נתחיל בגילוי נאות: אינני קדוש. גם אני חוטא בלכתוב פוסטים ארסיים בפייסבוק על סלבס שאיני מכיר, גם אני שואל "מי זה, מי זה, מי זה" בקומנטים לכתבות על דוגמניות שמעולם לא שמעתי עליהן. יש מצב שאם לא הייתי מסקר את אירוויזיון 2022 הייתי כותב עכשיו "נפתחה משרה בסופרמרקט באשדוד או רמת גן או פתח תקווה או איזו עיר שלא מתגאה בו עכשיו על זה שהוא בא ממנה". ובכל זאת, בימים הקרובים כנראה תראו כמה כתבות מאוד שליליות על מיכאל בן דוד והמסע הקצר שלו בטורינו, אז הרשו לי להיות זה שיהיה חתום דווקא על אייטם חיובי.
מי שעוקב אחריי ברשתות החברתיות, כמו גם חברים שלי בשיחות פרטיות, יודעים היטב מה דעתי על השיר I.M שנכשל אמש (חמישי) בניסיון לכבוש את אירופה. בכתבה שפרסמתי כאן לפני חודשיים בדיוק כתבתי: "תאהבו את המוחצנות שלו או לא - מיכאל בן דוד הוא פרפורמר מעולה. יש לו קול מצוין וכשהוא על הבמה אי אפשר להאמין שלאיש הזה עם תועפות הביטחון העצמי יש שק של התעללויות בעברו. מב"ד מספר בריאיונות שהיוצרים הם חברים טובים שלו ושהוא אוהב את השיר, וזה צעד נבון - הוא אמור למכור עכשיו לכל אירופה ולאוסטרליה שזה השיר שצריך לנצח בתחרות, אבל אנחנו יודעים שהסיכוי לגמר אירוויזיון שביעי ברציפות הוא קלוש עד תלוש. אם הוא יצליח לעלות לגמר זה יהיה 100% הצלחה שלו, אם הוא ייבעט כבר בחצי זה ממש לא יהיה באשמתו. כמו שחבר אמר לי - ככה זה כששולחים מניירות ולא שיר". היום אני מוסיף שהשיר הוא לא סתם מניירות, הוא בופה של קלישאות אירוויזיון חבוטות שכבר לא רלוונטיות ב-2022.
הביצוע? היה ממש ללא רבב. הנה כמה דוגמאות של אנשים שכתבו לי הודעות פרטיות או בעמוד הפייסבוק שלי, מישראלים ומזרים כאחד:
"טוב, הוא לגמרי שיחק אותה!"
"היה מצוין, עשה כמיטב יכולתו, יהיה מביך אם לא יעלה במופע האימה של טורינו"
"הוציא את המקסימום מהשיר הבעייתי"
"מה? מה זה? אני כבר לא אוהב אירוויזיון עכשיו כשהוא לא בגמר"
"צריך לשלוח אותו שוב, רק הפעם עם שיר טוב".
מיכאל בן דוד, אם לגנוב מטבע לשון מדורון מדלי, נקלע לסיטואציה. הוא השתתף בתוכנית ריאליטי שלא זכתה להצלחה וכשלה ברייטינג, הדביקו לו שיר שלא מתאים לו בשום צורה ואופן, הפכו אותו לקרקס בזמן שמה שהוא עושה הכי טוב זה לשיר באופן מרגש, תקעו אותו בפאתי טורינו במלון שנראה כמו אכסנייה משנות ה-70, ושיבצו אותו כשיר מספר 2. כל מה שהיה צריך ללכת לרעתו - היה לרעתו.
