מסרטו השני של אליא סולימן יצאתי נבוכה. בצאתי מאולם הקולנוע נתקלתי הן בשתיקה רועמת של צופים אחדים והן בהתלהבותם של חובבי הקולנוע שהסכימו סביבי שמדובר בסרט מצוין. גם אל מול הערכתם של יודעי דבר ומביני עניין למיניהם נותרתי במבוכתי, עד שאילצתי את עצמי להבין מה בעצם קרה שם. "התערבות אלוהית" הכריח אותי לעבוד בשבילו. למרות העצבים, כדאי להתאמץ.
ובכן, לצופים העתידיים אשמח לספק הוראות צפייה: א. אל תצפו לקוהרנטיות. ב. אל תחפשו עלילה ברורה. ג. נצרו את המושגים "אסוציאטיביות" ו"מטאפורות" כשאתם רואים/מדברים על הסרט. ד. ציינו לפניכם את הסמלים המסתתרים (לדוגמה: נחש. גם אדיפלי, גם דתי, גם פוליטי. כגון - נחש בלב האומה).
לאחר שנקטתי בעצמי בדיעבד בהוראות אלה, הבנתי מעט יותר את חזונו הקולנועי של סולימן, כמו גם את הסיבות להפיכתי באופן אקטיבי לצופה נבוכה.
"התערבות אלוהית" נפתח במעין לופ של תמונות מחיי היומיום המעצבנים למדי בנצרת: שכנים מתנכלים זה לזה, איש שובר את הכביש המוביל לביתו, שבנה בעצמו לפני כן, שכן מפוצץ את הכדורגל שילד מקפיץ על ברכו, שקיות זבל עוברות מחצר לחצר, וגיבור הסרט מחכה לאוטובוס בתחנה שבוטלה. האוטובוס לא יגיע. הוא יודע, ובכל זאת מחכה. התמונות חוזרות שוב ושוב בווריאציות. אפשר להתווכח האם מדובר בלופ אינטליגנטי וחריף או בעיקר מעיק. בתוך הלופ איתר צופה חד עין את סמלי השטן.
(666, כוכב מחומש על הקיר, נחש). כמו דייויד לינץ', הסכימו האחרים, מלאי הערכה לבמאי רב הרבדים. ואני מה אגיד? אני לא אוהבת את דייויד לינץ'.
בהמשך נוסע הגיבור, אותו מגלם הבמאי, מביתו. גלעין פרי שהוא משליך מהאוטו הנוסע מפוצץ טנק בצד הדרך. הרגע הסוריאליסטי והמופרך הזה, בו פעולה כל כך יומיומית הופכת לאקט נגד הכיבוש, עובד נהדר. הסרט רצוף רגעים כאלה, אבל הקשר ביניהם הוא אסוציאטיבי. מכאן ייקלע הגיבור לשתי עלילות מקבילות: א. הימצאות אצל אביו החולה בבית החולים. ב. רומן עם צעירה פלסטינית איתה הוא נפגש רק במחסום צה"ל. הגיבור ואהובתו לא מדברים. אנחנו לא יודעים את שמם. השניים יושבים כשפניהם אל המכוניות שנעצרות במחסום ואל חיילי צה"ל. רק ידיהם נוגעות, כאילו הן מנותקות מגופיהם הדוממים. מיהם אותו צעיר וצעירה? ובכן, האחד הוא הגיבור, ואילו עליה אנחנו לא יודעים דבר, מלבד היותה צעירה פלסטינית יפה. מכאן שמדובר בדמויות סמליות. כמעט כמו במגש הכסף של אלתרמן, אולי תמצית האתוס הישראלי, מופיעים נער ונערה לובשי חול וחגור וכבדי נעליים, הפעם במכונית. אבל נושאי המגש הפלסטינים מבוססים בייאוש ובתקיעות. כמו האוטו שתקוע במחסום, כמו התושבים בנצרת, כמו שני הנאהבים שאין להם איפה להיפגש מלבד מול סמל הכיבוש.
אפילו ברגעי סיפור האהבה נמנעת מהצופים הזדהות. אנחנו לא אוהבים את הזוג הזה, אנחנו מתבוננים בהם מתבוננים במחסום. יש מי שיטען שההתערבות האלוהית שבשם הסרט נמצאת דווקא שם, ברגעי האהבה. אבל גם האהבה הזו לא מובילה קדימה. כמו שאמר פעם דוד לוי, זו טיסה לשום מקום.
