כל אהובינו ואהובותינו - אותם אנחנו נושאים עמוק עמוק בפנים כל יום וכל רגע, וביום הזיכרון הם קרובים ומוחשיים מתמיד - הם כנראה סוג של חוטים שקופים שקושרים אותנו אל חיינו הקודמים. לפני לכתם. קשר שקוף אל משהו יציב שהיה ואיננו עוד. לפעמים במהלך חייהם החוטים האלה משוחררים ורפויים מאוד. אנחנו כמעט לא מרגישים בהם. אנחנו גדולים ואחראים ועובדים ועסוקים וחסרי סבלנות לפעמים, ואז בא המוות ומקפיא לנצח את החוטים השקופים האלה, שלא הקפדנו תמיד לראות. שהיו מובנים מאליהם. ואז, בלי להבין איך ולמה, משהו מתערער באיזון. פתאום העוגן נראה רחוק יותר, שיווי המשקל משתבש והכל נחווה אחרת לגמרי.
כל אחד מאיתנו נושא איתו דמות כזאת. לפחות אחת. מישהו או מישהי שהמוות הפתאומי והאכזרי - בשירות הצבאי, במילואים, במלחמות, בפיגועי הטרור - גדע בבת אחת מחייו. כמו כריתת איבר. לפעמים זה חבר או מכר, ולחלק מאיתנו זה בן או בת משפחה, בן או בת זוג, הורה.
חלק מאיתנו נושא כמו כוויה פנימית את התמונה המבעיתה, איך פתאום, בשנייה אחת, בדפיקה אחת חרישית על הדלת - הכול השתנה. הידיעה ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר.
לעיתים קרובות אפילו לא הייתה לנו הזדמנות להיפרד, להגיד את מילות הקירבה והאהבה. לפעמים רגשות האשמה ותחושת ההחמצה על מה שקרה לפני הדפיקה בדלת - ילכו איתנו כל חיינו ויכרסמו אותנו מבפנים.
ואז מגיע יום הזיכרון, וכל התמונות והשירים הישנים, המילים חונקות הגרון והסרטים בשחור-לבן מלא עשן ובצבע דהוי ממלאים את החוטים השקופים האלה כאב וזיכרון מוחשי. ואנחנו נאחזים בהם, מנסים למשוך, לקרב, לחבק שוב. אבל שום דבר לא עוזר. החוטים נשארים שקופים וקפואים. הזיכרון הוא דו מימד בחיים רב מימדיים.
לא לחינם קוראים להם חללים
כל אחד מוצא דרך משלו להתמודד עם האובדן, עם אותו חלל בחיינו. לא לחינם קוראים להם חללים. יש כאלה שמתפוררים ולא מצליחים לאסוף את עצמם מחדש; יש כאלה שמתמלאים עוצמה ושליחות וחייבים לטרוף את החיים בתחושת שעון הזמן המתקתק בעוז; יש כאלה שמשתפים את כאבם; ויש כאלה שכולאים אותו במרתף סגור בתוכם, כדי שאף אחד לא ידע.
אבל כולם, בלי יוצא מן הכלל, מרגישים ביום הזה את תחושת הפנטום של האיבר הקטוע. זה לא הקולקטיב הזוכר, זה הפרט ברגע הכי כואב ואישי שלו.
אז נכון שהממלכתיות, הטקסים, הדגלים, הנאומים, התפילות והזרים הם הדרך של המדינה והעם להביע כאב קולקטיבי. אבל היום הזה הוא גם היום הכי פרטי בשנה למי שאיבד מישהו או מישהי ברצף הדם, האש ותמרות העשן, המכונים חיינו בארץ הזאת.
בקינת דויד נאמר "מנשרים קלו מאריות גברו". ואני חושב שאין אב במדינה שחושב שבנו החי שווה אלף מונים גם אם לא היה קל כנשר וגם אם לא היה עז כארי. בין הנופלים היו אנשים מכל הסוגים, מכל המינים, מכל האיכויות, וכל מוות הוא מיותר.
ואני? אני זוכר ביום הזה הכול. צבעים וטעמים, מילים, פנים ושמות ובעיקר את אחי יואב, שאיננו כבר כל כך הרבה שנים, מאז מלחמת לבנון הראשונה, אבל מותו עיצב את חיי. בשני מובני המילה.
ואני נוגע באחי המת דרך החוטים השקופים שלי, ובדרך כלל שומע מנגינה. מנגינת חיי.