סרט מצרי עם שחקנים ישראלים, סרט אמריקאי על יהודים והסרט המטורף שהסעיר את הריביירה

ביום רביעי, יצאה לדרכה המהדורה ה-75 של פסטיבל קאן, שהיא גם המהדורה הראשונה שלו שמתנהלת כשגרה מאז הקורונה. האירוע יינעל רק ביום שבת, אז הדרך עוד ארוכה, אבל אפשר כבר לסכם את החלק הראשון שלו. לא נלאה אתכם ברשימת כל הסרטים בהם צפינו, אבל הנה הבולטים שהוצגו כאן בהקרנת בכורה עולמית, ואין ספק שעוד נשמע עליהם רבות במהלך החודשים הקרובים, לפחות בתוך הבועה של עולם הקולנוע.

חמש שנים לאחר שזכה בדקל הזהב עם "הריבוע", הבמאי השוודי רובן אוסטלנד חזר לריביירה עם צורה גיאומטרית אחרת - סרט בשם "משולש העצבות", שמסתמן כרגע כפייבוריט לזכייה בדקל הזהב. ההקרנה הראשונה שלו לתקשורת היתה מן המדהימות שיצא לי לנכוח בהן בימי חיי. הקהל פשוט הרים את התקרה פעם אחר פעם בשאגות של צחוק.

הסרט מתחיל בסצינה שנראית כאילו נתלשה מ"סיינפלד", בה דוגמן ודוגמנית מנהלים ויכוח סביב השאלה מי צריך לשלם את החשבון. המערכה השנייה שלו כבר נראית כמו "הלוטוס הלבן" עם הנג-אובר, ומתרחשת בספינת תענוגות שבה העובדים הם עבדים נרצעים של התיירים האוליגרכים, עד שהשייט יוצא משליטה ומוביל לשני קטעים בלתי נשכחים. אחד כולל מרתון הקאות ואחר פינג-פונג של ציטוטים קפיטליסטים ומרקסיסטים. הקטע השלישי הוא כבר שילוב של "אבודים", "בעל זבוב" ו"אזור הדמדומים".

יש בסרט איכויות רבות. לא סתם התוצאה הסעירה כך את הקהל, לא סתם היא החזיקה אותי בתשומת לב מלאה במשך 140 דקות, וזה לא פשוט בעיצומו של פסטיבל אינטנסיבי ובימי נסיגת מרקורי.

"משולש העצבות" גם מצטרף ל"פרזיטים" ול"ג'וקר" בכך שהוא מיטיב לתאר את מאזן הכוחות האכזרי בין מי שיש להם ומי שאין להם, ואז את מה שקורה כשהאיזון הזה משתבש. שני אלה זכו בפרס הראשי בפסטיבל שבו הוקרנו (הראשון בקאן, השני בוונציה), אז למה שזה לא יקרה גם הפעם?

"משולש העצבות" הולך כמה צעדים רחוק יותר משני קודמיו, ומוסיף להם כמה שכבות נוספות, כולל היפוך כוחות מגדרי. הסרט מתחיל בסצינה שבה מחפיצים גברים וממשיך בקטעים בהם אישה מנצלת מינית גבר צעיר ממנה - ובדרך כלל אנחנו רגילים לראות את ההפך.

בין אם יזכה בדקל הזהב או לא, אין ספק ש"משולש העצבות" יירשם כאחד הסרטים הגדולים של 2022, ובכל זאת יש שתי בעיות איתו.

אחת: באמירות שלו יש משהו סכמטי ודידקטי, ובסופו של דבר גם צפוי. שנייה: אין ב"משולש העצבות" טיפה של אמפטיה כלפי הדמויות. יש בו אפילו סדיזם, וקשה להריע לסרט על מצוקתם של עניים כשנדמה שהוא בז להם באותה מיד שהוא שונא עשירים.

סרטו האוטוביוגרפי של ג'יימס גרי, מציג את סיפור התבגרותו של ילד בקווינס של שנות השמונים, במשפחה יהודית ליברלית שמשוכנעת כי עלייתו של רייגן לשלטון תוביל למלחמה גרעינית, ובסופו של דבר דרכה גם מצטלבת בזו של משפחת טראמפ.

