היגיינה גירלז

מעולם לא נכחתי בהופעה חיה של קיילי מינו או ג'ניפר לופז, כך שיכול להיות שאני טועה, אבל שתי ערכות הדי.וי.די המתעדות הופעות חיות של שתי ענקיות הפופ הללו – “Kylie Fever 2002” של קיילי ו”Let's Get Loud” של ג'יי לו – הן בעיטה ענקית במיתוס ההופעה החיה. מימי היווצרותה מפמפמת אותנו תרבות הפופ על כל גווניה באקסיומה שתקליט זה תקליט, אבל אין כמו הופעה חיה, כי גם אם תשמע אלפי תקליטים של שלמה ארצי, לעולם, אבל לעולם, לא תרגיש את אותה קירבה בלתי אמצעית ליצירתו כמו ברגע החד פעמי והקסום בו זיעתו מושפרצת עליך מהבמה. ככה זה, או שככה לפחות מספרים לנו החבר'ה ב"מאחורי המוזיקה" ב-VH1.

אצל קיילי וג'יי לו הכל מתוכנן, מחושב ומובנה מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. אין אף תנועה או חיוך ספונטניים או חד פעמיים ולמרות המרהיבות הכללית של השואו הבימתי לא ברור לי למה זה טוב. אם אנחנו נמצאים בטריטוריה של המלאכותי, המעוצב והמתוכנן, מה אנחנו מקבלים מהופעה חיה שאנחנו לא יכולים לקבל בוידיאו קליפ? יתכן שלנוכחות הפיזית בהופעות המדוברות היה איזשהו ערך מוסף שלא ניתן להעביר אותו בצילום, אבל מהמסך נראה שהופעה של כל אחת מהן היא לא יותר מאשר מחזמר חנוכה משודרג. שתי ההופעות זהות בכך שהן מלאות באפקטים, רקדנים, פירוטכניקה וקצב מטורף של החלפת תלבושות, אבל יש ביניהן הבדל מהותי אחד (גם בהופעה עצמה וגם בהגשתה כמוצר) והוא בסטייל. בעוד שלמוצר של לופז יש שיק של עוזרת בית, קיילי ממריאה על כנפי הסטייל המוקפד, המעודכן והאיכותי.

רבים ודאי יתאכזבו לשמוע שהדי.וי.די החדש של ג'ניפר לופז אינו מכיל הופעה חדשה אלא הופעה שלה משנת 2001, כך שאין שום זכר לג'ני מהבלוק. במקום זה אנחנו מקבלים הופעה חגיגית בפורטו ריקו, ואת ג'ניפר לופז כמאה אחוז צ'יקה לטינה. התלבושת הראשונה של ג'יי לו לערב היא מעין שמלת פלמנקו אדומה (בהמשך היא מחליפה לתלבושת שאקירה, הכוללת מכנסי עור נשרכים, חולצת קשירה ופאת תלתלים ענקית ולעוד אינספור תלבושות אחרות), בעוד שהרקדניות לצידה חנוטות בלוק "סיפור הפרברים". בהופעה היא מארחת את רקדן הפלמנקו החסון חואקין קורטז, שאיתו היא ניהלה רומן (מצד שני, בעלה לשעבר כריס ג'אד היה המנהל האמנותי של ההופעה, וחוששתני שרק גיא פינס יוכל להסביר לי מה קורה פה). מעבר לדגלי פורטו ריקו מתנופפים, מחווה לזמרת המקסיקנית המנוחה סלינה, וכמות נכבדה של שירים בספרדית, מקפידה לופז לתבל את דבריה לקהל בכמה שיותר חנופה בשפת מקור. לאהבתה המוצהרת של לופז להיפהופ אין שום זכר. אם אתם בקטע הלטיני או שוקלים טיול לפורטו ריקו (מצורפת רצועת בונוס תיירותית שמייחצנת את נופיה המרהיבים של האי האקזוטי), הדי.וי.די הזה הוא בשבילכם. אישית אני מעדיפה את ג'יי לו בפאזת הגעגועים לברונקס, עם קצת פחות מוצ'וס גרסיאס וקצת יותר בלינג בלינג.

לעומת זאת הדי.וי.די של קיילי, שמתעד הופעה חיה שלה במנצ'סטר במאי 2002, הוא מלאכת מחשבת של סטיילינג מוקפד, הנשמע לנושא מסוים (מדע בדיוני כמובן), אך גם מתפרש לצדדים, כולל מחוות ל"תפוז המכני" עם ד"ש לבטהובן, לתרבות האולדסקול היפ הופ (עם קריצה ל”Duck Rock” של מלקולם מק'לארן), לעתידניות יפנית (בשיר ”GBI”, בו הפך Towa Tei את קיילי לפונט מואנש) וכו'. ההופעה מחולקת לשבע סקציות שונות, שבכל אחת מהן מגלמת הכוכבת פרסונה קיילית אחרת, החל ממטרופוליס קיילי ועד דומינטריקס קיילי, כשהרקדנים, התפאורה, התאורה והאימג'ים המוקרנים ברקע (אותם תוכלו לראות גם לחוד, כחלק משלל הבונוסים המצורפים לדי.וי.די) מגבשים את הכל לכדי חוויה הרמטית. קיילי נראית כמו שלושה מיליון דולר לא משנה באיזו תלבושת, הרבה מהלהיטים שלה מצוינים והמארז הכללי גם הוא טיפ-טופ. מה שלא ברור לי זה אם הכל במילא כל כך סטרילי, בשביל מה לעזאזל היא צריכה להתעקש לשיר בלייב.