בעולם מקביל, אולי אין סרטים על עולמות מקבילים. בעולם שלנו, הם פופולריים מתמיד. וכך, לאחר "הכל בכל מקום בבת אחת", אחד הלהיטים המדוברים של השנה, מגיע "ד"ר סטריינג' בממדי הטירוף", שכמשתמע משמו ממשיך את המגמה ומתרחש על פני ספקטרום רחב של יקומים אלטרנטיביים.
זה הסרט הראשון של מארוול שמגיע לבתי הקולנוע מאז הפרק האחרון בסדרת "ספיידרמן", שהיה אחד המצליחים והמוצלחים שלהם, וסרט הסולו השני של ד"ר סטריינג', שוב בגילומו של בנדיקט קמברבאץ, כרופא שחצן, אגוצנטרי וארוגנטי, שתאונה משנה את חייו, ומקנה לו כוחות גדולים וגם אחריות גדולה.
בסרט זה, האחריות קשורה בילדה בשם הסמלי אמריקה צ'אבז, שמתברר כי יש לה את הכוח לנוע בין יקומים מקבילים באותה קלות שבה ישראלים נוסעים לקפריסין ובחזרה. מכאן והלאה לא נגלה את נפתולי העלילה, אבל נאמר שהכוחות שלה מסמנים אותה כמטרה, וד"ר סטריינג' נדרש להגן עליה. נספר גם כי לקלחת מצטרפת וונדה מקסימוף/סקרלט וויץ', כרגיל בגילומה של אליזבת אולסן, ובסופו של דבר היא מתגלה כדמות הכי דומיננטית בסיפור.
השם הכי מעניין שקשור בפרויקט הוא לא דווקא אחת הדמויות או הכוכבים שמגלמים אותה, אלא סם ריימי. הבחירה של מארוול דווקא בו משולה לכך שמנצ'סטר יונייטד היתה ממנה מחר למאמן את מרצ'לו ליפי. מדובר הרי באחד הקולנוענים הוותיקים כיום בהוליווד, שלא ביים סרט באורך מלא כעשור, ולא ביים סרט מסוגת גיבורי-העל יותר מעשור, מאז "ספיידרמן 3" הלא מוערך דיו, שנחשב כישלון יחסי (ואגב, זמין כעת בקטלוג של נטפליקס אצלנו).
ריימי הוא גם מי שביים את שני הסרטים הראשונים בסדרת "ספיידרמן", שלמעשה התניעו את תור הזהב הנוכחי של עולם גיבורי-העל, אבל הוא בראש ובראשונה במאי של סרטים כמו "מוות אכזרי" ו"קחי אותי לגיהנום" - יצירות עתירות אלימות גרפית, הומור שחור ואלמנטים קודרים.
זה נכון גם ל"ד"ר סטריינג' בממדי הטירוף", שכיאה לשמו מטורף הרבה יותר מסרטים קודמים של מארוול, והוא התוצר הקולנועי הראשון פרי עטם שגובל בהגדרות של ז'אנר האימה. יש בו כמה מסצינות המוות האלימות בתולדות סרטי גיבורי-העל; יש בו סצינת בריחה שלחלוטין היתה מוצאת את מקומה בכל זוועתון מצוי; ויש בו גם שדים ורוחות ושלל נגיעות מיסטיות מעולמות אפלוליים.
ריימי לא איבד את המגע שלו, ובאמצעות המשאבים המסיביים של מארוול מציג את כל זה בצורה מרשימה - מתחילתו ועד סופו, הסרט הוא חגיגה לעיניים, בטח כשרואים אותו בתנאים אידיאליים.
אך לסרטים, מה לעשות, יש גם תסריט, ובמקרה של "ד"ר סטריינג' וממדי הטירוף", זה לא תסריט אלא ברושור של דיסני פלוס, שירות הסטרימינג שמאכלס את אינספור ההפקות הקולנועיות והטלוויזיונית של מארוול. המטרה היחידה של הסרט, כך נראה, היא לקדם את הפרויקטים הבאים בתור, ובכל מקרה מלכתחילה אי אפשר להבין את העלילה המסובכת להפליא בלי בקיאות בסרטים שכבר נעשו ובסדרות "וונדה ויז'ן" ו"What If".
הסרט כולל גם את מה שהפך לשטיק הקבוע של מארוול - במהלך העלילה, מגיחות לפתע דמוית שפגשנו בעבר ביצירות אחרות מן היקום המורחב, ולא בהכרח ידענו שיופיעו גם כאן, מה שאמור לעורר קולות תרועה מן הצופים והצופים. הטריק הזה כבר עשה את שלו ב"ספיידרמן: אין דרך הביתה", אז ברור שהאפקט פחות חזק הפעם. בהקרנה בה הייתי, הקהל מחא כפיים אבל במשורה.
חלקנו זוכרים ימים בהם שוברי קופות פנו לכל הציבור. סרטים כמו "ד"ר סטריינג' בממדי הטירוף" פונים רק למי שעברו מבחן בקיאות במארוול. ומי שלא? יהיה להם קשה מאוד להבין מה קורה כאן. לתאגיד הענק זה לא מזיז, כי יש לו מספיק חסידים וחסידות כדי שהמודל הזה ישתלם כלכלית.
כך או כך, לסרט יש גם בעיות ספציפיות. נתחיל עם השחקניות המוכרות יותר. לא נגלה מה בדיוק אליזבת אולסן אמורה לעשות פה, אבל היא לא משכנעת במיוחד. רייצ'ל מקאדמס, מגלמת את מי שהיתה אהובתו של הרופא בפרק הראשון ופה היא כבר האקסית שלו, והדמות שלה ניצבת על רקע קישוט, בלי שום פיתוח אמיתי. ד"ר סטריינג' מתואר כמי שחש מלנכוליה נוראית בגלל הפרידה ממנה, אבל כיוון שאין בין הדמויות הללו שום כימיה, קשה לקנות את זה. "ספיידרמן: אין דרך הביתה" תיאר אהבה וכאב לב בצורה נוגעת הרבה יותר. לגבי סוצ'י גומז, הנערה המגלמת את אמריקה צ'אבז, נאמר כי לא ניתנת לה ההזדמנות להתגלות כתגלית.
אך יותר מכל אלה, עקב האכילס של הסרט הוא ד"ר סטריינג' עצמו. הדמות שלו לא הצליחה להתרומם בסרט הסולו הראשון, וגם בניסיון השני עדיין נשארה על מסלול ההמראה. היא מצטרפת לענק הירוק ברשימה לא ארוכה של דמויות שמארוול מתקשים לפצח עד הסוף.
הרבה דברים קורים בסרט, וכמעט תמיד ד"ר סטריינג' מתגלה כפונקציה הכי מיותרת בסביבה. יותר מאשר גיבור, הוא משקיף, ובכל הקשור לאופי ולרגש, הדמות שלו מסיימת את הלהיט הזה במקום שבו התחילה אותו. מן הסתם, "ד"ר סטריינג' בממדי הטירוף" ישבור קופות ויאפשר למארוול לדלג בקלילות לשלב הבא בתוכנית החומש שלה, אבל את הבעיה עם הדמות הזו הם לא הצליחו לפתור. ועל זה נאמר - הניתוח הצליח, הרופא מת.