והנה משהו באמת באופן אישי לגמרי, ולחלוטין לא כעיתונאי. לטורינו הגעתי בלי הרבה יותר מדי חיבה למיכאל, אפילו אהיה כן ואומר שהייתה לי סלידה מסוימת מהמוחצנות שלו, "למה אנחנו שולחים את הקוקיצה הזאת", שאלתי את עצמי, "הוא מביך וממש לא מייצג אותי". הפעם הראשונה שנפגשתי איתו פנים אל פנים בכלל לא הייתה בריאיון, אלא ביום הזיכרון בבית הכנסת של טורינו. "מיכאל תכיר, זה יניב מוואלה!", אמרה לו ראשת המשלחת הדר בן מנשה, והוא הסתובב אלי בדמעות וחיבק אותי. "למה אתה בוכה?", שאלנו אותו, והוא מיד ענה: "מרגש אותי להיות כאן בבית הכנסת ביום הקשה הזה, שכל כך הרבה חיילים ששומרים עלינו מתים ואנחנו כאן, זה קשה". אני לא אדם דתי בשום צורה, אבל כשהוא שר מול ארון הקודש את "אבינו מלכנו", הקול הצלול שלו הצליח לחדור אפילו ללב המאובן שלי.
הפעם השנייה שנפגשנו הייתה אחרי החזרה השנייה, לריאיון אחד על אחד, שבו פגשתי אדם פתוח שבניגוד לנציגה הקודמת שלנו לא הטיל וטו על שאלות, לא עשה פרצופים, והסכים להתראיין על הכל. כשהמצלמה כבתה הוא אמר לכתבים הישראלים "אתם מרגשים אותי יותר מהאירוע עצמו, בסוף השבוע אני חוזר אליכם, אתם הבית, אתם מה שיש לי".
אירוע השטיח הטורקיז הוא אירוע משעמם, שאפילו אנחנו העיתונאים היינו שמחים לא להיות שם. הוא ארוך מדי, חם או קר מדי, גשום לפעמים, עם הרבה מאוד אמנים לא מעניינים. עד שמיכאל הגיע ופשוט העיר את כל האירוע הרדום הזה. כל מה שביקשנו ממנו ומהצוות שלו קיבלנו - סרטונים, תגובות, ריאיונות, תמונות, ציטוטים - מיכאל בא לעבוד והוא התמסר לעבודה. לא היה מצב שכיוונו לעברו מצלמה והוא אמר "לא לא, לא בא לי", אלא מיד חיוך ענק ו"איזה חלום מדהים זה הדבר הזה".
הוא כל כך חברותי, שכל מפגש איתו זה מיד חיבוקים ואהבה, והאמת - אם זה היה אפשרי, הוא היה מגיע גם אליכם ומחבק אתכם. כן, גם הטוקבקיסט הרעיל ביותר היה מקבל חיבוק, חיוך, ו"יש לך את הזכות לחשוב ככה ואני מכבד את זה, העיקר שתיקח את החיים בקלות, הכל טוב!". מיכאל אילץ אותנו, כן - גם אותי, להסתכל במראה של הנפש, מה בדיוק מפריע לנו במוחצנות, כמאמר הפסיכולוגים בגרוש - איפה זה פוגש אותנו. אותנו, אנשים שבדיוק כמוהו, סבלנו מבריונות, מי בגלל חשד שהוא הומו, מי בגלל שהיא במידה גדולה יותר מ-44 לא עלינו, ההוא שהולך עקום וההיא עם הגשר בשיניים. כמעט כל אחד ואחת מאיתנו עברו איזשהו סוג של חרם, ובכל זאת זה לא מנע מאיתנו לחבוט במיכאל. הבעיה היא אנחנו, לא הוא.
אתמול בערב, קצת פחות משעה לפני חצי הגמר, התראיינתי לתוכנית של איריס קול ב-103fm. בין היתר היא שאלה אותי אם לדעתי יש למיכאל בן דוד קהל בישראל. אני לא מומחה גדול בתחום הזה, אבל הקהל הוא זה שבחר בבן דוד והפך אותו לזוכה הגדול של האקס פקטור. מיכאל בן דוד הוא הרבה יותר מ-I.M או אחד שנדחף (כן, בצורה מביכה, אי אפשר לייפות את זה) לפריים עם המנחים. הוא אדם רגיש ברמה שהרבה זמן לא ראיתי, עם קול ענק, שיודע לרקוד בצורה מעוררת קנאה, עם יכולות משחק אדירות, עם לב גדול, ואני יודע שיש לו שירים טובים בדרך, ושבקהל שלו יש לפחות אדם אחד.