לפני כשבוע, במסיבת עיתונאים לקראת העונה הבאה של האופרה הישראלית, דיבר המנכ"ל צח גרניט שוב ושוב על יתרונה של "הבמה" הייחודית שניתנה לו. הוא דיבר על "הבמה" בנימת כבוד והערכה, כמי שזכה להיות מופקד עליה לתקופה קצובה. המשמעות של אותה "במה" היא דו משמעית. מצד אחד, במה במובן הפרוזאי של המילה: המשטח המוגבה עליו מוצגות הפקות האופרה המקומיות. במה ורסטילית ומשוכללת, שיכולה להכין עשרות משתתפים בו זמנית בשלושה מיקומים שונים, בעומק של עשרות מטרים. אין עוד במה כזאת בארץ, זאת עובדה.
מצד שני, גרניט התייחס למילה "במה" גם כפלטפורמה. מזבח תרבותי. רשת חברתית מהזן שכבר לא מייצרים. כזאת שצריך לצאת מהבית, להתלבש יפה ולבוא בקרב בני תרבות אחרים כדי ליהנות ממנה. אין עוד מוסד ישראלי שמקבל מהקהל שלו חסד ואמון ברמה שנותנת לו חופש יצירתי כמעט חופשי כמו הבמה של האופרה. מערכת היחסים בין הקהל לבמה הזאת הדדי ואורגני. האופרה מכירה את הקהל שלה, המנויים מכירים את האופרה. לפעמים, זה יוצר חידושים לא ברורים מאליהם. "הימורים", אם תרצו. הימור כזה רץ כיום על הבמה המיוחדת של בית האופרה בתל אביב.
"אלצ'ינה" של הנדל היא הימור, כפי שכל אופרת בארוק היא הימור בישראל, לבטח כשהיא מבוצעת בפעם הראשונה. ראוי לציין שהפוליפוניה הבארוקית לא אהודה יותר מדי על חובבי האופרה הישראליים, עדות לכך ניתנה במספר ההופעות המצומצם של ההפקה הנוכחית - אך "המשוגעים לדבר" לא יעזו לפספס הזדמנות לראות קלאסיקה כזאת על הבמה הגדולה. הדבר דומה במידה לחובבי הרוק הפרוגרסיבי המקומי. זן נכחד ומושמץ כביכול, אך נדמה שאם להקת "ג'טרו טאל" (חובבת הבארוק בעצמה) תגיע לכאן עשר פעמים בשנה, היא תמלא את היכל התרבות כל פעם מחדש.
באופן אישי, אחת ההפקות שהכי נהניתי מהן בשנים האחרונות באופרה הישראלית הייתה ההפקה התזמורתית של "אורלנדו" של הנדל. הדואט של אנג'ליקה (דניאלה סקורקה) ואורלנדו (אלון הררי) ב-"Finché prendi ancora il sangue", אותו שמעתי לראשונה בהופעה חיה על במת האופרה הישראלית, היה הטוב ביותר ששמעתי (וחיפשתי. הו, כמה שחיפשתי). יש משהו דווקא במוזיקה העתיקה הזאת שאיכשהו מצליח להיות קליט כל כך. כמעט אירוויזיוני באופיו. באופן טבעי, התרגשתי לקראת הגעתה של "אלצ'ינה" לארץ הקודש, שהיא מין אחות חורגת של אותו אורלנדו, ומבוססת על אותה פואמה אפית.
האמת היא שאפשר להבין למה לקח ל"אלצ'ינה" 293 שנה להגיע לארץ הקודש. עלילת ההצגה מקושקשת אפילו יחסית לאופרה, והרצ'יטטיבים נמרחים, חוזרים על עצמם ובסופו של דבר, אפילו מרדימים. הבמאי עידו ריקלין עשה הכל כדי לגמד את הבעייתיות המובנית של "אלצ'ינה", עד כדי כך שייתכן כי יותר מההפקה שמוצגת כרגע באופרה היא "אלצ'ינה של הנדל", היא קודם כל "אלצ'ינה של ריקלין". במקום אופרה על מכשפה שהופכת גברים לחיות טרף כמו במקור, ריקלין הפך את היצירה של הנדל למבט חודר על כוחה של אהבה אובססיבית, כזאת שיכולה לנצח הכל - חוץ מאשר היא מפסידה. ריקלין ברא מחדש את הצד התיאטרלי של אלצ'ינה בצורה אינטימית, כשהוא משתמש בשבריר מגודלה של הבמה הענקית של האופרה, תוך כדי שימוש חכם במראות וקטעי וידיאו שהוסיפו זווית מודרנית ועמוקה יותר ליצירה.
ריקלין פירק את האופרה לגורמים, והרכיב אותה מחדש. יש לזה יתרונות וגם חסרונות. ראשית, האופרה קוצרה משמעותית, כאשר למעלה משעה של מוזיקה נחתכה והותירה "רק" שעתיים וחצי כולל הפסקה. את האווירה הקודרת של אי מסתורי ומכושף מחליפה אווירה הוליוודית. האורחים נראים כאילו נסחפו מחופי האוקיינוס השקט כמו מרלון ברנדו ב"הפרא", בעוד האחיות המכשפות מתכתבות קצת עם סטלה ובלאנש של "חשמלית ושמה תשוקה". ריקלין מערבב ביד אמן קלאסיקה עתיקה עם נוסטלגיה מודרנית בנוסף לנגיעות אוונגרד בלתי מפוענחות. השיא מגיע כשארבע הרוחות של אלצ'ינה סובבות את הבמה בעירום חלקי. האווירה קופצת מבורגנות של אמצע המאה ה-20, דרך מהפכת האהבה החופשית של הסיקסטיז ואז חזרה לסיפורי האגדות הקלאסיות והאפלות. זה יכול בקלות היה ללכת לאיבוד, אבל ריקלין הצליח לשזור את כל התמונות המנוגדות האלה למין יצירה גדולה אחת.