ראינו לאורך השנים ובעיקר בשנים האחרונות הרבה סרטים על יהדות ארצות הברית, והדרמה של גרי ניצבת כסרט היהודי-אמריקאי האולטימטיבי, שנוגע בכל סוגיה ובכל סטריאוטיפ רלוונטי: אנטישמיות, טראומה בין-דורית, הגירה, התבוללות, מוביליות חברתית, הסבתא היהודייה, האמא היהודייה, הנסיכה היהודייה-אמריקאית וגם הערכים הפרוגרסיביים שהקהילה הזו נוטה להזדהות עמם, לפחות בתיאוריה. ויש גם המון בייגלים, כמובן.

כרגיל בסרטים שכאלה, את הדמויות מגלמים בעיקר שחקנים לא יהודים: אנתוני הופקינס כסבא, ג'רמי סטרונג ואן האת'וויי כהורים. כולם נפלאים, אבל את ההצגה גונב הילדון האלמוני בנקס רפטה בתפקיד הראשי.

זהו סרטו הטוב ביותר של גריי, במאי אמריקאי שמוערך בצרפת יותר מאשר במולדתו, ולכן הפך גם לאורח קבוע על השטיח האדום בקאן, בין השאר עם "הלילה הוא שלנו" ו"שתי אהבות", בהם שיתף פעולה עם מוני מושונוב. "Armageddon Time" מלא אנרגיות, מלא תוכן ומלא רגש. ביחד עם שותפו הקבוע, הצלם דריוס קונדג'י, הקולנוען יוצר כאן רצף של סצינות יפהפיות מבפנים ומבחוץ.

זה סרט אישי ואינטימי שיש בו נוסטלגיה וערגה, אבל גריי מוסיף לו גם עוקץ ואירוניה. לאורך כל הדרך, הוא מתאר כיצד המשפחה היהודית-אמריקאית מנפנפת בדגלים פרוגרסיביים, אבל בכל פעם שהיא עומדת במבחן מציאותי, לא מהססת לזרוק מתחת לאוטובוס אנשים שצבע העור שלהם אחר, או שהמעמד החברתי שלהם נחות משלה. יחד עם "שבעה בייבי" ו"ליקוריץ פיצה" הוא משלים טרילוגיה מפוארת של סרטים עכשוויים על יהדות אמריקה. שני הקודמים הופצו אצלנו, אפשר לקוות שגם הפנינה הזו.

סרט של במאי שמתגורר בשוודיה, שמתרחש במצרים, צולם בטורקיה ומככבים בו שלושה שחקנים ישראלים-פלסטינים, תאופיק ברהום, מכרם חורי ומוחמד בכרי.

את הסרט ביים טאריק סאלח, שנולד בשוודיה למשפחה מצרית, החל את דרכו המקצועית בסקנדינביה ולאחרונה ביים את המותחן ההוליוודי "חוזה מסוכן", בכיכובו של כריס פיין. ב"Boy From Heaven" מככב ברהום, מי שהופיע בין השאר ב"ערבים רוקדים" ו"ארץ פצועה" תוצרת הארץ. הוא מגלם צעיר מצרי שנשלח בתור חפרפרת לאל-אזהר, האוניברסיטה הסונית האגדית, היוקרתית והעצמאית, שהממשלה מנסה ולא מצליחה לחדור לתוכה.

הגיבור מוצא עצמו לכוד בצבת בין הממשלה, הממסד הדתי והאחים המוסלמים, מבין כי מאבקי הכוחות ביניהם עלולים להוביל למלחמת אזרחים, ומגלה עד כמה מצרים מושחתת מן היסוד.

בעיקרון, מדובר במותחן ריגול שגרתי, עם כל הקונבנציות וחורי העלילה שאופייניים לז'אנר (למה שהרעים פשוט יזרקו מישהו מהגג במקום לנאום במשך חצי שעה עד שיגיע מישהו להציל אותו). ההבדל הוא בקונטקסט, וסאלח משכיל להשתמש בקלישאות של הז'אנר כדי לשרטט דיוקן מרתק של מצרים העכשווית, ומצליח גם להוסיף לסרט עומק פילוסופי ותיאולוגי. מעניין לציין כי אחד מאנשי הדת מצטט בתחילה את ההוגה היהודי קרל מרקס, עוד המחשה לכך שהקירבה בינינו למצרים היא רוחנית ולא רק גיאוגרפית.