סולימן בנה סרט במבנה אסוציאטיבי. הוא לא נחמד אלינו, הוא דורש מאיתנו מאמץ בצפייה. מצד שני הוא גם לא מהפנתרים, שהיו בעצמם לא נחמדים: הוא לא דורש מאיתנו אקטיביות. הוא דורש שנסתכל.
ברגעים שונים בסרט הוא עומד, כגיבור/במאי מול קיר שעליו פתקיות צהובות. הפתקה שהוא תולש מהקיר היא הסצינה הקרובה. הקשר ביניהן מתברר רק בדיעבד. ונדמה שלא כולן מתפקדות באותה הצלחה. אבל חלקן מצוינות - כמו זו בה הגיבור עומד ברמזור יחד עם מתנחל ומולם שלט המזמין למטווח ועליו תמונת צעירה פלסטינית בכאפיה. הגיבור מגביר ווליום ומשמיע לשניהם שיר פופ אמריקאי בעיבוד ערבי מובהק. הערבי והמתנחל מול הרמזור ממחיזים קרב אקדוחנים, רגע לפני היריות.
אליא סולימן לא מצפה שנאהב אותו, או אפילו שנבין אותו לגמרי. לקהל הישראלי ברור שמדובר בסרט פוליטי, ובכל זאת קשה לחלץ ממנו אמירה כזו, אולי מלבד זו שכולנו תקועים באותו מחסום. נדמה שהסכסוך והכיבוש אינם רק נקודת המוצא של הסרט אלא תמונת מציאות שאפשר לשנותה רק בפנטסיה. בלון אדום ועליו פניו של ערפאת מטלטל את שגרת החיילים במוצב, והם מחכים לפקודה לירות בו. בחסות הבלון האדום מצליחים שני הגיבורים לעבור את המחסום בעוד הבלון שט מעל נופי ירושלים עם דיוקנו המחייך של הראיס. ומה עושים הנאהבים אחרי שהם חוצים את המחסום? בעצם שום דבר. דבר לא השתנה. הנערה חוזרת והוא נשאר בביתו.
סולימן מצייר מצבים המגיעים עד לנקודת הרתיחה ומשאיר אותם ואותנו שם, בתוך הלחץ. מלבד רגעים מעטים של הקלה, הרי שכולם שם מעלים עשן: בבית החולים באמצע הלילה מעשנים החולים ואנשי הצוות, מעשן הרתך בנצרת ומעשנים בני לווייתו עוטי המשקפיים הכהים, מעשן הגיבור עצמו וסיר הלחץ בסוף הסרט, העומד על הכיריים רגע לפני התפוצצות ואף אחד אינו קם לכבות את האש.
בפסטיבל קאן האחרון, בעוד סרטו של סולימן זוכה לשבחים, ראיין אותו גיא פינס. פינס לא הבין מדוע סולימן מסרב לדבר איתו עברית, שפה ששניהם מבינים. סולימן לא אמר ערב טוב גיא, ודיבר באנגלית. גם בפס הקול התמרמר פינס על בן הארץ שסירב לדבר איתו בשפתו. אבל זו לא שפתי, אמר סולימן, פחות או יותר. אם אתה לא טורח ללמוד ערבית, למה שאני אדבר איתך עברית?
אליא סולימן דרש שפינס יתאמץ בשבילו, כמו שהוא דורש מצופיו. "התערבות אלוהית" אמנם מצדיק צפייה מאומצת ודרוכה, אבל יש לראותו כמבט מאוד אישי ומלנכולי על המציאות. סולימן רואה את סיר הלחץ, אבל ספק אם סרטו הוא מאמץ להוריד אותו מהכיריים הבוערים. למעשה זהו עוד תיאור, אינטליגנטי וגבה מצח, של שש לפני המלחמה.
למרות תשובתו לפינס, יותר מאשר ערבית ועברית, סרטו של סולימן מדבר בשפת הייאוש. מסיר הלחץ תשחרר רק ההתערבות האלוהית, אך זו אינה באה. אליא סולימן אולי מפגין אמונה באחיו בני האדם, פלסטינים וישראלים, כשהוא משגר להם סרט מורכב לצפייה ולהבנה, אך זו אמונה בעירבון מוגבל. לפי סולימן שקיות הזבל ימשיכו לעבור מחצ
הלופ
17.2.2003 / 9:59