יש משהו מרגש בלראות יצירות אמנות בצורה חיה, בלי פילטרים. יש אייקונים תרבותיים שאפשר לראות אלף פעם בתמונות, אבל כשמגיעים למרחק נגיעה מהם, הם מתגלים כעוצרי נשימה. אפשר למצוא את הגרניקה של פיקאסו בחיפוש קצר בויקיפדיה, אבל כל מי שנכנס למוזיאון ריינה סופיה במדריד וראה את היצירה בשלמותה מכיר את "אפקט הוואו" שמתלווה למפגש הראשוני איתה. כך גם לגבי הציור המפורסם "הסעודה האחרונה", של לאונרדו דה וינצ'י, שמתחבא בחדר האוכל של כנסיית סנטה מריה דלה גרציה במילאנו.
נראה שהטורסו של אדם לוין הוא הדבר הכי קרוב שהמאה ה-21 הציבה כיצירת מופת אמנותית שכזו. אמש בפארק הירקון צרחו עשרות נערות בקצב קבוע: "תוריד את החולצה" לסולן מארון 5. ספק אם הוא שמע אותן, אבל הוא מספיק זמן על הבמות בשביל לדעת מה הן רוצות גם בלי מילים. בשיר האחרון בהדרן, "Sugar", לוין פשט את החלק העליון וחשף בפני הקהל את עשרות הקעקועים שעוטפים את גופו כאילו היה קנבס אנושי. זה היה הרגע הכי רועש בהופעה. "אפקט הוואו", כך מתברר, לא שמור רק ליצירות שתלויות במוזיאונים. הנשים הצעירות בקהל צרחו בעונג, לא ברור אם בגלל הלהיט הגדול שחתם את המופע או בגלל העירום החלקי על הבמה. סתם, כן ברור.
עברו 20 שנה מאז שיצא האלבום הראשון של מארון 5, וההופעה הראשונה שלהם אי פעם בארץ הקודש הייתה בסימן "סימון וי" בצ'ק ליסט של הלהקה, ונראה שגם של הקהל. המופע התחיל עם להיט הענק מ-2011, "Moves like Jagger". הקהל עטף את הקהל באהבה, הקול של לוין נשמע מעולה, והאנרגיות מהקהל היתרגמו לביצוע מהפנט של השיר המוכר, לו נוסף גם סולו גיטרה מפתיע. קשה היה שלא להיזכר באנרגיות המטורפות שמיק ג'אגר שפך על הבמה בפארק הירקון בהופעה של הרולינג סטונס ב-2014.
בלי לעצור בין השירים, המופע המשיך ישר לביצוע הבא עם "This Love" מאלבום הבכורה של הלהקה. המעבר המהיר בין להיט ללהיט, בלי קשר כרונולוגי, היה מרענן. המיקס אל הביט של "Stereo Hearts" של ג'ים קלאס הירוז כבר הרגיש כמו יצירת אמנות בפני עצמו, והקהל שזיהה את הפזמון המתקרב החל לשיר אותו עוד לפני לוין. זו הייתה הצהרת אהבה ורצינות של הקהל המקומי לאמן על הבמה.
ובכל זאת, משהו היה חסר. גם הדיוק המרשים של יחידת הקצב שמאחורי לוין לא הצליח לכפר על ההרגשה שמדובר בעוד יום בעבודה בשביל החברים. אפילו המונולוג הצפוי של הסולן, בן לאב יהודי, על "ההתרגשות" מלהגיע לישראל, הרגיש כמו הודעת יחסי ציבור מהונדסת.
בין הפתיחה החזקה וההדרן הסוחף הייתה בהופעה בטן קטנה, בה המוזיקה של מארון 5 התגלתה כפופ די סטנדרטי. אפילו משעמם. הקול של לוין צלול ויפה והוא מענטז על הקאטווק לשמחת הקהל, אבל משהו באנרגיות שלו הרגיש לא מכוון. מה גם שכרגיל, אזור הגולדן רינג העצום בפארק הירקון הרחיק את המעריצות האמיתיות הרחק מהבמה, דבר שהשפיע על האווירה.
למרות זאת נרשמו בהופעה כמה שיאי רגש. בתקופה ביטחונית כל כך כואבת, ובזמן שמעט מאוד הופעות בינלאומית בסדר גודל כזה בכלל מגיעות לארץ, היה מרגש לראות את אדם לוין לוקח דגל ישראל מהקהל ומעלה אותו לבמה. הגאווה הלאומית התפרצה בקהל גם בתשואות לדמותה של גל גדות, שהגיחה על מסכי הענק כחלק מהקליפ המפורסם של "Girls Like You".
והיה גם רגע מרגש אחד שהיה שווה לבדו את מחיר הכרטיס. לוין סיפר כיצד ישב במרפסת המלון שלו בתל אביב והבחין בבחורה צעירה חמושה בגיטרה מנגנת על הטיילת. לוין הזמין את הזמרת האנונימית להופיע איתו, במה שיהפוך להיות במפתיע לשיא המופע שלו. כן, אנשים הוציאו מאות שקלים בשביל לראות חבורה של מוזיקאים מקליפורניה - אבל בסוף את ההצגה גנבה צעירה ישראלית שמופיעה בשגרה לצד שביל האופניים של הטיילת. קורל ביסמוט הצטרפה ללהקה לביצוע של "Sunday Morning" מהאלבום הראשון של הלהקה, והתיכה יחד את רגשות הנוסטלגיה עם הגאווה מהתוצר המקומי.
ביסמוט בת ה-27, שכמו רוב בני האנוש מעולם לא הופיעה מול קהל של 60 אלף איש, לא נראתה לחוצה מהסיטואציה. הדואט שלה עם לוין היה תזכורת לכמה כוח יש במוזיקה. כמה אושר ויופי. נגינת הגיטרה שלה, שנראתה חסרת מאמץ, הייתה כל כך יפה שקשה היה להאמין שזאת פעם ראשונה שלה על במה מהסוג הזה.
זו לא הייתה הופעה מושלמת, רחוק מכך. הבמה הייתה ענקית אבל לא הציגה משהו שלא ראינו בעבר. הוידאו ארט היה סתמי. הביצועים היו מדויקים על סף המלאכותיים, בלי שום מקום לאלתורים. הלהקה שרה את כל הלהיטים הגדולים שלה, אבל בלי אנרגיה מיוחדת. ומצד שני, 60 אלף פרצופים מחייכים לא משקרים. נהר האנשים ששטף את שדרות רוקח אחרי המופע היה מאושר אחרי שעה וחצי של מוזיקת פופ מוצלחת ברובה, ובעיקר כיפית. במדינה כמו שלנו, ובטח בתקופה האחרונה, שעה וחצי של כיף זה בכלל לא מוצר שאפשר לזלזל בו.