לפעמים נדמה שיש בפסטיבל קאן תחרות - איזה סרט מעביר על המדינה בה נעשה ביקורת קטלנית יותר. ישראל לא משתתפת במשחק הזה השנה - מצרים, כאמור לעיל, ועוד איך כן, וכך גם רומניה הודות ל"R.M.N".

את הסרט כתב וביים כריסטיאן מונג'יו, שלפני עשור וחצי זכה בדקל הזהב עם "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", ללא ספק אחד הסרטים המשמעותיים של שני העשורים האחרונים. הפעם, הוא מציב את העלילה ואת המצפון החברתי שלו בטרנסילבניה, שבה כעשרים אחוז מן התושבים הם מן המיעוט האתני ההונגרי.

בסרט יש כמה עלילות מצטלבות, והמרכזית שבהן מתארת כיצד התושבים המקומיים מתנגדים באלימות להגעתם של מהגרי עבודה אסייתיים. מונג'יו חושף בחריפות וביקורתיות את הגזענות הלאומית, אבל חוטא בעצמו - הזרים בסרטו מתגלים כדמויות המשניות ביותר, והקיום שלהם בתסריט פונקנציונלי ברובו.

כהרגלו, מונג'יו מיטיב למקסם את הדרמה בכל סיטואציה, והסרט ראוי גם מטעמים נוספים. הוא מתרחש במציאות ספציפית ביותר, אך עוסק בסוגיה אוניברסלית, שרלוונטית לרומניה, לישראל וכמעט לכל מקום אחר. בתיאורו כיצד המיעוט ההונגרי, שסבל וסובל בעצמו מרדיפה ומאפליה, הוא מי שמתקומם בצורה האלימה ביותר נגד המהגרים החדשים, "R.M.N" ממחיש טרגדיה אירונית - לא פעם, דווקא קבוצה מוחלשת אחת היא מי שמדכאת קבוצה מוחלשת אחרת.

זה לא סרט יומרני, זה לא סרט מדובר, והוא מוקרן בקאן במסגרת הבחירה הרשמית אך מחוץ לתחרות, אז גם אין לו סיכוי לזכות בשום דבר - אבל מבחינתי זה הסרט הכי טוב שראיתי עד כה בפסטיבל.

מאחורי הסרט עומדים הבמאי הצרפתי דומיניק מול ושותפו הקבוע, התסריטאי ז'יל מרשן. הסרטים הראשונים שלהם, "הארי חבר אמיתי" ו"למינג" הופצו בישראל בימים שבהם היה שוק גדול הרבה יותר לסרטים כאלה. סרטם האחרון, "רק החיות" הנהדר, הוקרן אצלנו ב-yes.

כרגיל אצלם, "הלילה של ה-12" הוא מותחן, העוסק באיש משטרה שחוקר רצח אכזרי של צעירה, ומפתח אובססיה כלפי מה שהופך לתיק לא מפוענח. בסטיאן בויון מגלם את החוקר, שפניו חסרות ההבעה מתקשות להסתיר את הסערה שמתחולל בתוכו. בתצוגה שלו אין תו מזויף אחד, וכך גם בסרט כולו. מול ומרשן מצליחים לרתק ולסחוף, ולעסוק בצורה עמוקה, רגישה וחריפה בנושא שבו כמעט כל הסרטים מתיימרים לגעת בימינו - גבריות רעילה.

הפסטיבל השנה מתקיים כמובן על רקע המלחמה באוקראינה. בצעד תקדימי, מנהליו אסרו על נוכחות של נציגים מרוסיה, כל עוד יש להם זיקה לממשלה - עסקנים, במאים ואפילו עיתונאים.

הבמאי הרוסי הבולט היחיד בריביירה הוא קיריל סרברניקוב, שמתחרה בתחרות הרשמית עם "אישתו של צ'ייקובסקי" ונוכחותו התאפשרה כיוון שהוא מתנגד משטר מובהק, שבילה בזמנו במעצר בית וכעת חי בגלות בגרמניה. הוא מתבטא בקביעות נגד המדיניות של ממשלתו - כולל במסיבת העיתונאים בקאן.

