ושרד את השואה. אנגל, אחד מהמומחים הגדולים בעולם ב"איך נראית מלחמה", בוחר להבהיר - אין קשר בין ההווה לבין מה שקרה על האדמה המקוללת הזאת לפני 80 שנה.
איתי אנגל, פרס ישראל לעיתונות עתידי מהלך על שניים, אינו זר לאזורי מלחמה ושאר אסונות. אנגל דיווח מאזורי הקרבות בבוסניה, רואנדה, קוסובו, מוסול ואפגניסטן; הוא נכנס לסוריה, לבנון ואינדונזיה; הוא הביא לשידור סדרת כתבות קורעת לב על פליטי המלחמה בקונגו. רצף המילים "סרטו של איתי אנגל" בתוכנית "עובדה" הוא אולי הקצה העליון של עיתונות שטח שנעשית בישראל. למעשה, מדובר באנדרסטייטמנט. אנגל הוא לא פחות מאחד מכתבי המלחמה הטובים ביותר שפועלים כרגע בעולם.
יחד עם הצלם הקבוע אדי גרלד הגיע אנגל לקייב רגע לפני הפלישה הרוסית למדינה. הוא מצליח להעביר את השאננות האוקראינית שקדמה למלחמה, שהפכה ברגע להיסטריה מבוהלת, רגע לפני שהתגבשה להתגייסות לאומית למען שמירה על המולדת. בשונה מהפעמים הקודמות שאנגל יצא לאזורי קרב, הפעם הישראליות שלו לא הוסתרה אלא להפך. המוצא של אנגל הפך להיות שובר הקרח האולטימטיבי עם לא מעט חיילים ומתנדבים אוקראינים. אחד החל לשיר לו "הבה נגילה", השני סיפר שסבו היה יהודי והשלישי החל לצטט בפניו את גולדה מאיר. כולם ניגנו את אותה מנגינה: מי כמוכם יודעים מה אנחנו עוברים (לא בגלל זכרונות השואה, אלא בגלל איום הטילים של חמאס וחיזבאללה), בבקשה תעזרו לנו. מתברר שהמילים "כיפת ברזל" פופולריות באוקראינה יותר מאשר בתשדיר בחירות של עמיר פרץ.
השיא כמובן הגיע כשאיתי אנגל מצא את עצמו במסיבת עיתונאים עם הנשיא זלנסקי עצמו, שממש ניסה להעביר דרכו מסרים לעם בישראל. כאן ראוי לחזור שוב לעיתוי פרסום הסרט, במוצאי יום השואה - אבל חשוב מכך, יותר מחודש לאחר שאנגל עזב את אוקראינה. מסיבת העיתונאים עם זלנסקי נערכה לפני כמעט חודשיים. במלחמה שמשתנה מיום ליום, זה פשוט הרבה יותר מדי זמן להמתין עם חומרים לפרסום. כך, למעשה, הסרט שמסתיים בוויתור של פוטין על ניסיון כיבוש קייב, שודר למעשה ביום שבו הרוסים חזרו להפציץ בבירת אוקראינה.
הצילומים של אנגל מדהימים, אבל חלקם כבר לא אקטואליים והופכים את התוצאה מכתבה חדשותית ליצירת דוקו היסטורית. הבחירה, למשל, להראות את התפילה בכנסייה של קייב בחודש פברואר אמנם הייתה יפה ויזואלית, אך איבדה מזמן מהרלוונטיות שלה. גם הרבה מהמסרים החיוביים שהאוקראיניים שולחים לישראל דרך אנגל כבר השתנו מאז שאנגל עזב את המדינה. באופן אישי אני יכול לספר שבתחילת חודש אפריל העברתי מספר ימים במחנה פליטים אוקראיני בפולין, והאכזבה מהממשלה הישראלית שם הובהרה כמעט בכל שיחה.
ובכל מקרה, אם שמים בצד את עניין עיכוב ועיתוי הפרסום, מחיר שיש לשלם כשעושים עיתונות בערוץ מסחרי - מדובר בעוד יצירת מופת של עיתונאי מהסוג שכבר לא מייצרים, וחבל. בזמן שכל העיתונאים בעולם התרחקו מאזורי הקרבות, אנגל וגרלד ניסו למצוא את הדרכים לחצות גשרים מפוצצים כדי להגיע אל אזורי האש. הם היו שם כדי לראות אנשים בורחים מבתים בוערים, הם היו שם כדי לראות חיילים מגיעים פצועים משדה הקרב, הם יכלו להתחבא בתחנות הרכבת התחתית יחד עם שאר האזרחים - אבל הם עלו לפני השטח, וראו שם את הכלבים המבוהלים, שמהלכים בין הבתים השרופים ומחפשים את הבעלים שלהם, שכנראה לעולם לא ישובו.
הכלבים האלה לא מכירים את הפולמוס לגבי השימוש במילה "שואה" לתיאור אסונות של אחרים, אבל מבט אחד בעיניים שלהם מספיק כדי להבין את גודל הקטסטרופה האנושית שמתחוללת כרגע באירופה. איזה מזל שהמצלמה של גלרד הייתה שם כדי לתעד את זה, איזה מזל שיש עדיין עיתונאים כמו אנגל, שמבינים שבשביל לספר סיפור צריך לחיות אותו. זה נכון במלחמה, אבל למעשה זה נכון בכל תחומי הסיקור.