צ'יטי צ'יטי בנג בנג

באתר Bangbus הדברים לא מסובכים. Ugly, הנהג המכוער, מעוטר ברווח אימתני בין השיניים הקדמיות ובאיכויות דיבוב של רועה זונות, מוביל את הרכב המסחרי ברחבי אמריקה האורבנית, הפרברית, אורב לטרמפיסטיות תמימות. מדובר במנעד גילאים מצומצם – אמצע שנות העשרים, צפון ודרום, לא יותר. מאחור יושב חבר מזדמן של UGLY, תליין מיני של הקורבן המיועד. ואז, כבאורח פלא, נקרית בדרכם ברחוב פתיה צעירה. יד יוצאת אליה מן החלון, מזמינה אותה להצטרף לנסיעה, טרמפ תמורת תשלום. לא עוברות שלושים שניות מרגע הסכמתה וכבר היא מקולפת מבגדיה העליונים, בולעת בתאווה, מנתבת את זרג הענקים של הזיין המתחלף אל תוכה, בתווך אין כל שיער ערווה. מעשה השפיכה מבוצע פרונטו, אל פניה, כשברקעUGLY נוהם ונוער, מרבה להשתמש בשמות התואר Bitch ו-Slut. "הו, כן!", הוא מדרבן את חברו, "תן את זה ל-Cock Sucker". שניות קצרות חולפות והנה דלת הרכב המסחרי נטרקת מאחריה. היא מושלכת לרחוב, לעתים בבגדיה התחתונים. המקום היאה היחיד ל-Slut שכמותה. "זה אמיתי", מוטבעת חותמת בסיום הסרטון. למקרה שחשדתם.

"זה אמיתי", מבטיח גם מייק, מ-Mikes Appartment. המתודיקה שלו מבוססת על פרסום מודעה בעיתון הולנדי, בדבר דירה זולה להשכיר. הנערות שבאות להתעניין בדיור, זוכות גם הן לטיפול המלכותי, סיבוב על צידן, מלוא השפריץ זרע לפנים, קריאות התפעלות לצד גנאי ושטנה, אפיונים אישיותיים ואבחנה תרבותית כי פרוצות יעשו הכל עבור כסף, או שווה ערך. מרביתן יסכימו להיפרץ ולהיבעל אפילו בחינם, רק עבור ההנאה שבתמונת גבר שרירי עם תותב אהבה מתנפח רוכב מעליהן בארבע תנוחות מסודרות והתענוג שבפליטה על הפנים. נשים – כלומר, כל הנשים - זונות. זימון מספר כרטיס האשראי שלכם בידי מייק יחוויר לכם אמת בלתי חוזרת זאת בדרך הגרפית ביותר.

הרשת מנומרת באתרים דוגמת אלה. תכליתם כלכלית גרידא ומקדם החרמנות של הגולש הוא עתודת ההון שלהם. גברים אוהבים לאונן מול תסריטי השפלה פורנוגרפיים בהם גברים מרוקנים את המושגים "מיניות" ו"אשה" מכל תוכן. גולשים מוכנים לשלם כסף כדי לחזות במקצועניות משתגלות בתשלום, במסווה של פתיות גמורות שנפלו קורבן לחולשותיהן הנשיות הבלתי נמנעות: פריצותן וטמטומן. נוכחותה של המצלמה ברגעי השפל האנושיים הללו הופכת את השחקנים באתרים מדומי המציאות הללו ללא אנושיים, בוודאי לא מיניים. הנחת היסוד מאחורי מעשי ההפקה הזולים – אולם המשגשגים הללו – גורסת כי גברים נמשכים לנשים בזויות, זולות, קלות להשגה ולשכנוע; ביסוד האקט המיני עומדים ניצול והשפלה, וככל שהם מפורשים ובוטים יותר, כך הם מגרים יותר. הניסיון לשוות לקטעים הללו אותנטיות, נועד ליצור הזרה בין עולם הפורנוגרפיה המבוים לבין "המציאות", "החיים האמיתיים", המתועדים כביכול באתרים אלה. אולם ההזרה הזאת היא מלכודת, שכן היא מביאה לרושם ההפוך לגמרי: ב"מציאות", כמו בקולנוע הפורנוגרפי, נשים הן כלי קיבול לגחמות ירודות. גברים הם סוכניה של תרבות מינית אלימה, אליה הם מחויבים מכוח היותם גברים ומטבע היותן של נשים – נשים, כלומר: פרוצות וכו'.