הנוכחות של סרברניקוב משכה עניין בעיקר בגלל הנסיבות, אבל הסרט שלו ראוי בלי קשר לכך להקשר הפוליטי. "אישתו של צ'ייקובסקי", כמשתמע משמו, מציג את סיפורה של אנטונינה מיליוקובה, שהמלחין נשא אותה לאישה אך ורק כדי להסתיר את היותו הומוסקסואל, ואז אימלל אותה לאורך חייה עד מותה הטרגי.

זה סרט כבד ומצועצע, תיאטרלי ואופראי ובקיצור יומרני - מילה שחוזרת על עצמה בסקירות שלנו מן הפסטיבל, כי ככה זה בקאן. עם זאת, הוא לא נטול עניין. דרך הסיפור התקופתי, סרברניקוב עוסק בנושאים שלמרבה הצער, רלוונטיים גם בימינו. למשל, הדרך שבה החברה מקדשת גאונים מסוגם של צ'ייקובסקי, והודות לאמנות שלהם מעניקה להם פס להתנהג בצורה מחליאה כלפי הסובבים אותם.

הסרט בכוונה לא משתמש במוזיקה של צ'ייקובסקי, אבל אם תצפו בו, כבר לא תוכלו להקשיב לה וליהנות ממנה שוב כמו בעבר.

בגיל 84, לבמאי הפולני יז'י סקולימובסקי יש יותר אנרגיה יצירתית מאשר לרוב הבמאים בריביירה. בתרגום חופשי, סרטו החדש נקרא "אי-אה", וכיאה לשמו הוא עוקב אחר תלאותיו של חמור, ומתאר כיצד הרוע האנושי משתקף דרך עיניו טובות הלב.

הסרט מזכיר כמובן את "בלתזאר" של רובר ברסון, שהציב גם הוא חמור במרכז העלילה, אך עשה זאת בסגנון סגפני. כאן, הסגנון שאפתני וניסיוני, והבמאי הפולני משחק עם הצבעים ועם זוויות הצילום בהתלהבות ובסקרנות, כאילו שנגע במצלמה לראשונה בחייו.

ההתלהבות של המאסטר הוותיק כמעט מדבקת, אבל ברדיקליות שלו יש משהו מעייף וניחוח של משקף עודף. הסרט במיטבו דווקא ברגעיו הפשוטים ביותר, כי די בתקריב אחד על פניו של החמור כדי לשבור את לבנו.

אך גם ברגעים האלה, עולה שאלה לא פשוטה: הסרט מצהיר כי טובת החיות עומדת לנגד עיניו, וברור כי המטרה שלו היא למשוך את תשומת לבנו לסבלם. אך מן הסתם, הוא לא שאל את החמור (ואת החיות האחרות שמככבות כאן) אם הוא מעוניין לשחק בהפקה קולנועית, ולהיות שותף לסצינות מאתגרות מבחינה נפשית ופיזית. האם אין בכך ממד של ניצול והתעללות? בסופו של דבר, "Eo" הוא חלק מהבעיה ולא מהפתרון.

שבע שנים לאחר שהסעיר את הריביירה עם "מקס הזועם: כביש הזעם", ג'ורג' מילר חזר לפסטיבל עם סרטו החדש. הפעם מדובר בפנטזיה בכיכובם של טילדה סווינטון ואידריס אלבה, על חוקרת המשחררת מבקבוק ג'ין שבכוחו להעניק לה שלוש שאלות - בקיצור, מדובר במעין "אלאדין" למבוגרים שוחרי קולנוע אמנותי.

הסרט מבטיח להיות פנטזיה עתירת תקציב, דימיון ורומנטיקה. בפועל, הוא מבוסס בעיקר על סצינות בהן סווינטון ואלבה עומדים ומדברים בחדר מלון. לא צריך כוחות על-טבעיים כדי לנחש ש "Three Thousand Years of Longing" לא ישחזר את ההצלחה של "מקס הזועם: כביש הזעם".