ובסופו של דבר, זו המוזיקה. הבחירה להציב את התזמורת ב"פיט הקטן" ולהשתמש בפיט הגדול כתוספת לבמה התבררה כהצלחה גדולה. ברגעים רבים הסולנים עמדו ממש על סף הקהל, ושברו מולם את הקיר הרביעי. תזמורת בארוקדה, שמתמחה בז'אנר, הוצבה בלב הבמה, כשההתרחשות סובבת אותה (גילוי נאות: מנהל התזמורת, עמית טיפנברון, הוא אחיו של עורך האתר בו אתם גולשים עכשיו, עובדה שלא הייתה ידועה לח"מ בזמן כתיבת הביקורת).
התזמורת הקטנה לא הרגישה כמו אורחת בבית האופרה, ותחת ניצוחו של איתן שמייסר היא הדגימה כמה שהיא "שוחה בחומר" בקלילות. זה הפורטה שלה, גם כשהיא ניצבת מול יצירה תובענית במיוחד. למעשה, הנגנים הציבו רף גבוה במיוחד לסולנים שנאלצו להילחם בעוצמות שלה. זה לא תמיד עבד. כך למשל ענת צ'רני, בתפקיד ברדמנטה, שהציגה יכולות דרמטיות מצוינות אבל קולה הערב פשוט לא הצליח למלא את החלל הגדול של בית האופרה. האריות של צ'רני בוצעו ללא רבב, כמו תמיד יש לומר, אבל עוצמת הקול שלה לא הצליחה לתת פייט הפעם. קשה היה שלא להרגיש שבאולם קטן יותר צ'רני הייתה יכולה להביא את הכישרון שלה לידי ביטוי בצורה טובה יותר, אלא שכאמור - מדובר בבמה הגדולה בישראל, והיא מיועדת לכוכבים הגדולים ביותר.
יעל לויטה בתפקיד הראשי של אלצ'ינה נכנסה בקלילות לאווירה הפוסט-מודרניסטית המיוחדת, וקולה הגדול הצליח להתחרות בכבוד עם העוצמה של התזמורת. אלא שמההפקה הזאת אנחנו נזכור שני סולנים ברמה שמזמן לא נראו על הבמות בתל אביב. וינס ויי, הרכש מדרום קוריאה שביצע את תפקידו של רוג'רו, הציג מנעד נדיר של קונטרה-טנור-סופרן. בהנחה שלא נזכה לשמוע זמרי קסטרטו בימינו (וטוב שכך, אף ילד לא צריך לעבור סירוס בשם האמנות), ככל הנראה וינס ויי הוא הדבר הכי קרוב לסולנים שביצעו את היצירות של הנדל במאה ה-18. קול כמו של ויי יכול להיות כל ההבדל בין הפקה מצוינת של אופרת בארוק להפקה גדולה מהחיים.
מעל כולן בלטה עוד "שחקנית רכש" מחו"ל, אלא שהפעם מדובר בישראלית לכל דבר. הילה פחימה, בוגרת הקונסרבטוריון בכרמיאל וסטודיו מיתר, היא כבר שם דבר בעולם האופרה הבינלאומי. החזרה שלה לבמת האופרה בתל אביב לא לוותה ביותר מדי רעש וצלצולים, כיאה לנישה המאופקת, אך בסופו של דבר פחימה הציגה לקהל המקומי מה שהפך אותה לכוכבת כל כך גדולה. כמו כוכב NBA שחוזר לרגע לשחק בליגה המקומית בה הוא גדל. זה היה מרגש, ובעיקר מרשים.
פחימה גילמה את מורגנה, שלא זוכה באופרה ליותר מדי רגעי חסד מוזיקליים, אך פחימה מצליחה להפיח בה עומק רגשי, לצד מנעד קולי בלתי רגיל. הסופרן קולורטורה שלה המשיך להיות מעודן ומלא נפח גם כשהגיעה לטונים גבוהים, דבר שהיא עושה בקלילות מלאת חן. הקול שלה לא צרם לרגע, מדהים כמה שזה לא מובן מאליו. היא גורמת לזה להיראות קל. אם זה לא היה כל כך יפה, זה היה מעצבן.
עברו ארבע שנים מאז הפעם האחרונה של פחימה על הבמה בתל אביב, ונראה שהיא קפצה מדרגה מקצועית מאז בכל התחומים. כרגע נראה שהיא מחוץ לליגה שלנו. לא צריך להיות חובב אופרה בשביל ליהנות מהיופי הזה. ניתן רק לקוות שהתשואות שהיא קיבלה מהקהל המקומי יגרמו לה לרצות לחזור לפה שוב בהקדם.