אקט השפיכה על פניה של אשה משיג שלוש מטרות: האחת, הוכחה לגבריותו של השופך. הנה כי כן, מכונה רבת און זו מראה לאשה ולעולם כולו את עוצמתה המינית הגברית. לא בהיחבא, בתוך פותה של הנקבה, אלא על פניה, מעשה שפיכת זרע לריק, שכן האשה היא מכשיר אוננות עם רקמות ותו לא. השנייה, לבזות ולהשפיל וכל שזה כבר נאמר. השלישית, הארקה מתוכן של האקט המיני, שאינו עוד מנהג טבעי שתכליתו הפרייה ורבייה, כי אם כלי חברתי, מעין נייר לקמוס להתנהגות ב"חיים האמיתיים", הארוזים בקליפים של רבע שעה. מעין הצצה מפוברקת אל מאחורי הקלעים של המפגש בין המינים.

הכשל והסכנה המוסרית העומדים ביסוד העניין נעוצים בכך שאותו פיברוק מהדס על התפר שבין בדיה למציאות, בין אמת לשקר. הגולש מתבקש ומתאווה להאמין ש"האמת" המוצגת לו בסרטון היא "המציאות". בשובו אחר כך אל חיקו של העולם, בו מרבית הנשים אינן מגולחות שיער ערווה ואינן נהנות משפיכת זרע על פניהן, יתקשה להתמודד עם הפער. הפער הזה, התפר הזה, הוא בית הגידול האינטרנטי לאלימות מינית.

חשוב להבין: אין כל פסול בפורנוגרפיה, כל עוד היא תוצר של הסכמה בין שני בוגרים ונעדרת אלמנטים של ניצול רגשי, גופני או אחר. חירותה של האשה על גופה צריך שתהיה מוחלטת, גם אם לעתים מעמידה נשים באור לא מחמיא ומעוות. לא פחות מפורנוגרפיה, תרבות המערב, בעיקר הטלוויזיה, הקולנוע וענף הפרסום, תרמו לזילות דימוי האשה. אולם כל עת שמדובר ב"פשע תרבותי בהסכמה", ממנו שני הצדדים נהנים (שכרן ומעמדן של דוגמניות ושחקניות אשר פוגעות במאבק האשה לדימוי הוגן, גבוה לאין שיעור מזה של כוכבניות פורנו. אלה הם, כנראה, "דמי שתיקה" וניקיון כפיים מניחים את הדעת), אין בכך עיוות גדול יותר מהמקובל בתרבות המערבית. עולם כמנהגו נוהג – מין היה, הווה וימשיך להיות ציר סביבו תעשיית הבידור ואחרות סובבות. מידת הפולשנות של מצלמות והמפורשות של הטקסט המיני בסרטים פורנוגרפיים, היא הקשה לעיכול, שלא בצדק.

על מקדם החרמנות בטקסטים הפורנוגרפיים הממוסדים, המוגדרים ככאלה, ניתן להתווכח, אולם ראוי שדיון זה לא ייתפס בעיני מנהליו כחריג מכל דיאלוג שנושאו אטרקטיביות מינית של כל מאן דהו ממין נקבה או זכר: דוגמנ/ית, זמר/ת, שחקנ/ית, ידוענ/ית, בן/ת השכן, וכן – כוכב/ת סרטים פורנוגרפיים. את החרמנות, כמו גם את הדמיון המיני, אין דרך ואין טעם לנסות ולהגביל. רעיון איוולת זה של רתימת מוסרנות למחשבה מינית הוא כלי שהיה חביב לאורך השנים על הגופים הצבועים ביותר: הכנסייה, הממשלות ושאר ציניקנים. קולה של אנקת אורגזמה הדהד באוזניהם כתרועת מהפכה, לא פחות. ומהפכות, זאת ראוי לזכור, כל ממסד עוין. אפילו יותר מאשר פורנוגרפיה.

אולם הבעיה הנוקדנית שעולה מהגלישה באתרים הנזכרים ובאחרים, היא אותו פער מדובר בין "מיניות בהסכמה", אותה נתבע הצופה לקבל כמלאכותית, כאקט של תיאטרון מיני ותו לא, ל