הרשל'ה מאוסטרופולי

לכל גזע יש את הייצוג שלו בהוליווד. לאסייתים יש את ג'קי צ'אן ולוסי ליו. לאפרו אמריקאים יש את דנזל וושינגטון וטיירה בנקס. לוואספים יש את בראד פיט, טום קרוז, ג'וליה רוברטס וקמרון דיאז. אפילו לאירופים יש ייצוג בדמות שוורצנגר ורוברטו בניני. ורק לנו – היהודים – יש את בן סטילר.

בעוד וודי אלן ורוברט מתיאו גילמו סטריאוטיפ של היהודי הכעור עד לפלצות, אך השנון במידה החותרת תחת חוטמו, הרי שסטילר הוא סתם חננה. אלן תפס את שור השיקסע בקרניו וניער אותו עד שיצאה סון יי, ועוד נחשב באמריקה לפדופיל אינטלקטואל. מתיאו נחשב השיילוק הבן כלבתא שאתה לא רוצה להיכנס לתוך הפה שלו. זה היה מתייג, זה היה מקומם, ויותר מכל – זה היה אותנטי. אך את קו השבר סימן ג'רי סיינפלד והיידיש-קייט הפרטי שלו, שנהפך לטקסט בינלאומי – משל היה לוחם פלאנגות שהתמנה להיות מזכ"ל האו"ם. בלתי נתפס בעליל, ובכל זאת, עם תשע עונות ושבעה פרסי "אמי" לא מתווכחים. אלא אם אתה אהרון ספלינג – עוד יהודי שהזקיף אצבע משולשת אל מול פניה של הברנז'ה.

אך בן סטילר, שכבר ב"מציאות נושכת" היה ספוגי עד להתכווץ, יצר לעצמו נישה חדשה, מעין תת סניף בתוך בניין הוואקום הקרוי "הדימוי העצמי היהודי בתוך המיינסטרים האמריקאי". הוא מגלם, עד להתפקע, את אותה דמות ממוחזרת, של הבן הפדנט של השכנים. אותו אחד שהיית רוצה שיינשא לבתך האחת, רק מכיוון שאתה משוכנע שלעולם לא יזיין אותה. הוא לא יכה, נכון. הוא לא ישתה, בוודאי. הוא יסיים בהצטיינות תואר שלישי בעבודה קהילתית. הוא יספר בדיחות הרשל'ה ברצף וילבש רק מכנסי פנסים וחולצות שבת לבנות. ג'ינס הם מדיו של השטן לדידו.

ב"פגוש את ההורים" סטילר מנקז לתוך שעה וארבעים דקות את כל השטיקים שארז בצקלון וששכלל בחיידר. אפשר לסמוך עליו שהוא יודע מאיזה צד להחזיק דף גמרא, אפשר לסמוך עליו שהוא יודע כיצד מאייתים בורשט, ואפשר לסמוך עליו שיהיה נחמד לאמא-אבא שך' לפני שהוא יגניב חיוך מבויש בכיוון אזור המפשעה. זה – בערך – כל מה שעושה סטילר בקומדיה החדשה: פותר להוליווד תסביכים פוליטיים ומזכה את ה"בונדס" בעוד כמה נקודות זכות. חוצמזה, דה נירו סוגר את המכסה על הקריירה הקולנועית שלו, וממקם את עצמו כפוטנציאל בטוח לתפקיד ראשי ב"ויל וגרייס". והסרט עצמו משעשע לפרקים. אלא אם אתם מעדיפים יהדות סובלת כפי שמציגים באופרת האבסורד "שאגת אריה".